חדרים מיותמים: להיעדר יש נראות מאוד גדולה

הצלמת ליאת לומברוזו והסופרת עדי אביטל רוזין מציגות 11 תמונות של חדרים של חללי מערכות ישראל במסגרת התערוכה "חדר מיותם"

"כל החדרים נראו כאילו עוד שנייה הוא חוזר... כאילו עוד רגע הוא נכנס הביתה"

את הפרויקט "חדר מיותם" יזמה נחמה אמזלג ציון, אחות שכולה, מפיקה ושדרנית ברדיו "קול אדומים". "אחי נפל באסון המסוקים הראשון בשנת 77 בבקעת הירדן. הייתי אז בת 14 וחצי וזה גיל מאוד רגיש, במיוחד כשאח שלך הוא מודל לחיקוי. זה הכי קרוב". נחמה מספרת שמאז היא מתעסקת הרבה בשכול, "רק מי שנמצא בעומקו של השכול יכול להבין את העוצמות של הכאב. אני מחייה את השכול, לפחות זאת הנחמה היחידה. את הכאב האישי שלי הפכתי לעשייה, וכמה טוב שיש אומנות וכמה טוב שיש יצירה שאנחנו יכולים לפחות שם לשתף את הכלל ולא לעבור את זה לבד".

גבהה של נחישות, עומרי צילום: ליאת לומברוזו

על הפרויקט "חדר מיותם" היא חשבה לאחר שהחברה הכי טובה של בתה, שיר חג'אג', נרצחה בפיגוע. "אני קיבלתי את הבשורה כשהייתי בשידור, ומזלי שזה היה סוף השידור, אז יכולתי לבקש מההפקה לשים שיר ולסיים את התכנית. לאחר מכן רצתי לביתה של שיר והתמונה הראשונה שקיבלתי זה את בתי סתיו, יחד עם אחותה של שיר ממררות בבכי בחדר של שיר. אמרתי לעצמי, 'כמה כאלה לא ישובו עוד לחדרם...'".

יום למחרת נחמה פנתה לצלמת ליאת לומברוזו בבקשה לתעד חדרים של חללים. ליאת מיד הסכימה, ובמסגרת הפרויקט צילמה 11 חדרים שונים שנשארו בדיוק כפי שהיו לפני מותם. "נפגשתי עם המשפחות, שמעתי סיפורים מאוד מרגשים, חוץ ממה ואיך זה קרה, גםעל מי הם ומה הם אהבו לעשות. התרגשתי מאוד, זה כבוד וזכות בשבילי. היה גם קשה, אבל אני לא מתמקדת בקושי. אני יודעת שאי אפשר להשיב את הנעשה, אבל כן אפשר להתמקד בהנצחה ובזיכרון שלהם".

חגי, תאר יפיו כטהר השמים צילום: ליאת לומברוזו

החדר של ליאל גדעוני ז"ל

"ההורים סיפרו לי שמאז שהוא נהרג הם לא נכנסו לחדר. רק לפני חודש, בפסח, הם נכנסו, ואז הם גילו על השידה שלו שני ספרים – 'למה דווקא אני' ו'הוכחה לגן עדן'. הוא ממש חזה את המוות שלו".

ליאל, כפלג חיוכו צילום: ליאת לומברוזו

החדר של פיליפ מוסקו ז"ל

"אמו סיפרה לי שמגיל 15 הוא התנדב במד"א ומכבי אש. עד כדי כך שהיא הראתה לי את הארון שלו, ואין שם בגדים רגילים. יש שם רק מדים של מד"א, של הצבא ושל מכבי אש. היא הייתה אומרת לו 'פיליפ אני רוצה לקנות לך בגדים', אז הוא היה אומר לה 'אמא למה? הרי אני כל הזמן בתפקיד'. לא עניין אותו כלום חוץ מהדברים האלה. זה גם היה חדר שכשנכנסתי אליו, הרגשתי אותו שם. אי אפשר היה להתכחש לנוכחות שלו". ליאת הוסיפה לתמונה של פיליפ אבן שכתוב עליה "אהוב" וצמיד אוהבים שנמצאו על הקבר שלו, "אמו שלו אמרה שהיא לא יודעת מי הניחה את זה, והיא ממש רצתה שזה יצולם כדי שמי שהניחה את זה תדע שהם רואים ויודעים".

פיליפ, תם מלאכים בעיניו צילום: ליאת לומברוזו

החדר של קרן הנדלר ז"ל

"כשנכנסנו לחדר, בצורה שאמא שלה התיישבה שם והייתה שם, הרגשתי שאמא שלה כמעט לא יוצאת ממנו. הרגשתי ששם זה מרכז החיים שלה, ולכן היא היחידה שהוספתי לפריים, יש את כף היד שלה בתמונה. לא יכולתי לעשות הפרדה, הרגשתי שזה חלק מהחדר".

ההנצחה מנכיחה

על התמונות של ליאת מוטבע משפט שהסופרת עדי אביטל רוזן כתבה לכל אחד מהחללים כהקדשה אישית, על פי מה שהרגישה. "התצלום של ליאת מתחבר למילים שלי ומסתבר שהאינטואיציה שלי לייצר מילים על אותה דמות מנקודת מבט חיה וקיימת, התגלתה כמדהימה", מספרת עדי. "למשל, משהו בתצלום של עדי בריגה שלח אותי למילים 'במרחבים הפתוחים הטביע את צעדיו'. מסתבר מאוחר יותר שהוא נהג לרכב על סוסים".

עדי מציינת שהייחוד של הפרויקט הוא היכולת לחשוב גם על החדר שנותר מיותם "זאת לא רק תחושה של יתמות בקרב מי שנותר בחיים לאחר האירוע, זה גם חדר שהכיל אדם והכיל חיים, ונותר מיותם. אבל ליאת לא מצלמת חלל ריק ואני לא מייצרת מילים על אדם שלא נמצא. אלא על אדם שהזיכרון שלו חי, נושם, בועט וקיים. ההנצחה מאוד מנכיחה אותם. להיעדר יש נראות מאוד גדולה".

התערוכה מוצגת באשכול פיס, מדבר יהודה 5, מעלה אדומים, עד צאת יום הזיכרון.