 |
/images/archive/gallery/271/318.jpg עברי לידר. צילום:
אריק סולטן  |
|
|
|
|
| עברי לידר הפך כבר מזמן לתאגידון מוזיקלי, אבל הוא בסדר גמור עם זה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
צילום: אריק סולטן
11/3/2005 10:17 |
|
|
|
|
|
|
|
עברי לידר מוצא קשר ישיר בין אופי האלבומים שלו ובין מיקומו ביחס לארון. "התקליט הראשון שלי מלא דיסוננסים של בחור שבכלל לא התנסה ולא יודע מה קורה איתו בדיוק", הוא מסביר, "לכן הוא מלא בדרמות ובסערות. בתקליט השני זה עדיין טיפה מזה, אבל כבר יותר ברור. ב'האנשים החדשים', השלישי , כבר הייתי בשל לגמרי, אבל עוד לא עשיתי את היציאה הפומבית. אז הוא כזה. . . מוחצן. בפנים".
מה כל זה אומר לגבי "זה לא אותו דבר", אלבומו החדש של לידר, המאופיין בעיבודים תזמורתיים, גוון אקוסטי חמים וכינורות דביקים שמנגנים? "טוב לי עכשיו", לידר משלים את הנמשל. "היציאה מהארון עשתה לי דברים פנטסטיים ברמה האישית, ואני מרגיש שאני. . . במקום שלי. יותר מתמיד".
מי שמתגעגע לדרמות של "תמיד אהבה" מוזמן להיתלות בשורות הבאות: "היחסים שלי עם נשים נורא השתפרו, כי אני לא סוחב יותר כלום. היום אני יכול להרשות לעצמי לכתוב שיר תשוקה לאישה, דבר שלא הייתי חושב לעשות בתקליט השני. מאיפה ההשראה? אני יכול למצוא את עצמי מפנטז על קשר מיני עם אישה. היום, כשאין סודות, אני חופשי. החיים הם נזילים. מיניות לא חייבת להיות דבר נורא נוקשה. יש משהו באווירת ההכל פתוח, הכל הולך, הכל מותר, שאני נורא אוהב".
והוא חולק את האהבה הזו גם בתחומים נוספים, מתברר. התכנסנו כאן, אמנם, לרגל צאת אלבומו החדש, אבל דומה שבשנה האחרונה המותג "עברי לידר" הפך לסוג של תאגידון מוזיקלי, השולח זרועות (שריריות. הבחור עדיין מתאמן) לעבר מגוון רחב של עולמות. החל ממוזיקה לסרטים ("ללכת על המים"), דרך סיפוק להיטי ספורט-אלגנט לכוכבניות ("בחום של תל אביב" לשרית חדד, "אדוני" לרוני) וכלה בסוג של קשרים מסחריים עם חברת סלקום. התקשורת מיהרה להכתיר אותו כמנהל בחברה שאחראי על הצד המוזיקלי בעולם התוכן הסלולרי, אבל לידר מכחיש: "אין לי שום משרה בסלקום. לא קיבלתי מהם אוטו ופלאפון, בטח שלא משרד. אני לא עובד שם. יש לי הסכם של שיתוף פעולה, שאומר שהם מקבלים את הרינגטונים שלי באופן בלעדי ושיש לי פינה בפורטל שלהם, שבה אני ממליץ על מה שאני רוצה. ספרים, דיסקים, אפילו מסעדות חדשות".
לידר לא המציא את מה שלא מעט מגדירים כחציית קווים פסולה. קדמו לו, למשל, סאבלימינל "שוקו" והצל, אביב "ביסלי" גפן ואחרים. בדומה לשורה הולכת וגדלה של אמנים צעירים המייחסים לפן העסקי חשיבות גדולה, הוא הבין שהדרך היחידה לשרוד כאן כאמן היא לשתף פעולה - בדרך כזו או אחרת - עם אדוני הממון. תפישה שהיא לבטח רומנטית פחות מרוקר בלתי מתפשר ורעב ללחם, אבל פרקטית בהרבה.
"אני מוצא ששיתופי הפעולה האלה לגיטימיים", לידר מסביר. "הסלולר מייצג את הטכנולוגיה הבאה. כמו שעברנו מתקליט לדיסק ועכשיו לאיי-פוד, לסלולר יש תפקיד גדול בדרך שבה תכנים יעברו בשנים הבאות בין אנשים. זו דרך שנהיית לגיטימית לגמרי להעברת מידע. ואם כל מיני מוזיקאים, שהם לא הכי הכי מסחריים, גם יעשו את זה, זה יהיה עוד יותר טוב".
- כן, אבל הלא מסחריים הרי לא יקבלו בכלל פנייה מסלקום.
"יכול להיות. . . אבל גם אני, בדרכי, תורם לאלטרנטיבה. אם אני יכול להמליץ בפורטל על דיסק שלא משמיעים בגלגל"צ ואני חושב שהוא מקסים, ודרך זה אלפי ילדים בני 15 ילכו לקנות את זה, זה נראה לי בסדר. בארץ אנחנו מצד אחד נורא רוצים להיות אמריקה, ומצד שני נורא שמרנים. בדיוק קראתי שמיסי אליוט, שלדעתי היא המוצרט של המאה בהיפ הופ, עשתה סדרת ריאליטי בארצות הברית, שבה היא עוברת בכל מיני עיירות, בוחנת מועמדים ולוקחת אנשים לטור שלה. תחשוב שאמן ישראלי מוביל יעשה דבר כזה, ומה שהוא יחטוף בעקבות זה. . .יש לנו נטייה טיפה להתחסד בדברים האלה. כל דבר אפשר לעשות מגניב או מגעיל".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עברי לידר. צילום: אריק סולטן
|
|
|
 |
|
 |
|
"כל חיי התעסקתי במוזיקה אלקטרונית"
|
|
|
 |
|
|
|
- איפה הגבול?
"יש גבול ברור והוא אמנות מטעם. אני יושב בביתי הדל, כותב את שיריי מעמקי לבי, ובסוף אנחנו מקליטים ויש לנו מוצר מוגמר שהתכנים שלו בשום צורה לא מוכתבים, ואפילו לא מושפעים מכלום. אחר כך, בשלב הבא, כדי להפיץ את האמנות הזו, נראה לי לגיטימי להשתמש בכל המדיות האפשריות. שוב, כל עוד זה נעשה מגניב. לדעתי, האופציה להקשיב בסלולרי ל-30 שניות של שיר, שבוע לפני שהוא יוצא, היא מגניבה. לא צריך להיכנס מזה לפאניקה".
לידר הוא, ללא ספק, לא "אמן מטעם". אבל למזלו, האמנות שלו תמיד התכתבה עם טרנדים עכשוויים, טכנולוגיים וסגנוניים. "האנשים החדשים", אלבומו הקודם, נשמע כמו רצף נוצץ של ג'ינגלים, כתובים ומולחנים לשלוש דקות. זאת הסיבה ששיתופי פעולה של לידר עם חברות עתירות טכנולוגיה וכסף נראים טבעיים בהחלט (בניגוד, נאמר, לאביב גפן, שרכב תמיד על דימוי של ילד סבנטיז יחף). על הרקע הזה, "זה לא אותו דבר" האקוסטי נשמע כמו סטיית תקן.
"כל חיי התעסקתי במוזיקה אלקטרונית", הוא מסביר. "אבל במקביל היה פסנתר מגיל חמש. ניגנתי קלאסי הרבה שנים והייתי ג'אזיסט. עם 'האנשים החדשים' אני מרגיש שהגעתי לשיא מבחינת האלקטרוניקה. זה היה אמור להישמע כאילו שאתה יושב מול הטלוויזיה ומזפזפ, ולא מוצא על מה להיתפס. עכשיו רציתי למצוא תחנה, ולא ערוץ ריאליטי. גם העבודה על המוזיקה של 'ללכת על המים' השפיעה. זה סרט שדרש סאונד גדול וחם, טיפה הוליוודי אפילו. וגם הרגשתי שיש משהו בהופעות שלא מצליח לזלוג חזרה לתקליטים. אני מאבד משהו בחיות הזו. התקליט הזה לא רק שהוא לא אלקטרוני, הוא גם לא ערוך. לייב אמיתי. זה דרש איזו עבודה פסיכולוגית, כי אני לא רגיל. היו רגעים שאמרתי לעצמי: 'תירגע, תירגע, בוא לא נסדר את זה'".
לידר, 30, הוא כיום אחד מהמוזיקאים המצליחים בארץ. שלושת אלבומיו הראשונים נמכרו היטב, סיבובי ההופעות שלו מפוצצים וגם האלבום החדש מסתמן אחרי שבועיים בחנויות כשלאגר. ההצלחה הזו, פרט לאספקטים הנעימים שלה, גוררת גם לא מעט לחץ, ביקורות מתמידות ופחדים. היבטים שלידר, עושה רושם, מתמודד איתם יפה.
"אני עובד בלא להיכנס לפינה הזו, של הדימוי", הוא מסביר. "איך? אתה מזכיר לעצמך שזו לא העבודה האמיתית שלך. רק ביי פרודקט. בסופו של דבר, אתה רק הבן אדם שכותב את השירים, ובמקרה הרבה אנשים אוהבים אותם. מבחינת התגובות - גם האנשים שאוהבים אותך וגם אלה ששונאים, בעצם לא מכירים אותך, ולכן אתה לא יכול לקחת את זה יותר מדי אישי. זה על מה שאני עושה. ברור שזו תובנה שאני משחרר אחרי הרבה עבודה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עברי לידר. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
"יש פה פוטנציאל לדברים נהדרים"
|
|
|
|
|
|
|
- המבקרים בדרך כלל מפרגנים לך פחות מהקהל הרחב. איך אתה מרגיש לגבי זה?
"המקום הזה שמבקר כותב עליך הוא מוזר. הוא לא מכיר אותך, אתה לא מכיר אותו. יש איזו להקה, 'הקילרס', שלדעתי הוציאה תקליט מדהים. התווכחתי עכשיו עם עיתונאי שטוען שזה זבל מוחלט. ואז אתה מבין שהשוני בין אנשים הוא לפעמים גדול מדי, ולכן לא כל האנשים יחשבו שמה שאתה עושה מדהים. הבנתי את זה בשלב מוקדם. מה שכן, לפעמים הרגשתי שמהר מאוד שמים אותי באיזה מקום שהוא קצת צר לי. שאני גם שם, אבל לא רק. נאמר, כל עניין 'דור הפודרה'. תראה , תמיד גדלתי על מוזיקה קצת אחרת. אין לי הרבה ידע בשירים ישראליים ישנים. התקליט הראשון שקניתי בחיים היה של תיסלם, אבל באנגלית. . . השונות הזו אולי עשתה לי משהו טוב, כי הדברים הראשונים שעשיתי נשמעו אחרת. אבל היא גם גרמה אולי לחלק מהמבקרים לא לדעת איך לאכול אותי".
בחוברת המצורפת לדיסק החדש לידר מצולם עם טי שירט ועליה ההדפס "I love my country", הצהרה שנשמעת מיד אירונית כשהיא באה מנציג דור של אנשים שלדבריו "לא אכפת להם כמעט מכלום. עם מי לישון, מתי לקום, ואיפה הזהות שלנו". ההתמקדות של לידר ב"אני", ובהמשך במיליה של שוכני בתי הקפה, גררה לא מעט ביקורות כלפיו. גם מצד הח"מ. בהזדמנות חגיגית זו הוא מבקש להבהיר שלא הבנו אותו. "נורא חשוב לי לכתוב גם על 'אנחנו'", הוא אומר, "כי אני נורא מרגיש חלק ממה שקורה כאן. כשאתה קורא את השירים בדיסק החדש אתה רואה שמה שמודפס על החולצה זה לא פשוטו כמשמעו, אבל זה גם נכון. כשהייתי בן 20 נורא רציתי לנסוע. היום אני הרבה יותר אוהב להיות פה. לפעמים, כשאני עם חברים מחו"ל, אני נהיה ישר 'השגריר'. יש פה פוטנציאל לדברים נהדרים".
- פרט ונמק, כי קצת שכחנו.
"תל אביב, מזג אוויר, קרבה לים. יש גם משהו בריבוי התרבויות פה שהוא מקסים. הוא מייצר הרבה בעיות, אבל גם יתרונות. יש פה אנשים מכל הסוגים, מכל העולם. בגלל זה אני חושב שמוזיקלית אנחנו לא פראיירים בכלל. אבל גם בשאר התחומים - אמנות פלסטית, קולנוע - בשביל מקום כל כך צעיר הצלחנו יפה. יש חלקים במנטליות שלנו שהם מקסימים. הסתובבתי פה עם עיתונאית צרפתייה שעשתה כתבה. היא היתה מוקסמת מזה שבארבעה ימים נוספו לה 24 חברים חדשים, ושהיא יושבת בבר בשלוש בלילה. יש משהו בפתיחות הזו שיש בו צדדים טובים".
לידר ובן זוגו מתגוררים בלב פלורנטין. הדירה שלהם, שהיתה פעם חלל תעשייתי, מטופחת ומלאת דיגומים וגאדג'טים באורח מעורר קנאה. רמזים על בקיעים בזוגיות אמנם פזורים פה ושם באלבום החדש (כמו בשיר "מטייל אוסטרלי", המספר על בגידה. המשורר, בחיוך: "כל השירים פה הם מהחיים"), ועדיין, כשהוא שרוע על הספה, במרומי הקומה השנייה, מוקף בכלי נגינה ובאופני שטח, לידר נראה כמו פרסומת לשלמות עצמית (או למכון כושר. תבחרו). היציאה המתוקשרת שלו מהארון לפני כשנתיים גררה גל של תגובות. מרביתן מפרגנות. אבל היו גם אחרות, מרושעות מאוד לטעמי, שגרסו כי לידר השתמש בנטיותיו המיניות כתרגיל יחצני.
"זה מגוחך להגיד שעשיתי את זה בשביל הפרומו", בפעם הראשונה במהלך השיחה לידר הנינוח משחרר סממן של רגש אמיתי, "כי חמש דקות קודם כולם אמרו לי בחברת התקליטים שזו תהיה טעות. ומצד שני, אותם עיתונאים בדיוק שירדו עליי דרשו ממני קודם לצאת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עברי לידר ויניב ויצמן. צילום: עינב מורנו
|
|
|
|
|
|
|
"דווקא כתבים הומואים"
|
|
|
|
|
|
|
- לכתוב דברים רעים על אמן בגלל שהוא הומו זה מגונה. אבל מה דעתך על ההפך? אם אנשי תקשורת מפרגנים לזמר הומו בגלל שגם הם הומואים, זה לגיטימי?
"אם זה ברמה של ביקורת על הדיסק - אני ממש לא מצפה שזה יהיה קשור בכלל. לא לכאן ולא לכאן. על האקט עצמו של היציאה מהארון אני בהחלט יכול לקבל פרגון כי זה לגיטימי. זה לא קורה הרבה. בעצם, זה לא קורה בכלל. אם עיתונאי חושב שזה דבר חשוב ורוצה לפרגן לזה, זאת זכותו. תדע לך שאלה שהכי פגעו בי בתקופה ההיא הם דווקא כתבים הומואים. הם כתבו שעשיתי את זה בשביל פרומו, ושזה לא שווה כי אני 'סטרייט אקטינג צפוני', ומה זה שווה בשביל ההומו הפלשתיני וכו'. זה הפתיע אותי מאוד. הרי האקט הזה בכל זאת היה מלווה בסוג של פחדים ודווקא משם לקבל יריקה זה לא הכי נעים".
- היית מצפה גם מאמנים גייז אחרים לצאת מהארון?
"אני לא חושב שאמן יכול להרשות לעצמו את הפריווילגיה של לא להיות אמיתי. זו טעות, שיכולה לקחת אותך למקומות לא טובים. המקום שבו התחלתי להרגיש שלא נוח לי לעשות ראיונות או שחשבתי פעמיים על שיר, זה מקום גרוע מאוד. ברגע שאתה שם על עצמך מחסומים, אין לך סיכוי. אם אתה לא יכול לכתוב את הדברים שהכי שורטים לך את הנשמה, אתה לא יכול לכתוב. אני יכול להבין את אלה שלא יוצאים. קשה לדבר על הדברים האלה, כי אתה יוצר הכללות שלא נכונות לגבי כולם. מצד שני, אני חושב שהרבה אנשים משתמשים בעולמם הפרטי כדי לייצר איזה סיבוך שימנע מהם להתמודד עם הדבר האמיתי. אני לא פה בשביל לשפוט אנשים שלא עושים את זה, אבל אני אומר שזה משהו שאמנים צריכים לעשות מעצם המקצוע שלהם. במקרה שלי, מעבר לעניין האישי, אני חושב שזה גם חשוב חברתית. מבחינתי לפחות, זו סוג של זכות שיש לי בתור אדם מפורסם שמקבל אהבה מהקהל, להחזיר חזרה ולנסות להזיז את העולם קדימה, בכיוון שנראה לי נכון".
בפאזה המבויתת והמיושבת שלו, לפחות למראית עין, דומה כי לידר זקוק עתה רק לילד, כדי לסגור את כל הפינות. "זה אישיו שאני חושב עליו", הוא מחייך. "כשאני רואה ילדים, ברור שיש לי את הצורך. אני נמס כשאני רואה אותם. לדעתי, הבעיה היחידה בעניין ההורות של זוג הומואים היא הגישה של החוק בארץ".
- ומה עם העובדה שהילד לא יישא את הגנים שלך ושל אהובך?
"גנים זה קצת אובר-רייטד. אני יכול להרגיש מאוד מחובר גם לילד שלא נושא את הגנים שלי. עניין הגנים הוא קצת אגואיסטי, וכשאנחנו מדברים על ילדים צריך להיזהר ממנו. תמיד אומרים 'אני רוצה ילדים', וזה בכלל לא עלינו. הילד הזה הוא בן אדם, ולכן צריך לחשוב טוב טוב לתוך איזו סיטואציה מביאים אותו. אם יש לך יכולת להקדיש לו. אם העולם נראה לך מקום מספיק טוב בשבילו. נכון לעכשיו, אני לא יודע אם אני אהיה אבא בקרוב".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
