ראשי » תרבות » ספרות

מירי רגב, מי יהבהב לבן נוער כמוני?

הסופר, המשורר והעורך יואב איתמר, היה בעצמו אותו ילד מהפריפריה שחיכה מדי שנה לשבוע בו בבאר שבע, בדיוק כמו בתל אביב, נחגג חג הספר במלוא הדרו. אולי העדפותיה של מירי רגב צריכות לסמן לעם הספר לקחת את מושכות התרבות בידיים, ולהפסיק לצפות ממשרד התרבות להגן על התרבות בישראל

כשהייתי ילד, אמא שלי אסרה עלינו לקנות ספרי קריאה חדשים בטענה שהספריות נועדו לספרי קריאה, וחנויות הספרים לספרי עיון. לא היינו בית דל בספרים, אבל לספרים שראו אור היינו צריכים להמתין בתור בספרייה, חוץ מאשר בחודש אחד – יוני, שם המחסום היה נפרץ.

בשנים הראשונות, כמצוותה, כששבוע הספר בבאר שבע לא היה נבדל במאומה משבוע הספר בתל אביב או בערים אחרות, הייתי קונה תחילה ספרי עיון כמו "אלף דברים שכל אחד חייב לדעת", ולאט-לאט בוחר לי את הספרים שיקראו אותי במהלך השנה הקרובה – גם את ספריהם של אלו ששאפתי להיות כמותם, כמו עמוס עוז ומאיר שלו, אבל גם של סופרים קטנים יותר ונידחים יותר, כי כל המאגר הזה, העצום והעשיר, היה לפתע לנגד עיניי. איפה עוד הייתי יכול למצוא את "כל שירי דן פגיס" או את "כל השירים עד כה" של רביקוביץ'? איפה עוד הייתי יכול להיתקל בספרים כמו אלו של אהרן מגד, או להשלים את הספרים של קישון שחסרו לי, שלא היו בדיוק רבי-מכר אז?
 
אני זוכר בחיבה את ספרי הכיס הקטנים של "ספריית דורון", עם שירים שעד היום אני יכול לדקלם בעל-פה, כמו "כורה הזהב" של אברהם חלפי, ואם יש מי שרוצה למשוך בכתפיו ולומר לי שבשביל זה יש אינטרנט – אני מאתגר אותו למצוא לי את השיר הזה באינטרנט, עכשיו. האהבה השנייה שלי הייתה מוכרת בדוכני היריד, וכמתנת פרידה היא קנתה לי את ספרו של יהודה אטלס על סופרי הילדים האנגלים. מישהו בעתיד יוכל לספר סיפור כזה?

הזיכרונות חולפים בי בזמן שאני כותב שורות אלה. בגיל 16, סוף סוף מצאתי את מקומי ברפובליקה האחרת - רפובליקת הספרים. ריימונד קארבר, בתרגומו של עוזי וייל, מדבר על הזרות הזו, שרק לפעמים אתה נתקל באותם הבהובים מן הפלנטה האחרת שאתה שייך אליה. מירי רגב, מי יהבהב לבן נוער כמוני?

תקצר היריעה מלספור את הגופים שמשרד התרבות קיצץ בהם וביטל אותם בשם אידיאולוגיה קלוקלת ו"מחסור בתקציב". מדיניות זו הייתה גם של קודמיה של רגב, אולם מעולם לא היה הפער כה מנקר עיניים, ואינני מדבר רק על הממד הסימבולי של אותם 150 אלף השקלים החסרים, או התשלומים המופרכים לאייל גולן, שכל אחד מהם היה יכול לממן עשרה ספרים חדשים שיראו אור.
 
אני מדבר על הניתוק, על הרשלנות הבלתי נסבלת בכל אספקט, על חוסר התיאום של משרד התרבות עם התאחדות המו"לים. ידעתם, למשל, שבמשך שנה שלמה, משרד התרבות לא טרח להודיע באופן רשמי על תאריכי שבוע הספר 2017 באתר "מנהל תרבות"? אם באמת היה רצון "לשלב את הספריות", איפה הייתם שנה שלמה? למה לא דיברתם איתנו? עם הסופרים? עם המו"לים? עם הציבור הרחב?

ב-1926, כאשר ייסדה המו"לית ברכה פלאי את "יום הספר העברי", יחד עם גדוד מגני השפה העברית (שבמסגרתו, אגב, נמכרו ספרים ב-25 אחוזי הנחה), היא לא נזקקה לשם כך לממשלה. אני מקווה שכולנו נשכיל להבין שגם אנחנו לא זקוקים לה עוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg