 |
 |
|
|
|
|
|
|
| לא התגוללתם ברחובות ת"א באירועי לילה לבן? לא נורא. אמירה נירנפלד עברה בכל התחנות ההכרחיות והכינה סיכום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום חמישי בלילה נחגג בתל אביב "לילה לבן", במסגרתו הבטיחה העיר להישאר ערה כל הלילה ולחגוג במגוון אירועים. החגיגה הייתה יריית הפתיחה לאירועי "העיר הלבנה", לציון שנה להכרזתה של תל אביב יפו כאתר מורשת תרבות עולמית.
בתור ציפור לילה מושבעת קפצתי על ההזדמנות למסע לילי (שלשם שינוי יהיה בו תוכן ממשי). אלה, שהעדיפו
להדיר רגליהם מהרחובות, טענו שזה יהיה יותר דומה לספיישל זאב רווח. ההבטחה - "כל העיר ערה כל הלילה" - עשתה להם קצת חלושס בהיותם שונאי צפיפות מושבעים. ההימור שלי היה שזה הולך להיות, אם כבר מטאפורות לילות קלישאתיות, מה קורה כשדייויד לינץ עושה סרט על חגיגות יום העצמאות. בדיעבד, אנשי יום העצמאות נשארו בבית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
23:00. הבית שלי. התארגנות
|
|
|
 |
|
|
|
ציוד הכרחי: אור שגיא (אחד השותפים היותר מוצלחים שנולדו למסעות מסוג זה, שלמעשה, בהיותו ערני לסביבתו אף יזם אותו. סינון הפרסומות האוטומטי שמפעיל מוחי גרם לכך שאתעלם מהמודעות ששטפו את העיתונים ואת חוצות העיר), תכנון מסלול מדויק שלא יבייש את הטובים שבימי השל"ח ובמסעות הכומתה (אגב, סרטים ומופעי רוק הוכרזו מראש כמחוץ לתחום המסע, כיוון שאירועים כאלה מזינים את לילותינו הלבנים באופן שוטף. חוץ מזה, אי אפשר לחוות את תל אביב ביום חגה, כשיושבים ספונים באולם חשוך), בקבוק דיאט קולה, המון סיגריות ואסאמאסים טנטטיביים לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חצות. הקברט הסאטירי "במקל ובסרגל", תיאטרון הקאמרי
|
|
|
|
|
|
|
קפה תיאטרון מתמלא במהירות באנשים. המופע סולד אאוט (אלא אם כן, אתה מקורב להנהלה ואז באורח פלאי יוכלו להיכנס לאולם עוד כמה כסאות). היוצרים עומדים בחוץ נרגשים. הם מלטפים ביראת כבוד את הפוסטר של המופע ושואלים אותנו אם הוא יצא יפה. הם חוששים שההצגה לא תהיה נוקבת מספיק. מישהו מסמן להם שרוצים להתחיל, הם כוססים ציפורניים ונעלמים באולם. ההצגה מתחילה.
מהסצנה הראשונה ברור שהולך להיות מעולה. בחור המחופש לבחורה גרוטסקית הלבוש בשכפ"ץ עולה לבמה. על פי קלישאות טקס יום הזיכרון הוא מתחיל לשיר: "הורים, מורים, תלמידים, בנשק אוחזים". המערכונים הסאטירים שבאים אחר כך, יתעסקו בהידרדרות התרבות ומערכת החינוך, בזילות החיים, באלימות, אונס ובהורים ומורים המרוכזים בעצמם ומגדלים דור של ילדים בורים, טיפשים ואלימים שלא יפחדו לרצוח את מי שמרגיז אותם. סצנה אחר סצנה כתובה ומשוחקת מדויק להפליא. כל פרט בהצגה, נוקב וקולע, ישר לבטן. אני מסתכלת על הקהל, זה ברור לחלוטין - אף אחד לא נשאר אדיש.
אחד השיאים במחזה היה כששחקנית עלתה לבמה כתלמידה דרוזית ושרה את "מה אברך" לאחיה שנהרג, בערבית. מונולוג אחר שנחקק בזיכרוני היה מכתב שכתבה שגית (במלעיל), תלמידת כתה ו' לחברתה לפני שהתאבדה: "זה לא בגלל מה שקרה עם התלמידים מכתה ח' ששרפו לי את השיער, וזה גם לא בגלל מה שקרה עם התלמידים מהחטיבה במקלט, פשוט נגמר לי הקוק".
ההצגה נגמרת. אנחנו מוחאים כפיים בהתלהבות. אור טוען שאם זה דור העתיד של התיאטרון בארץ, אז יש תקווה. אני מקווה שזה לא אירוע חד פעמי שיכול להתרחש רק בלילה כזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דרוזית שרה את "מה אברך" בערבית
|
|
|
|
|
|
|
01:30. האופרה הישראלית החדשה
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו נכנסים לאופרה באמצע ומתיישבים ביציע. הבמה מוארת לחלוטין ומעוצבת בצבעי אדום וזהב. קיטש במיטבו. זמרי האופרה סטודיו מגישים בכישרון ניכר מבחר אופרטות, אריות מפורסמות ושירים ממחזות זמר. אנחנו שוקעים לתוך עולם גדול מהחיים. בין השירים עולה מיכאל אייזנשטדט, איש מעט הזוי, שבכל פעם לפני שהוא ניגש למיקרופון, הוא טופח על שכמו של הפסנתרן ובאווירת "אחר צהריים ברשת אלף עם דן כנר" מציג את השיר הבא. אחד הרגעים המפתיעים, בהתחשב בעובדה שהאופרה הישראלית היא שלוחה של העיר לודג', היה שסופרן אינאס מסלחה עלתה לשיר שיר אהבה לבנוני ללא לווי פסנתר.
לקראת השעה 2:00, אייזנשטדט מכריז בשמחה שהגיע הזמן לשירה בציבור, אנחנו בורחים החוצה לפני שאסיפת העיר לודג' תשמיע את קולה.
רחבת המשכן ריקה למעט מספר שומרים. המצברים האינטלקטואלים שלנו מודים לנו על שני המופעים שפתחו את המסע הלילי הזה. אנחנו מקוננים על כך שאין קברט אמיתי בארץ, כזה המציג בלילה ומקווים שהאולם המלא מפה לפה באנשים שהסכימו לוותר על שעת השינה שלהם, יגרום למישהו להרים את הכפפה. השומרים מתדלקים בקופאין מתוך טרמוסים, מחכים שהמרתון ייגמר. יש להם לפחות עוד שעה וחצי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אין קברט אמיתי בארץ
|
|
|
|
|
|
|
2:30. כיכר ביאליק והפסקת בירה
|
|
|
|
|
|
|
חלופת אסאמאסים ארוכה מביאה אותנו למסקנה שהאנשים הטובים שהיינו אמורים לפגוש בדרך, כנראה יתקעו ברחבת הסינמטק לעד. אנחנו הולכים בעקבות ההבטחה לג'אז ומקווים למצוא גם בירה.
אכזבה ראשונה: מסתבר ש"ג'אז עד סוף הלילה במתחם ביאליק" הוא בעצם ג'אז עד 2:00 ואז מרתון סרטים על אמנים תל-אביבים. אור הניאון החזק ששרר במקום באווירה הסתדרותית, הביא אותנו לאשר שוב את ההחלטה שסרטים זה מחוץ לתוכנית. השומר מסכים איתנו - "סרטים כבדים מקרינים שם. כבדים מאוד".
ברחוב אנו פוגשים בקבוצת מטיילים המצוידים בנעלי הליכה נוחות, כובע קסקט ומימיות שצועקים בהתלהבות "גלריה פתוחה" ורצים פנימה באושר. בדרך לבירה הספקנו לשמוע אותם חוזרים באותה התלהבות לרחוב כדי לחפש אחר גלריה פתוחה אחרת. האנשים מהאסאמאסים מוסרים: "לפני שעה שהיינו ברוטשילד היה די הומה אדם". אנחנו מלאי תקווה לקראת סבב הגלריות שתכננו. אני מלגלגת על הטיילים חסרי האחריות שלא השכילו לתכנן צעדיהם במדויק. אור טוען שזה בדיוק עצם העניין בכל הלילה הלבן הזה - החיפוש.
שנייה לפני שאני זורקת את מסלול הטיול ורצה בעקבות האנשים שיודעים משהו שאני לא יודעת, הוא מוסיף- "מצד שני, אפשר ללכת לאיבוד ולפספס המון אטרקציות כשלא יודעים מה יש איפה" אנחנו מסיימים את הבירה וממשיכים כפי שתוכנן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"סרטים כבדים מקרינים שם. כבדים מאוד"
|
|
|
|
|
|
|
3:30. אחד העם 60, גלריה נגא לאמנות עכשווית
|
|
|
|
|
|
|
את הדרך לגלריה אנחנו עושים ברחובות שוממים מאדם. רחוב שינקין שהיה אמור להיות פתוח כל הלילה נוחר כאילו שכחו להודיע לו שהוא בעסק. אכזבה קלה מתגנבת לליבנו. מול הכניסה לגלריה עוצר אוטובוס של טיולים. אנחנו מתמלאים אופטימיות מחודשת נוכח כמה עשרות האנשים הלבושים כמו בטיול שנתי שפורצים מתוכו במהירות, עוברים על פנינו ונבלעים ברחובות. הגלריה מתגלה כמאוד נעולה. הכל הולך ומתחיל להראות כמו סרט של דייויד לינץ', כשאנו חוזרים כעבור שניות ספורות בלבד לרחוב והאוטובוס כבר לא שם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רחוב שינקין הלך לישון
|
|
|
|
|
|
|
3:40. רוטשילד 64, גלריה גלריה זומר לאמנות עכשווית
|
|
|
|
|
|
|
האנשים שעד לפני שעה קלה מילאו את רוטשילד, כנראה עמוק ברקיע השביעי. מעל עמודי התאורה שכבר בקושי מאירים, מתנופף השלט "כל העיר ערה כל הלילה". מסתבר ש"כל העיר" - זה לא ממש כל העיר, אלא רק קומץ יחידים שבכל מקרה ערים בשעות כאלה וסוף סוף ניתנה להם סיבה טובה לצאת מהבית. "ערה"- זה נתון לויכוח. ו"כל הלילה"- זה אינטרפרטציה מאוד אישית לשעות.
לדוגמא, מבחינתי 3:30 לפנות בוקר זה עדיין מאוד לילה. מבחינת אנשים רבים וביניהם אלה שהבטיחו להשאיר את הגלריה פתוחה עד סוף הלילה זה בוקר, מה שאומר, שאפשר לקפל את החגיגה וללכת לישון.
אנחנו מעשנים בחצר הגלריה הסגורה. החוש הנבואי אומר לנו, שהמצב בגלריות הבאות לא יהיה שונה. אנחנו לא מתווכחים איתו.
בימים כתקנם אני נוטה לסלוד מעיריית העיר שלי שעושה את כל המאמצים להפוך את החיים בעיר הזאת ללא נוחים בעליל - כמו הארנונה הבלתי הגיונית שאיכשהו כל חודש עולה בלי הסברים, הפקחים שמציקים לכלבה שלי בלי סיבה, המחסור בחנייה, המדרכות השבורות או הגבוהות שלא ממש ידידותיות לנכי העיר וכיוב'. הפעם יש להחמיא לה על היוזמה.
מגוון האירועים, המחירים הזולים והעובדה שדבר כזה בכלל מתקיים, מוכיח שוב שתל אביב (ויסלחו לי ירושלים וחיפה), זה המקום היחיד בארץ שאפשר לחיות בו, אם תרבות, רעש ובילויים הם כוס התה שלכם.
עם זאת, חבל שהרחוב עצמו נותר מעט אדיש למאורע - איפה כל נגני הרחוב שגודשים כל פינה בעיר, האם הלכו לישון כי הם צריכים להתייצב מוקדם בבוקר בפינה הקבועה? איפה הג'אנגליסטים, אנשי תיאטרון הרחוב וכו'? זאת היתה יכולה להיות ההזדמנות מצוינת של האמנות הלא-נתמכת כלכלית של העיר לומר את דברה. פעילות רחוב ענפה יותר או קיימת יותר, היתה משאירה את המבקרים קצת יותר זמן בחוץ ונותנת הרגשה שמשהו באמת קורה מתרחש כאן.
אגב, בהיעדר חגים אזרחיים לא לאומניים בישראל, חגיגות העיר הלבנה יכולות (וצריכות) להיות ההתחלה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איפה כולם?
|
|
|
|
|
|
|
4:30-6:00. מוזיאון א"י
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו סקפטיים שיהיה כאן משהו. הפתעה נעימה- לא רק שהמוזיאון פתוח, השומרים מאוד לבביים כלפינו ובאופן מאוד לא ישראלי - הם לא מאשימים אותנו בלילה הארוך שעבר עליהם. מנהל המוזיאון מספר לנו שהמסה העיקרית של המבקרים היתה בין חצות לשתיים לפנות בוקר. אחרי זה הגיעו רק טפטופים קטנים של אנשים. הוא מלווה אותנו לתערוכה של אלכס ליבק "כמו כלב".
לא יכולה להיות דרך טובה יותר לסיים את הלילה מאשר מול עבודותיו של צלם שיודע ברגישות כל כך מדהימה לתפוס סצנות ורגעים. אחר כך, אנו מוצאים את עצמנו בוהים שעה ארוכה בשורה של טלפונים בביתן הדואר. מצב הזומבי מתחיל להשתלט עלינו. אני מתחילה לפזם תשדירי שירות לדואר יחד עם ההקלטה, אור גורר אותי שאני שרה בהתלהבות החוצה. אנו מסתובבים עוד קצת בין השדרות והביתנים, נראה שנצטרך לחזור לכאן כשנהיה במצב צבירה שמסוגל לעכל מידע.
הרגעים האחרונים של הלילה. אנחנו מעבירים אותם על גבעה רמת אביבית. האור מתחיל להפציע והציפורים מודיעות שעכשיו בוקר באופן רשמי. זוג טרוט עיניים שיושב לידינו מספר שאת כל הלילה הם העבירו במוזיאון, כי כאן הכי טוב. מנהל המוזיאון נעמד לידינו ומסתכל גם הוא לאופק המתעורר: "אין כמו תל אביב, הא?" הוא פונה אלינו עייף אך מאושר ומספר שהיה לו לילה מדהים כאן עם כל המבקרים. אנחנו שותקים רגע ואז הוא מוסיף ספק בתקווה ספק בעצב: "זאת היתה יכולה להיות אחלה עיר" אנחנו מסכימים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מצב הזומבי מתחיל להשתלט עלינו
|
|
|
|
|
|
|
6:30. ארוחת בוקר ושמפניה מול הים במנטה ריי
|
|
|
|
|
|
|
העיר ערה רשמית. אל חוף הים מתחילים להגיע האנשים האלה שעושים פעולות לא ברורות. נדמה לי שקוראים לזה ספורט, אבל אני לא בטוחה. הם בכל מקרה מסיפור אחר. אנחנו מעולפים על השולחן חסרי יכולת מילולית. כשהמלצרית פורסת לפנינו את שולחן ארוחת הבוקר, אנחנו מצליחים לסחוט חיוך לאות תודה. היא אומרת: "דרך מעולה לפתוח את היום", אנחנו ממלמלים: "לסגור אותו".
|
|
|
|
|
|
|  | | בוקר על הים
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מנהלת קהילות וכתבת בנושאים מגוונים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
