 |
/images/archive/gallery/272/473.jpg אילן ואילנית.
צילום: סמי בן-גד  |
|
|
| מוזיקה שאנשים שמחים אוהבים |
|
| דפנה לוסטיג על מעמדו של הפופ בתרבות הישראלית, אפרופו הדיסק החדש של היונים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
דפנה לוסטיג
11/3/2005 10:15 |
|
|
|
|
|
|
|
בשנתיים האחרונות נטען שוב ושוב שזהו תור הזהב החדש של הפופ הישראלי, שחזר להרים את ראשו לאחר עידנים של הרכנת ראש אוטומטית בפני הרוק. הופעתם של רוני, האחיות פיק ומאיה בוסקילה, החיבור המיידי לתרבות הסלבז הפורחת, הקמתו של ערוץ 24, היסטריית "כוכב נולד" ומועדוני המעריצים שנפתחו לכל ההראל מויאלים החדשים, כמו גם תחייתם של תחרות הזמר (בדמות "תחרות השירים של ישראל") והקדם אירוויזיונים, הצטברו בסופו של דבר לתנופה שאי אפשר היה שלא לראותה כמשמעותית. האומנם?
נדמה שטקס פרסי עמי הראשון אמר דבר אחר. "מי אוהב אותך יותר ממני", שיר נכאים מבית ארקדי דוכין, נבחר לשיר השנה ואהוד בנאי נבחר לזמר השנה. "שירת הסטיקר" של הדג נחש, לשם השוואה, קיבל הכרה על הווידאו קליפ שלו בלבד, ולא על השליטה המסיבית שלו ברדיו בחודשים האחרונים או על הרעננות והחדשנות שהוא השפריץ לתוך המכלול ההומוגני שקרוי מוזיקה ישראלית. יותר מזה, האחיות פיק אמנם נכחו בטקס והגישו פרס, אבל לרוני לא היה שום זכר. כנראה שאם מדובר במוצר עם אילן יוחסין מפואר אז האליטה שמנהלת את תעשיית המוזיקה בישראל מסוגלת לעכל אותו, אבל אם מדובר בסתם מוצר פופ,
שאין לו אבא, אז הוא בזוי. כלומר, אם טקס עמי הבהיר עובדה אחת ברורה, הרי היא שהתרבות הישראלית והפופ עדיין מסוכסכים.
יציאתו של התקליט "אז היה אז" של הרכב "היונים", הכולל את גיא אסיף, אלי אברמוב ויואב שדמה, מספקת פרספקטיבה רחבה יותר למקורו של הסכסוך. בדיסק אוסף הקלטות מחודשות לשירים מימי תור הזהב הראשון של הפופ הישראלי, שמקובל לתחום אותו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. כך פתאום מוקרנות על צג המציאות הישראלית בבואותיהם הנשכחות של ששי קשת, רן אלירן, אילנית, עדנה גורן, עפרה פוקס ועוד גיבורים מימי הסווינגינג תל אביב, שלא מצאו דרכם לקאנון הישראלי. מטבע הדברים, אחת הנקודות המעניינות לדיון שמעלה הדיסק היא קוצר זיכרונה של התרבות הישראלית לגבי זמרי הפופ שפעלו פה.
"היכל התהילה של הפופ הישראלי אמור להיות הומה ושוקק חיים", אומר אסיף, "אבל הוא עזוב וריק. נוהגים לספר פה רק את הסיפור של אריק איינשטיין וחבורת לול, וקצת סיפורי כוורת, משינה ונושאי המגבעת, אבל לימי הזוהר של הפופ לא נשארו מילים. צריך לאפשר לסיפור הזה ולמוזיקה הזאת מרחב, צריך לחצוב בשבילם בהר, לפתוח להם נקיקים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
היונים. צילום: רוני כנעני
|
|
|
 |
|
 |
|
"לתרבות המונים יש צורך בגיבורים"
|
|
|
 |
|
|
|
אלא שאולי השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא, האם באמת היו פה מוזיקת פופ ותרבות פופ, על נגזרותיהן התרבותיות, כאלו שראוי לנצור. שי להב, איש "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ומי שאחראי, בין יתר עבודותיו, להקמתה של להקת היי פייב, לא מאמין בקיומה של תרבות פופ מסודרת בישראל.
"במשך שנים אף אחד בישראל לא רצה להגדיר את עצמו אמן פופ", הוא אומר. "קראו לזה שירי משוררים, קראו לזה מוזיקה ברזילאית, קראו לזה כל דבר מלבד הדבר האמיתי - פופ. לבוא היום, ברטרוספקטיבה, ולהגיד שהיתה פה פעם תקופת פופ מטורפת, זה שכתוב של ההיסטוריה. במשך השנים הקפידו למכור לקהל הישראלי את הרוקר המגומגם עם הג'ינס המשופשף, היוצר העמוק שרק קובי מידן יכול לדבר איתו".
אסיף מציג עמדה שונה: "לתרבות המונים יש צורך בגיבורים. זו לא בחירה - זה כורח. אייקונים הם הלחם, סלבז הם הפירורים. אם תבדקי את העיתונים שנה אחרי שנה, תגלי שהצורך הזה לא נעלם לרגע, תמיד היה מישהו שסיפק את הדרישה. הקריירה של צביקה פיק היא שיעור אירוני בתחום: אליל פופ בשנות השבעים, שהפך שם נרדף למסכנות בשנות השמונים המאוחרות, שהונף חזרה למרכז העניינים בתחילת שנות התשעים, עד כדי כך שאפילו האחראים להחזרתו מרימים לעתים גבה אם במידת המרכזיות שיש לו כיום חשקו כשחשבו על החזרתו. תרבות המונים היא עסק בוגדני".
ההתנגשות התמידית בין עשיית פופ לבין ההתכחשות לקיומו נבלמת כשהדיון נוגע בכוכבים עצמם. אלילים תמיד היו כאן. שי גבסו יודע שהוא אליל כי סלקום קושרת אותו בחוזי תוכן וממון סבוכים, ששי קשת ידע שהוא אליל כי נערות רצו אחריו ברחוב. הדמויות משתנות, הזמנים משתנים, המהות זהה.
גל אוחובסקי, עיתונאי ואיש פופ בכיר, משחזר: "בין 67' ל-73' ידע הפופ הישראלי את תור הזהב שלו. אני הייתי אז כמו מעריצה בת 12 של רוני סופרסטאר. זאת היתה תקופה מיוחדת בתולדות המוזיקה, המדינה היתה חזקה, הדלתות נפתחו לחו"ל ולמוזיקה מחו"ל. היה יותר זמן להמציא זמרי פופ, אלילי נוער. היו מלא כוכבים: אילנית, שלמה ארצי, יגאל בשן, מייק ברנט וכמובן ששי קשת, שהיה בחור נורא יפה".
"ששי היה האדם של שנות השבעים המוקדמות, הבחורות נטרפו ממנו", מפרשן שלמה צח, היום אמרגן-על ואז נער הזוהר אילן. "בוודאי שהיינו אמני פופ", הוא מתעקש, "לא רק שהיינו אמני פופ, ידענו שאנחנו אמני פופ. אבל ההגדרה של פופ בעיניי רחבה מאוד - גם הדברים שאריק איינשטיין הקליט בשנות השבעים היו פופ. ובעז שרעבי מה היה? פופ. הכי פופ שיש. 'פמלה', למשל, נכתב במקור לאילן ואילנית. הקלטנו אותו באנגלית והוא צעד שמונה שבועות בראש מצעד הפזמונים הלועזי. בעז כתב את השירים הכי גדולים, ולא נהוג להתייחס אליו כאל אמן פופ, אבל הוא כותב פופ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צביקה פיק. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
"אני מעדיף את הפופ הנאיבי"
|
|
|
|
|
|
|
ואם כך, לאן כל זה נעלם? לשאלה מה קרה לאלילים האלה ולאן נעלמו כל האהבה והכבוד שרחשו אז לפופ, יש לכל אחד תשובה שונה עם מסקנה זהה. אוחובסקי טוען בפשטות כי אלה מצבים שמשתנים בטבעיות: "מייק ברנט היה הזמר של ילדותי, אבל אני לא יודע איך הייתי מגיב אליו כמבוגר. אני לא בן 12 יותר. אנשים נוטים להתגעגע, אבל דברים משתנים וזזים. גם את הראל סקעת אפשר לחוות כאליל רק עד גיל מסוים".
"אני חושב שאם מחפשים היום פופ עברי", אומר צח, "אפשר למצוא אותו בעיקר בזמר הים תיכוני, שם עוד יש זכר למלודיה, שנעלמה עם השנים במוזיקה הישראלית. רוב הדברים שמסמנים היום את אמצע הדרך ופונים לקהל רחב הם ים תיכוניים. זה אמנם עניין של טעם, אבל אני מעדיף את הפופ הנאיבי. עשיתי עוד ניסיונות להפיק פופ במהלך השנים. חלקם הצליחו מאוד, אדם למשל, ודברים אחרים, כמו להקת עדן, לא החזיקו מעמד. הקהל פה מצומצם מאוד וצריך לקלוע לטעם רחב מאוד. רוני סופרסטאר היא רק מוצר בעיניי, אבל מאיה בוסקילה נפלאה. אני חושב שמזמן לא פרצה פה זמרת עם קול מדהים ומדויק כל כך".
אקורד הסיום שמור ליפה ירקוני, ששירה היפה "כל היונים" פותח את תקליטם של "היונים" ("אני ממש מעריצה את החבר'ה האלה"), וגם לה עדות מקרוב להשתנות הזמנים: "הדברים שעושים היום הם לא כמו הדברים שעשו פעם, אין בהם אותה נצחיות. הלהיטים הגדולים שכותבים היום נעלמים אחרי שנה. אני חושבת שזה קשור בכך שאמנים חדשים כותבים לבד ולא מבינים שכתיבת שיר היא מקצוע. לי היו מעבדים מיוחדים, לא סתם באתי ועשיתי דברים. 'באב אל וואד', למשל , נכתב בהזמנתי על ידי חיים גורי. זה שיר נצחי!".
|
|
|
|
|
|
|  | | מייק ברנט. צילום: ארכיון
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
