גבירותיי ורבותיי מהפך: 40 שנה לבחירות ששינו את ישראל
יריביו הזהירו מפני "הפשיסט המסוכן", אך בגין הביא לישראל יותר חופש וזכויות פרט לעומת שלטונה הריכוזי של מפא"י. ארבעים שנה אחרי, החברה הישראלית זקוקה לקוד מחודש שיגדיר את מערכת היחסים בין הקבוצות והמגזרים
הראשון לזהות היה כמובן חיים יבין. מצויד בתוצאות המדגם שהכינה מינה צמח, הוא עלה לשידור בדיוק בעשר בערב, שעת סגירת הקלפיות, והטיל את הפצצה לאוויר: מהפך! הליכוד זכה ב־43 מנדטים, המערך רק ב-32.
מעניין להתעכב לרגע על משמעות המילה שטבע יבין באותו רגע, מן הסתם בספונטניות, לתוך הלקסיקון הפוליטי הישראלי. הוא יכול היה להכריז על "חילופי שלטון", או על "תוצאה דרמטית". המילה "מהפך" גזורה משורש 'מהפכה'. ואכן, מה שהתרחש במוצאי 17 במאי 1977, השבוע לפני 40 שנה, היה קרוב למהפכה: כמו בזו האמריקאית או הצרפתית, הגמוניה ותיקה נבעטה מן השלטון ואחרת באה במקומה.
אלא שהמהפכה הזו התבצעה מול שלטון דמוקרטי ובבחירות חופשיות, ולא חלילה באלימות, ולפיכך התבקש הביטוי המתון יותר - מהפך. אבל עוצמת הדרמה הייתה בהחלט גדולה. 44 שנים ברציפות שלטה תנועת העבודה על גלגוליה השונים בתנועה הציונית ובמדינת ישראל - מ-1933 שבה פרש ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית העולמית, ועד שנה לפני חגיגות השלושים למדינה.
צירוף של גורמים יצר את המהפך; בראשם, כמובן, המיאוס מתנועה השולטת זמן רב מדי, תוך הסתאבות ניכרת והזנחת קבוצות חברתיות גדולות. גורם מרכזי נוסף היה משבר מלחמת יום כיפור והטראומה הלאומית שבעקבותיה. הבחירות שקדמו למהפך, לכנסת השמינית, אמנם התקיימו חודשיים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, בדצמבר 1973 - הן היו אמורות להתקיים באוקטובר ונדחו בגלל המלחמה - אבל הטראומה הייתה אז כבדה וטרייה מכדי שהציבור גם יעז לבטא אותה בהחלפת השלטון המוכר. נדרשו שלוש שנים וחצי נוספות כדי שהטראומה תעובד ותתבטא במהפך.
אלה היו גם שלוש שנים רוויות בפרשיות שחיתות, שהמחישו היטב את הסיאוב שבו לקה השלטון. מבחינה זו, אחד מגיבורי המהפך הוא ללא ספק פרופ' אהרן ברק, אז היועץ המשפטי לממשלה ולימים שנוא נפשם של אנשי הימין, שבתפקידו כיועץ משפטי לא היסס כבר אז להפגין אקטיביזם בלתי נלאה ולמצות את מלוא חומרת הדין עם החשודים בפלילים: משר השיכון בממשלת רבין, אברהם עופר, שהתאבד בעקבות פרסום החשדות נגדו, ועד אשת ראש הממשלה לאה רבין, שהסתבכה בעברה קלה יחסית של החזקת חשבון דולרים בלתי חוקי בארה"ב, אבל ברק התעקש על העמדתה לדין.
המהפך יצר גלי הדף עצומים. ראש הממשלה הנבחר מנחם בגין, שכיום זוכה לגעגוע מקיר לקיר כאביר שלטון החוק והדמוקרטיה הליברלית, תואר באותם ימים על ידי רבים מאנשי השמאל כסכנה פשיסטית מהלכת. יצחק בן-אהרן, מזכיר הסתדרות מיתולוגי ומיקירי תנועת העבודה, אמר עוד בליל המהפך כי "איננו מכבד" את הכרעת העם. רוצה לומר: הוא חייב לקבל אותה, אבל איננו רואה בה הכרעה הראויה לכבוד. לימים נפוצו שמועות כאילו בן-אהרן אמר באותו ערב ש"צריך להחליף את העם". זו גרסה מוגזמת, אבל גם מה שכן אמר היה חמור דיו מבחינה דמוקרטית.
מה שקרה בפועל היה דווקא הפוך מהחששות. שלטון תנועת העבודה התאפיין במערכת ריכוזית מאוד, שנטתה לפגוע בקלות יחסית בזכויות הפרט לטובת מה שראתה כאינטרס ציבורי. בתקופת בן-גוריון הושת ממשל צבאי על ערביי ישראל; החרדים קיבלו מכסות קצובות בלבד, כמה מאות מדי שנה, לדחיית השירות הצבאי; השב"כ האזין ליריבים פוליטיים של הממשלה - לא רק בציבור הערבי, אלא גם לח"כים ממפ"ם שנחשדו באהדה גדולה מדי לברית המועצות; אנשי תנועת העבודה ביקשו להעביר את ילדי העולים מארצות המזרח 'חינוך מחדש', ברוח חילונית כמובן, ועוד כהנה וכהנה.
מנחם בגין הביא איתו רוח שונה לחלוטין. הממשל הצבאי על הערבים בוטל אמנם כבר בשנות השישים - בתמיכתה המובהקת של תנועת החירות בראשות בגין - אבל כראש הממשלה ביטא בגין רוח ליברלית גורפת, יש שיאמרו ליברלית מדי: המתנחלים רוצים להתנחל? שיתנחלו, גרס בגין, והבטיח "הרבה אלוני-מורה"; החרדים רוצים ללמוד תורה? שילמדו, והעניק דחיית שירות (בפועל פטור) גורפת לכל המצהירים ש'תורתם אומנותם'; הציבור רוצה ליהנות מהחיים, לרכוש מוצרים ולקנות מטבע חוץ? בבקשה, והביא בתוך שנים ספורות לאינפלציה דרמטית של יותר מ־400 אחוזים בשנה, אינפלציה שלשם הדברתה נדרש גיוס מחדש של המפא"יניקים השנואים לממשלת אחדות.
אבל המהפך היה דרמטי הרבה יותר מסתם חילופי שלטון, או אפילו התרת רצועה בתחומים שונים. המהפך הפוליטי סימן את בואו של מהפך חברתי עמוק: ההגמוניה של תנועת העבודה לא הייתה רק של תפיסה מדינית וכלכלית מסוימת, אלא גם הגמוניה סוציולוגית: אשכנזים, חילונים, רצוי קיבוצניקים, מה שהסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג כינה אחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים).
אפילו מזרחים ודתיים שהיו חלק ממפא"י או שתמכו לחלוטין בעמדותיה, נדחקו תמיד לעמדות השוליים. המהפך הביא איתו - אמנם, כאן נדרש תהליך ממושך בהרבה מאשר הצבעה דרמטית אחת - גם חילופי הגמוניות: פתאום עלו לגדולה המזרחים, המסורתיים, הדתיים והחרדים. אפילו הציבור הערבי ונציגיו קיבלו מעמד וקשב גבוהים בהרבה מהמעמד הווסאלי שהיה להם בימי מפא"י.
השינוי הזה יצר כמובן עימות טבעי, אולי בלתי נמנע, בין אליטות ישנות וחדשות. כמה נתונים החריפו אותו במיוחד: העובדה שהמהפך היה גם חברתי ולא רק מדיני גרמה לכך שה'אליטות הישנות' חשו מאוימות לא רק מבחינת השקפת עולמן הפוליטית, אלא גם מבחינה תרבותית. העימותים המתרבים בשנים האחרונות בין אתאיזם למסורת בסוגיות כמו עלייה לקברי צדיקים, אבל גם סביב האמונה הדתית עצמה, ממחישים זאת היטב.
הבולטות הגבוהה של נציגי 'האליטות הישנות' בתחומים כמו משפט, תקשורת, אקדמיה ותרבות יצרה עימותים סביב עצם הבולטות הזו והרצון של השלטון לשנות אותה; לכך יש להוסיף את העובדה שאותן אליטות הקצינו בעצמן את עמדתן הליברלית והאנטי-לאומית, לעומת המצב לפני 77', ואת הנטייה, שעליה הצביע פרופ' מני מאוטנר, של 'האליטות הישנות' עצמן לנצל את מאחזיהן בתחומים הללו, במיוחד במערכת המשפט, כדי להגביל את סמכויות השלטון הנבחר.
באופן מעניין, מכל מגזרי 'האליטות החדשות', שיאה של עוינות 'האליטות הישנות' בא לידי ביטוי דווקא ביחס לציונות הדתית. איכשהו, כלפי הציבור המזרחי הזהירות מופלגת, ובכל פעם שנפלטת לאיש תקשורת או לאינטלקטואל כלשהו אמירה אנטי-מזרחית, הוא מגונה מיד כגזען גם על ידי רוב אנשי השמאל.
בעשורים הראשונים שאחרי המהפך בלטה אמנם גם עוינות גדולה כלפי החרדים, אבל זו התחלפה במאמץ מרוכז לשלב אותם במערכות החברה הישראלית, תוך מתן כבוד רב לזהותם הנבדלת. דווקא הציונות הדתית מוצאת עצמה בלב האש היוקדת של עוינות נוראה משמאל, בכל ארבעים השנים שחלפו מאז 17 במאי ההוא, מחיים חפר ועד יוסי קליין.
גם התהליך הזה נובע כנראה מצירוף של גורמים: העובדה שהציונות הדתית עומדת בראש החץ של מפעל ההתיישבות בשטחי יו"ש, שהפך להיות סלע המחלוקת המרכזי בחברה הישראלית; העובדה שהציונות הדתית היא המגזר היחיד שמציג לא רק תפיסת עולם מדינית חלופית לזו של השמאל הליברלי, אלא גם, לפחות בחלקה, בתפיסת עולם חלופית כוללת, ובכך היא מבקשת להיות אלטרנטיבה תרבותית-רעיונית רחבה למחנה הליברלי (מגזרים אחרים מסתפקים באלטרנטיבה מדינית בלבד, או לחלופין - כמו החרדים, יוצאי בריה"מ ואתיופיה, והערבים - אינם מתיימרים להחליף את השלטון אלא בעיקר לדאוג לזכויותיהם שלהם);
לכך אפשר להוסיף גם את העובדה שבניגוד למזרחים ולחרדים, הציונות הדתית הייתה בעבר בעלת בריתה "ההיסטורית" של תנועת העבודה, ועל כן נתפסת לא כמגזר מדוכא לשעבר שיש כלפיו רגשות אשמה, אלא כבעל ברית שהיה בעצמו חלק מן האליטה הישנה, עד ש'בגד' ופנה לרומן חלופי.
בהקשר הזה צריך לומר שליחסים הנפתלים בין תנועת העבודה על גלגוליה השונים ובין הציונות הדתית, יש איכויות של רומן רוסי, מלא באכזבות הדדיות וטרגדיות, שלעתים מזכיר גם את הרומן הנפתל והמיוסר של האהוב והאהובה ממגילת שיר השירים. כשקם 'גוש אמונים', ראשיו השתוקקו מאוד לקבל מאנשי תנועת העבודה את ברכת הדרך, כמי שמבקשים להמשיך את דרכם.
למעט התבטאויות מעטות, לרוב הם לא זכו לקבל את הברכה המיוחלת, ובמקומה ספגו קיתונות של שופכין. בשנים האחרונות, כשהציונות הדתית עלתה לגדולה, המצב התהפך, ותנועות חברתיות שונות, כמו בתקופת המחאה החברתית, מבקשות את שיתוף הפעולה שלה. לרוב הן לא נענות, ואף מקבלות בתגובה מסרים קפיטליסטיים מובהקים.
ארבעים שנה אחרי המהפך, מעניין לגלות עד כמה לא מעט סממנים של ימי מפא"י קיימים גם בתקופה הנוכחית. ראשית, עצם מיצובו של הליכוד כמפלגת ציר ששלטונה יציב למדי - אם כי לא באותה עוצמה כמו מפא"י בשיאה, אבל בעוצמה בולטת ביחס לכל המפלגות האחרות.
אחד הסימנים לכך הוא העובדה שכמו שמפא"י משכה אליה מפלגות לוויין דתיות וערביות שרצו ליהנות באמצעותה ממנעמי השלטון, כך מושך אליו כיום הליכוד כוחות שלא בהכרח נמנים עם קהל הבוחרים הטבעי שלו: מצד אחד המתנחלים, שהולכים ומתפקדים בהמוניהם לליכוד כדי להבטיח שדמותה של מפלגת השלטון תתאים להשקפת עולמם; מצד שני צעירים חרדים, שגם רבים מהם הולכים ומתפקדים לליכוד, כחלק מתהליך ישראליזציה שעובר המגזר הזה; ומצד שלישי קבוצת 'הליכודניקים החדשים', שהגיעה למסקנה שהדרך האפקטיבית ביותר להבטיח את דמותה הליברלית של החברה הישראלית ואת ההתנגדות לחקיקה אנטי-ליברלית היא התפקדות לליכוד והשפעה על דמותו.
דמיון נוסף קיים בעובדה שכמו שסביב מפא"י היו מפלגות אידיאולוגיות באותו מחנה, מפ"ם ואחדות העבודה (שבחלק מהזמן חברו למפלגה אחת), שביקשו לשמור על תומתה של מפלגת הציר וטהרתה הרעיונית - כך מבקשת גם מפלגת 'הבית היהודי' לתפקד כשומר החותם הרעיוני של הליכוד.
אבל יש עוד שתי נקודות דמיון והן מטרידות מאוד. האחת היא חזרתם העוצמתית של הסיאוב והשחיתות. בגיבוין של מערכות משפט ותקשורת נשכניות הרבה יותר מאלו שפעלו כאן בימי מפא"י, כמות השחיתות הנחשפת ורמת הבכירים הנענשים מגיעות לממדים שכמותם לא ידענו גם בשיאם של ימי מפא"י.
הגודש הזה כשלעצמו יוצר לא מעט קהות חושים כלפי תופעת השחיתות, ותגובות בעייתיות עוד יותר מהסוג של "גם המפא"יניקים נהגו כך" (בעיקר בכל הנוגע לפוליטיזציה של השלטון). אז נכון, בכל הנוגע לפוליטיזציה שלטונית, לקומיסרים הכי מרחיקי לכת בליכוד עוד יש מה ללמוד מזקני מפא"י; אבל אי אפשר להצדיק שחיתות אחת באחרת, מה גם ששינוי הנורמות הוא בסך הכול תופעה מבורכת, ואף אחד לא יקבל היום הטרדות מיניות בשם העובדה שהיו בכירים בעבר שהטרידו כמעט כל בחורה שעברה לידם ולא עשו להם דבר.
הנקודה השנייה היא זיהוי הממלכתיות עצמה עם תפיסת עולם ספציפית, מעין 'המדינה זה אנחנו'. בשעתו, העניין הזה בלט מאוד כאשר תנועת העבודה זיהתה את עצם הממלכתיות עם תפיסת עולמה המסוימת, ובשם הרעיון הזה הרשתה לעצמה למשל לפעול לחילונם של עולי ארצות המזרח. יש הטוענים כי תפיסה דומה, אם כי פחותה בעוצמתה, מאפיינת כיום חלקים בציונות הדתית, המבקשים להכניס לצה"ל ולמערכת החינוך, שתי המערכות הממלכתיות הבולטות בישראל, את תפיסתן הספציפית, בנימוק של 'הצלת' הצבא ומערכת החינוך מידי הקמים עליהם.
מנגד, צריך גם לומר שאחד הדברים שמעניקים כוח לתפיסות הללו הוא שגם בחלקים של המחנה הליברלי התגבשה תפיסת עולם צבועה, המבקשת מצד אחד להכיר ברב־תרבותיות האוטונומית של קבוצות היקרות ללבם של הליברלים - פלסטינים, אזרחי ישראל הערבים, להט"בים וכדומה - ומצד שני לתבוע נאמנות לקוד 'ממלכתי' אחיד ומחייב מקבוצות כמו אנשי הציונות הדתית, המתנחלים והחרדים.
במלאות ארבעים שנה למהפך, נדמה שכל הקבוצות בחברה הישראלית זקוקות לגיבושו של קוד מחודש למערכת היחסים ביניהן. קוד שיגדיר מחדש, באופן שווה והוגן, את האיזון שבין הזכות לביטוי עצמי של היחיד והמגזר שאליו הוא משתייך, ובין הנאמנות והמחויבות לטוב המשותף ולאינטרס הכללי, המכונה 'ממלכתיות'.
לצד עיצובה מחדש של תפיסה ממלכתית, דרוש גם עיצוב מחודש של מושג הסולידריות, על בסיס הגדרת זהות ישראלית - הבאה לצדה של הגדרת זהות יהודית; אינה מתיימרת להחליף אותה אבל גם לא מתבטלת בפניה; הגדרת זהות שתהיה רחבה מספיק כדי להכיל את מלוא מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, ובכלל זה הערבים המונים 20% מהאוכלוסייה. כמו בהרבה דברים הנוגעים לאתוס הממלכתי, דווקא צה"ל יכול להיות מודל מעניין, במקום המכבד שהוא מעניק גם לבני הרוב היהודי וגם לבני קבוצות המיעוט שאינן יהודיות.
חידוש הקוד הממלכתי הוא אינטרס מובהק לא של הרוב הדומיננטי, אלא דווקא של הקבוצות החלשות והמוחלשות עצמן. הניסיון מלמד שלתפיסת הרב-תרבותיות יש פוטנציאל גדול דווקא להגביר ניכור ועוינות בין הקבוצות, מפני שכל קבוצה דואגת לעצמה, לזהותה ולאינטרסים שלה, ואינה חשה אחריות כלפי הקבוצות האחרות, מה שאומר שממילא רק החזקים ירוויחו מכך.
ממלכתיות ואחריות חברתית אינן נוצרות מטיפוח רב-תרבותיות מחודדת ומפלגת, וגם לא מהסתפקות בדרישה מינימליסטית ל'כיבוד החוק'. רק סולידריות הנובעת מתחושה של מכנה משותף בסיסי יכולה ליצור את אותן ממלכתיות ואחריות הדדית, שיוכלו לעמוד בשעות מבחן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם