 |
/images/archive/gallery/381/593.jpg אמאל זיאדה
משפחת זיאדה  |
|
|
|
|
|
|
| שנה אחרי שסירבה לעמוד בצפירה, נמנעת אמל זיאדה מנוכחות בציבור בעת שכולם מתריסים נגדה לעמוד. כל שהיא מבקשת הוא שתבינו את המסר, מבלי שתיחשב למכחישת שואה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בימים האחרונים מפנים את תשומת לבי הפרומואים בטלוויזיה לכך שעוד מעט יום השואה. לי יש יומן בערבית, שמציין רק אירועים בינלאומיים חילוניים, ובכל אופן, לא מצויינים בו חגים, מועדים או ימי זיכרון יהודיים. אז כדי לא לקחת סיכונים אני שולחת באס.אמ.אס לידיד יהודי שלי ושואלת מתי בדיוק זה קורה, מתי תישמע הצפירה, ובאיזה שעה בדיוק? (כי בכל שנה אני מתבלבלת, זה בשעה 11:00 או ב- 10:00?). המטרה: להשתדל שלא להיקלע לנוכחות בציבור, ציבור יהודי כמובן, כדי להימנע מאי-נעימות, שבה מצד אחד אני לא רוצה לעמוד בצפירה אבל מצד שני מתריסים נגדי שאני צרכיה לעמוד, על-מנת ש"לא לפגוע ברגשות".
 |
| מה עושה ערבי בצפירה |
|
ימי הזכרון והאבל היהודיים של מדינת ישראל מבטאים חוסר סובלנות כאשר הם נכפים על אזרחיה הערבים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בשנה הקודמת לא הקדשתי תשומת-לב לפרטים הקטנים האלה, ובתזמון מהסרטים, הצפירה התחילה בדיוק כשירדתי מהמונית, באמצע שכונת הדר ההומה בחיפה, כשלפני עוד כברת דרך עד למקום חפצי.
בזמנו ירדתי, ולא עמדתי! פשוט המשכתי ללכת.
למה? לא מתוך חוסר כבוד לכל אותם אלה שמבקשים להביע את כאבם ואבלם, לא מתוך זלזול באחד האסונות המחרידים בהיסטוריה האנושית ובטח לא משום שאני מחזיקה בדיעות כלשהם, שמושתתות בצורה כלשהי על הכחשת השואה. זה מה שרבים הטיחו בי בזמנו, וזה משום שאף אחד לא רצה לשמוע על הסיבה האמיתית, למרות שהסברתי אותה גם אז: אני לא רוצה שייכפו עלי גינוני אבל של ציבור אחר, שבכל ימות השנה אין לו שם בעיה להדיר אותי מקביעת סדר היום הקולקטיבי, וברוב חוצפתו רוצה שאני אגלה רגישות לצרכים הקבוצתיים שלו ביום השואה. ולא רק ביום השואה, הרשימה בעצם די ארוכה.
הבחירה שלי לפני שנה, ללכת באמצע הצפירה, הייתה איפוא הצבעה ברגליים. זה לא שאני לא עצובה ביום השואה, אבל את העצב שלי אני אביע בדרכי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
צודק? צודק! אבל כנראה לא חכם
|
|
|
 |
|
|
|
יום השואה זה טאבו. אם תרצה להביע דיעה ביקורתית, כמו זו שלי, היא תידחה בנחרצות. כך גם קרה עם אותו ידיד טוב שלי, היהודי שהזכרתי לעיל. הוא פשוט התאכזב לשמוע שכך בחרתי לנהוג בזמן הצפירה, ונעלב. אז טוב, מסתבר שהוא לא בדיוק הולך עד הסוף בעניין של זכויות אדם, (ואגב הוא אפילו לא ענה לאס.אמ.אס ששלחתי כנראה משום שקישר לסיטואציה של שנה שעברה באותו נושא. ובעצם אני תוהה עכשיו לגבי הידידות שלנו), אבל בכל אופן הוא נפגע.
הבחור, אתו אני יכולה לשבת על כוס קפה, לקשקש עמו על פוליטיקה, מבלי לחשוש שיקלל אותי בסוף ולדבר אתו גם קצת על סרטים, ספרים, רכילות ובכלל. אותו בחור לא הצליח להבין למה היה לי חשוב כל-כך, גם ביום הזה, לעמוד על זכויותי כמיעוט. העלבון שגרמתי לידיד טוב, שאבא שלו הוא ניצול שואה, גרמה לחשוב, האם באמת חשוב לי כל-כך להתריס כנגד הציבור היהודי, על ההפליה שהוא נוהג כלפינו, גם ביום השואה?
כן. חשוב לי להתריס מול הציבור היהודי, בכל יום מימות השנה, על ההפליה הפסולה, והלא-צודקת, שהוא נוהג כלפינו, הציבור הערבי. וכן, גם ביום השואה. ולא מתוך חוסר כבוד ליום השואה, אלא דווקא מתוך כבוד ליום הזה. דווקא ביום השואה חשוב לעמוד על הזכויות של מיעוט, ועל זכויותו להתקיים ולחיות בכבוד וכפי שהוא רוצה.
והרי כל אלה שיבקרו אותי על כך, הם אותם אלה שיוצאים נגדי גם על המאבק שלי בכל שאר ימות השנה. עם אלה אני לא מקיימת שיח, לא חשוב לי לקיים שיח, ואני גם לא ששה לכך. אולם מנגד חשובים לי אותם חברים, אשר בחלקם נמנים על אותו קולקטיב שעימו אני במחלוקת, אבל כחברים אני מקיימת איתם קשר אישי, קשר שבין בני-אדם, ולא קשר של יהודים מול ערבים, וההיפך.
הכבוד והאיכפתיות שאני רוכשת לידידים חשובה לי לא פחות, וההזדהות אמיתית
שאני מגלה עם כאבם הם, מחייבת אותי לעשות להם כבוד באופן אישי. עם ידידים אלה אני אולי מתווכחת, אבל לא מולם אני מקיימת את המאבק לשיוויון ולקיום בכבוד כקולקטיב פלסטיני. מולם אני מקיימת יחס של בני אדם, מולם חשוב לי לקיים שיח, ואיתם אני מוכנה להגיע לפשרות, שעושים עם חברים. כך אני מצפה גם מהם ליחס הדדי.
הבחירה האישית שאני אעשה בצפירה ביום השואה הזה, עדיין לא פותרת את הבעיה המהותית שממנה סובלים לא רק האזרחים הערבים כקולקטיב, אלא כל אותם אלה שכבר לא יכולים לסבול שמדינה שלמה כופה עליהם גינוני אבל כשם שהיא כופה עליהם גינוני שמחה קולקטיביים.
הנה, כבר התחילו לכסות את כל עמודי החשמל באזור המושבה הגרמנית בחיפה, אזור שיש בו אוכלוסייה ערבית די גדולה, בדגלי כחול-לבן. אותו סמל נצחון שלכם, לא יכול להשתלב בתרבות הלאום שלנו, היות והוא נעשה על חשבון העצמאות שלנו, והזכות שלנו לחופש ולהגדרה עצמית, ממש כמו שלכם יש את הזכות הזאת.
אין בישראל תרבות קולקטיבית אחת, אולם לצערנו רק לאחת נותנים את כל המרחב, ואילו לאחרות, ובכללם התרבות הערבית, הכוללת את הסממנים הלאומיים שבה. זהו נושא רציני, שאולי ביום השואה חלקינו עשויים להתפשר עליו, אולם לא כך הדבר בשאר הימים.
גינוני האבל של יום הזיכרון שונים בתכלית מאלה של יום השואה, מעצם המהות של הכאב העומדים מאחורי כל אחד מהם. יום הזיכרון חרות בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הפלסטיני בישראל כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר מושתת על דיכוי קיומו של המיעוט הפלסטיני בישראל, כמיעוט לאומי. לדרוש ממנו לכבד את גינוני האבל ביום זה הינה חוצפה בלשון המעטה. כאן אני לא אעמוד. כאן אני גם לא ארגיש נבוכה, וכאן גם לא אגלה הבנה לכעס מצד ידידי היהודים. ידידים כאלה לא ארצה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטודנטית למשפטים, פעילה בארגונים ערבים לזכויות אדם ושינוי חברתי | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
