ראשי » תרבות » ספרות

המהפך של אנשי הרוח אחרי ששת הימים

חיים גורי ומשה שמיר נחשבו לגדולי הסופרים הישראלים. שניהם התגייסו למלחמה כאנשי שמאל מובהקים, ושניהם חזרו מהחזית היישר אל 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. ממרחק 50 שנה, הם מספרים על המפץ הגדול שגרם לעשרות יוצרים להישבע אמונים ליו"ש

אף שכבר מזמן נטש את הדרך של שלמות הארץ, והיום הוא נמצא עמוק בלב מחנה השמאל, המשורר חיים גורי הוא אולי האחרון שאתה עדיין יכול לראות בעיניו ובהתפרצויות הרגש שלו את ארץ ישראל כפי שנתפסה באותה נקודת זמן, נקודת האפס שבין 5 ל־10 ביוני 1967. את החוויה שלו ושל סביבתו הוא יודע לאפוף בשכבה מיתית של טלטלת נפש, וזיכרונותיו ממלחמת ששת הימים מתערבבים ברשמי עכשיו. "אני כבר לא מכיר את העם הזה", אומר לי גורי בן ה־94 בביתו בירושלים, "זה הדבר שהכי קשה לי".

בסביבות 22 במאי 67' הוא גויס למילואים כמפקד פלוגה. לאשתו אמר ש"אם מגייסים אותנו סימן שזה רציני, מחלקים רובים לכולם". הוא היה קצין בגדוד חק"ש - "חיל קשישים" בז'רגון הישן, חי"רניקים שהיו פעם צנחנים ועכשיו כבר אינם מיועדים להסתערות על יעדים קשים.

"החודש שלפני המלחמה - פחד נורא", נזכר גורי. "הגנרל המצרי עבד מורתגי איים בשימוש בנשק כימי. נוצרה חרדה. התחילו לחלק מסכות גז: המצרים מאיימים בגזים רעילים מתוצרת סובייטית, והמסכות נגד הגז המצרי הן מתוצרת גרמנית. המשורר הכימאי אבנר טריינין לקח אותי הצדה ואמר לי שהאיום הוא לא רציני, משום שהם יודעים שאם ישתמשו בזה, ישראל תגיב בצורה כזאת שלא יישאר מצרי אחד בחיים".
 
הבסיס של הגדוד היה סמוך לבית הספר ליד"ה, בקרבת בקעת בית־הכרם, המוזכרת בשיריו האחרונים של גורי. הגיעה קבוצה של פרופסורים ומרצים מהאוניברסיטה, שהתחננו שייקח אותם לפלוגה שלו. כשגורי אמר שהוא לא יכול, הם פנו למג"ד, שהיה סטודנט באוניברסיטה. הפרופסורים הבלתי מגויסים איימו עליו שאם לא יקבל אותם לגדוד, הם יכשילו אותו בבחינות.

בהמשך נשלחו גורי וחייליו לתפוס עמדות בקו הירושלמי, מול הלגיונרים הירדנים. אשפה בעמדות ומסביבן, אבל המג"ד אמר ש"לא חשוב, אם תהיה מלחמה – נתקדם". כשפרצה המלחמה, ב־5 ביוני, הם לא ידעו מה קורה. לא ידעו שמטוסינו חיסלו את חיל האוויר המצרי תוך שלוש־ארבע שעות. שהשריון כבר פורץ קדימה. בערב הגיע אל גורי רב־סרן מהצנחנים. "אתה המפקד? קודם תעביר בין החיילים שהולך טוב. חיל האוויר עשה מה שעשה, ומתקדמים. אז שירגישו טוב", אמר לו קצין הצנחנים, ובישר שבמקום לכבוש את אל־עריש, הם הולכים לקחת את ירושלים.

כמו גורי, גם משה שמיר נקרא למילואים במאי 1967. הוא גויס ב-25 בחודש כדי לשמש כפוליטרוק של פיקוד מרכז, ליד אלוף הפיקוד עוזי נרקיס. ביומנו נכתב באותו יום כי מונה לעורך של עלון הפיקוד, "צו קריאה". שמיר בן ה-45 היה אז הסופר הבולט במדינה, שני רק לש"י עגנון, שקיבל שנה קודם לכן את פרס נובל לספרות. הוא היה הסופר המזוהה ביותר עם דור תש"ח, וספרו "הוא הלך בשדות" עמד להפוך לסרט שמאחד את אגדת תש"ח עם גבורת תשכ"ז, בכיכובו של אסי דיין, בנו של שר הביטחון.

גורי בא מהמסורת של המחנות העולים, שתמיד הייתה מזוהה עם שלמות הארץ; משה שמיר הגיע מהשומר הצעיר. גם התנועה הזו דגלה בתקופתו בשלמות הארץ, אבל בגרסה של מדינה דו־לאומית, אחוות עמים וחתירה ל"שלום". המהפך התודעתי שעבר שמיר מתועד בעלון שערך במשך שלושה שבועות גורליים. לאחרונה התגלה מאגר העלונים האלה, שנמצאים עכשיו בארכיון הספרייה הלאומית.
 

ב-26 במאי התייחס שמיר בשפה פרוזאית לרוח שמתגלה בציבור. "התופעות הנפלאות, המורגשות, הנראות לנו חגיגיות כל כך ויוצאות מן הכלל כל כך של ימי מבחן, גיוס ומלחמה - הן בעצם יותר קרובות לאמת, יותר מציאותיות, יותר ריאליות מאשר התמונה המצטיירת לעינינו בדרך כלל מן העיתונות, הספרות, ואפילו משיחת הרחוב המקובלת", הוא כותב. עלון אחר חושף מהיכן בא למאיר אריאל הביטוי "ירושלים של ברזל". קשה להאמין, אבל זו הכותרת שנתן שמיר לטור שכתב (כנראה) דידי מנוסי, על אווירת ההתגייסות בקרב תושבי ירושלים ויחסם החם לחיילים. אפשר לומר בביטחון שהדף הזה הסתובב בין המגויסים, ומאיר אריאל נחשף אליו.

ב-31 במאי 1967 התפרסם בעלון מאמר מערכת שנכתב כנראה על ידי שמיר. הוא מציין את כניסתו של חוסיין יום קודם לכן לברית עם נאצר, ומזהיר כי מלך ירדן משחק באש. "נזכור אנו - ויזכרו שכנינו מעבר לגבול המזרח - את מחזות התבוסה הערבית, את האוכלוסייה שנסה בטרם קרב", נכתב שם. "נזכור אנו ויזכרו הם את גבורת ירושלים הנצורה... נזכור אנו ויזכרו הם, כי ישנם עוד פצעים שלא הגלידו, והם כתובים וחרותים על בשרה של ארץ ישראל". אין ספק ששמיר, בהנחיית האלוף עוזי נרקיס, רמז לרובע היהודי, הכותל, ושאר חלקי ירושלים שעתידים להיכבש.

על כמה רשימות בעלון הפיקוד שמעבירות בהומור ציני כלשהו את המציאות בשטח, חתום "מאיר". אלה חומרים נדירים של הסופר והאמן מאיר אגסי המנוח, שלימים יצא ללמוד אמנות בבריסטול שבאנגליה ונשאר שם. עוד הספקתי לשמוע בזמנו משמיר על אגסי, והיו לו רק מילים טובות להגיד עליו, אף שלכאורה הם שני הפכים. שמיר לאומי מאוד, אידיאולוגי מאוד, סופר מבוגר שהמוניטין שלו מחכים רק לאישור הסופי של פרס ישראל; וכנגדו אגסי הוא חייל בן 20, קיבוצניק שהושאל מלהקת פיקוד מרכז לצורכי הפוליטרוקיות של מלחמה בהתהוות. באחת מרשימותיו הוא מספר על יחידה שפגש, ובה "כל־בו של אנשים. נמוכים ומשופמים וגבוהים וגבוהים מאוד. יש שם אפילו אחד המיתמר לשחקים והוא המריח את מזג האוויר. 'יהיה טוב', אמר לי שלמה (1.90 מ') מאחד היישובים בדרום, 'חבל רק שלא נלחמים איתם בכדורסל; סמוך עליי שהניצחון היה בטוח'".

בעוד שמיר טיפל בספירות הגיאופוליטיות, ברוח העם, במלכים מזרח־תיכוניים ובדיקטטורים "היטלריסטיים", אגסי חיפש את הסיפורים הקטנים. "בוקר־בוקר מגיע אל משרדי קצין העיר רחובות יהודי שכתפיו רחבות ופניו לא מגולחות", פתח רשימה מ־31 במאי, כאשר המתיחות בישראל מגיעה אל סף התפקעות. "'יש בו משהו מיוחד ביהודי הזה', אמרו לי הבנות שבמשרד, 'הוא בא כל יום ודורש שייקחו אותו – שייקחו ממנו – שיתנו לו לעשות משהו'. נטלתי את כתובתו וירדתי אל ביתו, שבשכונה מרוחקת. זהו הרמן אדלר.

"בעוד אנחנו מסיימים את ארוחת הצהריים, מביאה רוח קלה את ריח הזבל ניחוח חציר. חנה והרמן מסתודדים ביניהם ואני מרגיש שלא בנוח", תיאר אגסי. כשחזר בשלום לבסיסו, פתח שקיק שקיבל מהזוג ומצא שם "שטר אדמדם של עשר לירות. היה מצורף פתק: 'לחייל בכבוד רב מהרמן וחנה אדלר'. מצאתי כמובן דרך מהירה ולא מעליבה להחזיר את הכסף – ואף להסביר לזוג הנפלא כי לא לעשר הלירות שלהם זקוק צה"ל וזקוק העם – אלא אך ורק לדבר אחד: שימשיכו להיות מה שהם, ושיהיו הרבה כמוהם".
 

במונחים המוכרים לדור הנוכחי, שמיר נזרק באותם ימים מצד אחד של המפה הפוליטית לצד האחר. עד המלחמה הוא היה איש שמאל מובהק, חבר מפ"ם. מיד לאחר המלחמה ייסד יחד עם נתן אלתרמן ואישים נוספים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", אך לקח לו כמה שנים טובות להפנים שהוא כבר לא בשמאל, וכי סביבתו הפוליטית האידיאולוגית היא הימין.

ב־5 ביוני, מתחת למילותיו של האלוף עוזי נרקיס כי "אנו מייחלים לפעולה ובטוחים בניצחון!", כתב שמיר: "מלחמת המגן הצודקת והגורלית אשר נכנסנו לתוכה, לא תיעצר הפעם על גבולנו. חיילי צה"ל, העם בישראל, המדינה והעם היהודי בכל העולם נתונים עכשיו בחזית של מלחמה על עצם הקיום. קו החזית אשר נכפה עלינו על ידי אויבינו, אויבי התרבות והאנושיות, עובר על פני כל העם, כל המדינה. הוא עובר בכל מקום בעולם. מלחמת היהודים על קיומם, ריבונותם, כבודם – תביא להם שוב את הניצחון, ושום דבר לא פחות מאשר הניצחון המלא והשלם".

טור המערכת הזה של "צו קריאה" הוא ביטוי ברגע האמת לטראומה של הציבור הישראלי ב־67'. צרפת של היום היא כפי שהיא ומה שהיא כתוצאה מקרב ורדן, שהתחולל משך חודשים ארוכים לפני מאה שנה; זו הטראומה המעצבת של החברה הצרפתית. כך גם ישראל של היום, על כל התהפוכות שחוותה לאורך חמישים השנים האחרונות, היא מה שהיא כתולדה של שלושת השבועות שלפני המלחמה, מה שנקרא תקופת ההמתנה.

עם תחילת הקרבות, מילותיו של שמיר פרצו קדימה. "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה", הוא כתב ב־6 ביוני בדף הקרבי, ששמו שונה ל"קריאת קרב". "היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה – בשעה שנקרעה מלב עמנו בירתנו הקדושה והעתיקה. חיילי פיקוד המרכז צועדים היום בעקבות שמעון בר גיורא ולוחמיו הקנאים. שירה אדירה פרצה מול הר ההיכל... וירושלים העברית – אשר עמדה במהלומות – עתה שקטה ורגועה, מאפשרת לצה"ל לגמור את המלאכה אשר התחיל בה".

כעבור יומיים פרסם טור אישי, שעליו גם חתם בשמו, משה. הכותרת: "כתר ירושלים". "עברנו אותו הבוקר, ורק חריקת זגוגיות תחת צמיגי מכוניתנו העידה כי זה כביש ככל הכבישים בארץ ובעולם. מעבר מנדלבאום – מירושלים העברית לירושלים... העברית. עברנו אותו – אתמול ושלשום והבוקר. ואנו עוברים אותו הלילה – את הגבול האווילי, הכוזב, המשמש מסתור למרצחים – הגבול הארוך והמיותר והאכזרי שפילח את לב ארצנו במשך 20 שנה, ואשר איננו עוד כי נמחק בן לילה, עם הכזב אשר פרנס אותו.
 

"עברנו אותו - דרך השערים שנפתחו, דרך כל השערים שנפרצו ונפתחו מתוך העיר – אל הקדרון ממזרח, אל ארץ בנימין בצפון, אל הר ציון בדרום, ואל חציו השני של לב האומה, החצי הצעיר, הישראלי, במערב. השמות העבריים של כל המקומות צצים ופורחים בבת אחת, כאילו מתחת לאדמה... חייל מזוקן קורא בצעקה: 'חבר'ה, היכן הדרך לכותל?'. שיירה יורדת ומקיפה את החומה ממזרח, והדיבור: 'יורדים לנחל קדרון!'. 'איך נכנסתם?' – 'בשער האריות!' ואחר מכריז: 'גם שער האשפתות פתוח'.

"...ירושלים הכתר, וסביבה פניני הכתר העתיק הנצחי שלנו: בית־לחם ושכם, חברון וגבעון, ענתות ושומרון. הובס האויב, הובס הגבול – ויעמוד לנו כוחנו לבנות את השלום כשם שהצבנו את הניצחון".

יום לפני תום המלחמה, ב־9 ביוני, הכתיר שמיר את טור המערכת שלו במילים "לא שיכורי ניצחון", והתריע: "הקפידו על כל ההוראות הנמסרות לכם על ידי מפקדיכם; שמירה קפדנית על כבודם של מקומות קדושים, כבוד ועזרה־בצר לכל אזרח, הימנעות מוחלטת משליחת יד בביזה... לא יסולח לאיש אשר יחלל את טוהר מאבקה וצדקה של מדינת ישראל".

פרופ' חגית הלפרין, שחקרה תקופה מכרעת בחיים הפוליטיים, האידיאולוגיים והספרותיים של שמיר, אמרה לי שבששת הימים צפה אצלו אל פני השטח תמונת עולם שהייתה קיימת כל הזמן. זה קרה כתוצאה מהיכולת הנדירה שלו לראות את העולם בבהירות ולהסיק את המסקנות, ללא חשש מהדיקטטורים האידיאולוגיים מסביבו ומהמיליה החברתי שבתוכו חי במשך שנים. ב־19 בפברואר 1963 הוא הרי חתם על עצומת אנשי רוח לביטול הממשל הצבאי. מאז תחילת שנות השישים היה חבר מועצת המערכת של "ניואאוטלוק" – כתב־העת הבינלאומי של מפ"ם, מפלגה שהיוותה באותן שנים את השמאל שאיננו קומוניסטי, כשחתירה לשלום היא המצע הקבוע שלה. שמחה פלפן, אחד מאינספור שרי החוץ של מפ"ם, היה הדמות המובילה בכתב־העת. אישים מסוימים מתוך החבורה שלו כבר הקימו קשרים ראשונים עם פת"ח.

אפשר למשש ממש את השלמת המהפך התודעתי של שמיר, במאמר בלתי חתום שפורסם בעלון הפיקוד ב־13 ביוני, שלושה ימים לאחר תום המלחמה: "האש נפסקה. היא הוצתה באמצע החודש שעבר על ידי ה'פיהרר' של מצרים... לפי שעה נראה כי הפיהרר מקהיר חוזר להתפתל כמוקיון, ובהדרכתם ובסיועם של גדולים הוא מנסה לרפא את פצעי התבוסה הצבאית באמצעים של תוקפנות מדינית... השלום, הביטחון, הריבונות של מדינת ישראל – לא יהיו כתובים מעתה על פיסות נייר".

בחזרה אל גורי: הפלוגה שלו, שכאמור הוצבה בקו הירושלמי, נטלה חלק בשולי הקרב על גבעת התחמושת. "היינו בין הנקראים לדגל וראינו מקרוב", אמר גורי כעבור חודש, בכנס סופרים שנערך בבית הנשיא. "אם יעזרני השם אכתוב ביום מן הימים את סיפורו של קטע החזית שבו נגזר עליי לעמוד בקרב אנשיי בגדוד הירושלמי... אנו בני דור 1948, וילדינו בני הנעורים העבריים אשר הכריעו את המערכה, ואשר הם־הם שיספרוה וצלם פניהם כפניה. שכבנו על פני האדמה העברית ולמראשותינו אבנים, אך איש מאיתנו לא חלם את הבאות ואת העשוי להתרחש". עוד דיבר גורי על "העמים הקטנים אשר חשו כלפינו רגשי תודה, תודה על כי הפרנו את כללי המשחק, שלפיהם נדונים היינו להיכנע ל'מינכן' חוזרת ונשנית".

אחרי המלחמה הוא נשלח עם פלוגתו להחזיק את רמאללה. הוא ראה ביזה. ראה מישהו מחבריו שלקח מכונית פיז'ו. שאל אותו "מה אתה עושה? מאיפה זה?", ואף מצא את בני המשפחה שממנה נלקחה הפיז'ו. "האישה הייתה בהריון על הקצה", הוא מספר לי. הם פחדו. גורי החזיר להם את הרכב, וצייד אותם באישורי מעבר לבית חולים. אם הושפע ממה שספג במחנות העולים בשנות השלושים? איזו שאלה. הוא מתחיל לדקלם בעל־פה קטעים מהקובץ המיתולוגי "בבריתך" של התנועה. "כל זה התחבר לך עם בבריתך?", אני שואל. "בוודאי", הוא אומר.

"ילדי, אל ראשי ההרים העליתי אותך. ראה, הארץ הזאת קו ההרים מנגד, השמים האלה שמיך, ראה אותה את האחת, חתום דמותה בלבך ושאנה, כי על זה האופק זדים ציוו לך גורל נבו", כך כתב בנימין גלעד ב־1937 באותה מגילת קודש של המחנות העולים, שעותקים ממנה קבורים בארגז תחמושת בבית־השיטה. "ראה מנגד, את נופה ביקשו לערוף מבלי רחם. ועמו את חלומי להטביע בך את חותם הארץ. צלם נוף מולדתו האדם, מה דמות תהיה לך אם ערוף יהיה נופך (...) אגדה לך אספר, שיר לך אשיר על ארץ אחת שלמה, על אופקים תכולים מבטיחים". אלה "דברים שהם אולי הנרגשים ביותר שנשמעו אי פעם נגד חלוקת הארץ", הגדיר יעקב צור, איש הקיבוץ המאוחד. ועל זה גדלו חיים גורי ומשה שמיר.
 

אלתרמן התקשר אל גורי אחרי המלחמה, רצה לפגוש אותו. בעיני גורי, אלתרמן היה זה שחולל בנפשו את המהפך ביחסו לשירה ולכתיבת שירה. הוא היה בן 15 כשחבר הראה לו את "כוכבים בחוץ". עוד קודם הוא קרא את ביאליק, אבל פה פתאום - שדרה בגשם. משהו שנגע בו. ואלתרמן מצדו העריץ את שירתו "המסוערה" של גורי. "עד המלחמה אלתרמן לא התייחס לירושלים", אומר גורי, "אלא רק בצורה לעגנית באחד משיריו". הוא מכוון ל"בכל זאת יש בה משהו".

הם נפגשו - אלתרמן, שמיר וגורי - בקפה בתחנה המרכזית בתל־אביב. בפנקסו של משה שמיר מאותם ימים כתוב "גורי, בכסית". "ישבנו עד האוטובוס האחרון לירושלים. התנגדתי לאמירה שארץ ישראל השלמה זה מעבר להחלטות ממשלה", אומר גורי על הכרוז שעמד להתפרסם. בסופו של דבר חתם עליו, כמו עשרות מאנשי הרוח הבולטים של אותם ימים.

21 שנים אחרי המלחמה, כשיצא ספרו של חיים גורי "חשבון עובר", כתב לו שמיר מכתב. הם היו כבר משני עברי המתרס. "חיים אחי", פתח שמיר, "אחרי שני לילות עם שיריך, כמו אחרי ריצה־עם־עצמי במכון לבדיקת הלב תחת מאמץ. כלומר: עם עצמי, בכפל אינטנסיביות". הוא מציין שורות כמו "אגרופים מכים על אדמה נרדמת", ומתאר אותן כ"נצחיות". וחותם: "להתראות, אוהבך משה". "עד היום אני אוהב אהבת נפש את משה שמיר", אומר לי גורי מכורסתו שבפינת סלון הדירה הירושלמית.

"שמיר הולך עד הסוף בכל דבר שהוא מאמין בו", אומרת עליקה גורי, רעייתו של חיים. "עד הסוף" זה גם שם אחד הרומאנים המאוחרים יותר שכתב שמיר. אבל הוא גם הרשה לעצמו מבט קצת אירוני, מבחוץ, על עצמו ועל חבריו שהתגייסו פתאום לפעילות למען ארץ ישראל השלמה. באוניברסיטת תל־אביב, במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות הישראלית, מצאתי רשימות שלו. במכתב שנשלח לחנוך (כנראה ברטוב) השוהה בחוץ לארץ, כחודשיים וחצי אחרי המלחמה, כתב שמיר: "אם אתה קורא את עיתונינו, ודאי אתה יודע שאנחנו עושים קצת גלים. מנסים להיפגש ולחזק איש את רעהו במחשבותיו, מגבשים תודעת הימים הגדולים ושואלים את עצמנו וזה את זה איך לנצח סוף־סוף פעם אחת גם את היהודים".

פנקסו של שמיר מהימים ההם מעיד על קדחת של פעלתנות. צילומים. הקלטות בקול ישראל. פגישות עם "ויוויאן", הלא הוא האלוף חיים הרצוג, "מושל הגדה". פגישות עם המשוררים נתן אלתרמן ואהרן אמיר. בסיס המבצעים הוא בדרך כלל "קפה הארלי" בפינת אבן־גבירול וקרליבך. בין לבין, פגישות עם הבמאי יוסף מילוא לקראת צאת "הוא הלך בשדות" למסכים בסוף השנה. כך החלה להתגבש הקואליציה שהטתה את הזרם: נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר ומשה שמיר. נוכחותם של אנשי ימין מובהקים בחבורת ארץ ישראל השלמה גרמה לכך שראשי הקיבוץ המאוחד התרו בחבריהם לנתק מגע. יצחק טבנקין, יגאל אלון וישראל גלילי סירבו לבוא בקהלם של אצ"ג וישראל אלדד. אבל לאנטק צוקרמן וצביה לובטקין, כמו גם ליוספל'ה ומשה, בניו של טבנקין, זה לא הפריע.

שמיר באותם ימים ראה בחזונו את איחוד תנועת הפועלים על כל פלגיה ומפלגותיה ואף ניסח זאת כמכתב לשר "י־־־ ־־־ן" (כנראה יגאל אלון) שהתפרסם בכתב־העת "משא". "ההרגשה היא: עלינו – והמדרגות סולקו מתחתינו. אין לרדת עוד. לעמוד בגובהנו או להתרסק", התריס בפני מנהיגי אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד. גם גורי חשב כי לאחר המלחמה, "דרכי הנסיגה חסומות ולא נותר לנו אלא לעמוד עד תום במסות האלה ולמלא את חובתנו לארץ הזאת".

עמוס עוז כבר ביסס אז את מעמדו כסופר הצעיר הגדול ביותר. כששמיר ארגן את "ארץ ישראל השלמה", עוז ארגן עם כמה אנשי רוח בתנועה הקיבוצית את "שיח לוחמים", קובץ שיחות עם חיילים שחזרו משדה הקרב. מהאגף הספרותי הוא הותקף באותם ימים על "מיכאל שלי"; פרופ' ברוך קורצוויל נחרד מהתאומים חליל ועזיז, הסוחפים את הגיבורה חנה גונן במחול טירוף מיני התאבדותי, לטעמו. מהאגף הימני הותקף עוז על "שיח לוחמים" ועל תמיכתו בצדק הנגדי של הפלסטינים. כבר אז. ובכל זאת, עוז מנסה כמו מתוך הערצה סמויה לקבוע פגישה עם שמיר, שהוזמן לדבר בקבוצת חולדה. בגלויה שנושאת את התאריך 21 בינואר 69' כותב לו עוז: "אם תרצה... נוכל לנסות לשוחח בינינו, שיחה שהיא אולי מתבקשת. נזהרתי וכתבתי: לנסות לשוחח, מפני החשש שנישאר בתחום חילופי־דברים ולא נגיע לכלל שיחה. כזאת אירעה לי באחרונה עם אחדים מחבריך־לדעה. ואולי יש ערך אף לחילופי־דברים".
 

עוז העיר שם על ספרו של שמיר "חיי עם ישמעאל", שיצא בסוף 68': "כמו תשדורת ממרחקים גדולים מאוד למרחוק קינאתי בכוחך להיות אופטימי, בכוחך להעמיד טיעון נחרץ, מעוגל ומתלכד קו לקו. ואני מודה: לרגע הרהרתי, בכנות, באפשרויות ההידברות שבין תנופתך הבריאה לבין ספקותיי ומועקותיי שאולי אינן נובעות מקרן הבריאות הפנימית. אולי. ואולי הפרש של עשרים וכמה שנות ביוגרפיה ארצישראלית גרם למחלוקת... להתראות, עמוס".

עוז תיאר פעם כיצד נכח בשיחה בין האלופים המנצחים של ששת הימים לבין לוי אשכול, על גדות התעלה. אריק שרון, לפי עוז, דיבר בטיפשות על 15 שנה לפחות של שקט, ואילו אשכול, שלא הבין דבר בצבא, ביטל את דבריו. "זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי טללי נעורים עבריים", אמר עוז. המפקדים היו אז צעירים ויפים עם משקפי האבק שלהם, שכנראה הסתירו מעיניהם את המציאות.

היום נמכר "שיח לוחמים" בגרמניה כמו לחמניות חמות, תחת הכותרת "יורים ובוכים", שנועדה להדריך את הגרמנים לכיוון של תחושת עליונות מוסרית מול התת־מוסריות של היהודים המתחסדים. אבל עמוס עוז, כפי ששמעתי אותו בכנס צה"לי סגור שהתקיים לפני שלוש שנים וחצי, הוא עדיין מאמין גדול בחברה הישראלית ובציונות. אם רק נסיים סוף־סוף את התגרה המיותרת הזאת עם השכנים.

לאחר המלחמה הרגיש שמיר צורך להסביר את עצמו לחוג "מצביאי השלום" של שמחה פלפן, אלא שעכשיו הוא חש שהחבורה הזאת מתומרנת בידי כוחות זרים. "עוד זכור לי ביקורנו אצל נחום גולדמן בסוויטה המפוארת שלו במלון 'השרון' בהרצליה – כאשר קיבל אותנו במעיל בוקר צבעוני ובתקרובת נאה ושמע את בקשתנו לתמיכה כספית בביטאון המיועד להביא את קריאת השלום הישראלית לרחבי העולם. אני משער שהתמיכה באה, ואולי ביד נדיבה, אך את גודלה ומסלולה המדויק לא ידעתי ולא ביקשתי לדעת מעולם", כתב שמיר (ב"אלתרמן - המשורר כמנהיג"), רומז כנראה למקורות מימון עוינים. "אולי תתפלאו עד כמה הרגשתי היא שהחברים היושבים כאן שייכים לאסטבלישמנט", פנה אל חבריו במערכת ניואאוטלוק, "וכמה מרגיש אני את עצמי באופוזיציה".
 

השנים הוכיחו כי שמיר היטיב לראות הרבה יותר מבעלי הקשרים הבינלאומיים שישבו שם. "אם מישהו רוצה אפוא לתכנן תכנון מעשי, ריאליסטי – בבקשה", כתב. "נא לתכנן תכנון מעשי למצב שבו לא ייעשה לקראתנו אפילו הצעד הקל ביותר עם כל סטייטמנט אוף פוליסי הנדיב ביותר, הפשרני ביותר, שיצא מאיתנו... נהיה לפחות הגונים ונאמר בגלוי: 'אנו הולכים להחזיק בשטחים עוד הרבה זמן!'".

"משה הוא איש של דו־רה־מי; חיים הוא איש של דיאזים ובמולים", אומרת עליקה גורי. זה נכון ששמיר הוא לא בדיוק אינטלקטואל של רבעי טונים. אבל בניגוד לדימוי הסטריאוטיפי שלו, הוא היה בפירוש אדם של יושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר, ושל אומץ להתעמת מול "האסטבלישמנט" ומנהיגי הדור למיניהם. אפשר להגיד שזה אומץ של אין־ברירה. 67' לא הייתה הסיבוב הראשון שלו: פעם אחר פעם התנגח עם מאיר יערי וחבריו ב"השומר הצעיר", עזב אותם ופגש אותם שוב במחצית הדרך.

ברומאן האוטוביוגרפי שלו "כי עירום אתה" (1959) תיאר שמיר את העימות שהיה לו עוד ב־1939 עם "מנהיג המפלגה", דמות שנתפרה לפי מידותיו של מאיר יערי. שמיר היה אז מדריך צעיר בן 18 שנועד לגדולות. בפיו של "משה אבני", בן דמותו ברומאן, הוא שם את טענתו שכל ה"אחוות עמים" של השומר הצעיר לא מבוססת על השקפה מוסרית, אלא על תועלתנות של חוסר ברירה: "אנחנו בעד מדינה דו־לאומית, אנחנו בעד שיתוף עם הערבים, אנחנו בעד שלום איתם. מפני שזה מוסרי יותר? מפני שזה יפה? לא. מפני שאין דרך אחרת להגשים את הציונות... אבל אילו חיינו בתקופה אחרת, אולי לא הרבה קודם, ייתכן שהיינו פותרים את הבעיה מהר יותר: מחסלים את היישוב הערבי בארץ, מביאים על מקומו יישוב יהודי. היום זה לא ניתן... אבל אם היה כדאי יותר, מועיל יותר, להוריד לכל הערבים בארץ את הראש, להשמיד ולגרש – אם זה היה אפשרי ואם היה ברור לנו שזוהי הדרך, הקצרה והבטוחה...".

מנהיג המפלגה מזהיר מפני חוכמתו המפתה של משה, המדבר כלאחר יד על השמדת עם שלם. הוא דורש שהנערים והתנועה יבודדו אותו וירחיקו אותו. כעבור פחות מעשור, ערב פרסום רומאן־הביכורים שלו "הוא הלך בשדות", הואשם שמיר כי ספרו מציג בצורה שלילית את הקיבוץ, ואינו עומד בקריטריונים שקבע ז'דנוב בברית המועצות לגבי יצירות ריאליזם־סוציאליסטי. יעקב חזן טען כי לא יוכל לתת את הספר לבתו "לקרוא אותו ולהתחנך עליו", שהרי הרומאן מדבר על משפחה מתפוררת, פער דורות, חריגה מהנורמה, והגיבור אורי מת בסוף בצורה שיכולה להיתפס כהתאבדות.
  

"יש להפסיק את פרסום כתביו של מ. שמיר", נאמר במכתב של מזכירות הקיבוץ הארצי מ־28 ביולי 1947. הסופר הוחרם, והוצאת ספרו על ידי ספריית פועלים הוקפאה. "בין כתיבת 'הוא הלך' להופעתו – חל השבר הקשה בחיי. גירשתי את עצמי מגן העדן שלי, ועל ראשי מאז החרב המתהפכת", אמר שמיר, כפי שמצטטת אותו חגית הלפרין (במאמר "החרם על 'הוא הלך בשדות' והשתקפותו ב'על סוסו בשבת'", כרך ה' של "סדן", 2002).

למעשה, הסיבה העיקרית לחרם הייתה החלטתו של שמיר לעזוב את קיבוץ משמר־העמק. במכתב לשמיר הדגיש יערי את מוטיב האין־כבר־דרך־חזרה: "אנו שרפנו בנעורינו מאחרינו כל אניות וכל גשרים המרמזים לנסיגה, את דרך העבודה בקיבוץ ואת התנועה העמדנו מעל הורים, מעל עניינים פרטיים... והנה שוב פעם חבר... והוא הלך (בשדות) אחרי חולשתו". וכאילו חזה בשנת 47' את החרם והבידוד שיוטלו על שמיר כעבור עשרים שנה, הוסיף יערי: "שערי תשובה בהחלט אינם נעולים, אבל אל תצפה להתפשרות. דווקא משום שהכזבת אותנו יותר קשה מאחרים, יותר קשה תהיה ההתפייסות".

בינתיים פרצה מלחמת העצמאות, ובינואר 48' נהרג אליק, אחיו של שמיר. כל עניין החרם נראה פתאום מגוחך, מה גם שבקאמרי החלו החזרות על גרסת התיאטרון של "הוא הלך בשדות", עיבוד לכתב היד שעדיין לא ראה אור. החרם בוטל, מותו התיאטרלי של אורי שופץ על הבמה, והספר כמו ההצגה הפכו לאחד הסמלים של דור תש"ח.

גם עם מנחם בגין התנגח שמיר לבסוף. הוא היה אדם של "לוחות שבורים", כשם המאמר שכתב בעקבות הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, שבה חשף חרושצ'וב את פשעי סטלין. שמיר היה בין הבודדים במפ"ם שהבינו שאי אפשר עוד לחזור להזדהות עם ברית המועצות, גם לא אחרי שטוהרה־כביכול. הוא כתב שסטלין ופשעיו היו תולדה הכרחית של המרקסיזם ושל המשטר הקומוניסטי. "שורש הרע אינו בסטליניזם, אלא בעיקרון הלניני של מדינה סוציאליסטית חד־מפלגתית", כתב ב"על המשמר" (ספטמבר 1957). "שורש הרע הוא בעיקרון המרקסיסטי על דבר הדיקטטורה של הפרולטריון".

לאחר מלחמת ששת הימים כפר שמיר גם בהנחות הפרוגרסיביות לגבי הקדמה ההכרחית שיחוו עמי ערב, קדמה שתביא איתה את השלום. "אני בכלל אינני חושב כי אנחנו, היהודים ואחר כך מדינת ישראל, עוררנו את גלי המלחמות, המשברים, אי השקט, הטרור וכו' במזרח. אנו רק משמשים אובייקט להתפרצות היסטורית אלימה – שאלמלא היינו כאן באזור, הייתה פורצת באותו תוקף ואולי יותר (כי כוחנו מהווה בלם) בין הערבים לבין עצמם", כתב לחוקר מזרחן, 45 שנה לפני עליית דאעש.
 

כל השנים העדיף שמיר למשוך את המפלגות השמאליות ימינה, מאשר לבנות על מפלגות הימין. עם מנהיגי הימין לא היה לו אותו קשר אינטימי כפי שהיה עם יגאל אלון, יערי או חזן. בנובמבר 1976, כחצי שנה לפני בחירות המהפך, כתב לידיד כי הוא רואה אצל אישים כמו שמואל תמיר ואריק שרון את הנטייה למנהיגות במשטר "כוכבי־נשיאותי", ש"סופו התפוררות": "אתה תראה אותם מתרוצצים עכשיו על פני הזירה הפוליטית מימין לשמאל, מסיסמה לסיסמה, מסנסציה לסנסציה – ברדיפה אחרי 'התדמית שובת הלב'. הם ישליכו הכול כדי שהכדור הפורח שלהם יתרומם: שלמות הארץ, סיכויי האופוזיציה, אפילו ביטחון ועצמאות".

ייאושו של חיים גורי היום נובע ממקום אחר. הזעזוע שלו הוא מהזרות האלימה שהוא חש סביבו. שוב פורצות מפיו מילותיו של אלתרמן, בשיר "דבר מבקיעי הדרך" שנכתב לאחר פריצת דרך בורמה. "פלדה אנגלית ואש ערבים צווחו: / אתכם נכריע ברך / ולנו רק מניין רובים! / אבל עברנו את הדרך". כך דקלם בעל פה גם לשרי הממשלה כשביקש לבטל את קריאת האתר בשער־הגיא על שמו של גנדי, אבל לדבריו נתקל באטימות. "שום דבר לא קרה", הוא אמר לי. "זה לא חדר אליהם. באתי בשם באב־אל־ואד, שיבינו שזה לא על שם אדם אחד אלא בשם הרבים". ומבקיעי הדרך לא הבקיעו, בשלב ההוא. מאוחר יותר, כסוג של פרס תנחומים לשרידי הפלמ"ח, הוחלט שהמקום לא ייקרא על שם גנדי.

תוך כדי הימים של "צוק איתן" עבר גורי באחד הרחובות של דרום תל־אביב. מישהו שהעמיס דברים על הרכב בפתח חנות, זיהה אותו והתחיל לצעוק: "בגללכם, הקיבוצניקים וכל אלה, החיילים שלנו נשחטים בעזה!". גורי כמימים ימימה, השנים נושרות ממנו, והוא מתחיל לחתוך לכיוונו של הצועק. "אבל עליקה תפסה אותי ביד והחזיקה, עשתה בחוכמה", הוא אומר. ועוד דיברנו על אייק האהוב, הקברניט של אקסודוס, וגורי אמר "אני זוכר יותר מדי", וגרונו נשנק.

לא מכבר שלח גורי צרור שירים לידידו זאב רז, מי שלפני כמעט 36 שנים הוביל את המבנה בן שמונת המטוסים שיצאו להשמיד את הכור בעיראק. רז הפיץ את השירים בין מכותבים רבים, עד שנחתו אצל בני ציפר, שהדפיס אותם בגיליון "הארץ" של 24 בפברואר השנה. "מה שהיה ליפה ולנשגב מסביבך / היה לדעת היסטוריונים / לרוע מיוחד, שלא נודע כמותו!", כתב גורי. שורות כמו אלה גרמו להמונים לחזור אליו, להגיב בהתרגשות. אנשים ששנים כבר לא שמע מהם, הופיעו פתאום.

באחד השירים שפרסם ב"הארץ", כתב גורי על חרדת ההשמדה של היישוב ערב הקרב באל־עלמיין. על החיילים האוסטרלים שראה בצדי הדרכים בדרכם לחזית המדבר המערבי, שותים כמויות של בירה. "למה אתם כל כך פוחדים? שאלו החיילים, וענינו להם 'כי הגרמנים של רומל בדרך לתל־אביב'. האוסטרלים פרצו בצחוק: אל תדאגו. וביקשו שנאזין לחדשות בעוד שבועיים".

אמרתי לו שאני לא יכול להגיד לו, כמו האוסטרלים: "אל תדאג, תפתח חדשות ותדע שהכול בסדר". גורי צחק.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg