טאלנט, עאלק: ליאור דיין מתכונן ל"מחוברים"
בתום שנה ארוכה של חשיפה מוחלטת מול המצלמה של "מחוברים", אני יכול לקבוע בוודאות: אני עדיין זונת טלוויזיה, פשוט קצת יותר יוקרתית
תמיד כשאני חוזר מהשתתפות בתוכנית טלוויזיה זו או אחרת אני אומר לאשתי שתזכיר לי לא להסכים בפעם הבאה שמציעים לי להגיע ולהתבזות בתוכנית טלוויזיה כלשהי. חשוב שתזכירי לי, אני אומר לה, להתמקד בדברים שאני יודע לעשות קצת יותר טוב, כמו כתיבה, שש-בש ותיקוני אלקטרוניקה קלים (כן, מה ששמעתם).
מובן שבפעם הבאה שמציעים לי להתארח כחבר פאנל בתוכנית טלוויזיה לא נדרשים הרבה שכנועים כדי שאסכים. כמו תמיד, הרעיון להרוויח כמה אלפי שקלים בשעות ספורות קוסם לי מדי, ומלבד זאת קורה לי מה שקורה תמיד: אני נמלא אופטימיות קוסמית שמשקרת לי וגורמת לי להאמין שיש לי מה להגיד, מה לחדש, שאני דובר את שפת הטלוויזיה ושאני יכול לרענן את חוויית הצפייה בקרב הצופים. זו היא כמובן אשליה שמתנפצת מהר מאוד, וכך נוסף עוד שידור שבדיעבד אני מצטער עליו. שוב עשיתי מעצמי אידיוט שאיננו יכול לשלוט על יצר החשיפה הפראי שלו.
בהתחלה, "מחוברים" (או "מחוברים פלוס", כפי שהיא נקראת באופן רשמי), באמת הייתה מבחינתי עוד תוכנית טלוויזיה שבה אני הולך להשתתף - ושסביר להניח שאחרי שאהיה חלק ממנה היא תהפוך למבישה. "מחוברים" הייתה אמורה להיות לא יותר מעוד תחנה בתאונת השרשרת שמכונה "הרזומה שלי". אלא שעם הזמן המצלמה הביתית הקטנה הפכה לאחד מכלי הנשק החביבים עליי. השפה של מחוברים היא שפה שאני מבין. ב"מחוברים" - בניגוד לתוכניות טלוויזיה אחרות - אתה יכול לגמגם, לקפוץ מנושא לנושא בצורה אסוציאטיבית, ואיכשהו מתוך כל זה נוצר קסם מיוחד. ב"מחוברים" אין סט ואין מאפרות ואין נערות מים ואין טלפרומפטרים ואין מיקרופונים זעירים מתחת לחולצה ואין מישהו שלוחש לך דברים באוזנייה; יש אותך, רק אותך, ויש את המציאות שלך שמייצרת רעשי רקע וסיטואציות ופחדים וחלומות וחרדות וכעסים ומתחים ואכזבות ודילמות וקשיים וצחוק ובכי וסיפוק וצער ואושר וסופים טרגיים והתחלות חדשות. כל מה שאתה צריך ב"מחוברים" הוא להיות אתה, שזו בעיניי דרישה סבירה למדי.
אבל בואו נגיע לרגעים הפחות מחמיאים, בואו ניגש אל נקודות השבירה (אם למדתי משהו מאמנות בניית העלילה ורקימת המתח ב"מחוברים", זה שהציבור רוצה נקודות שבירה והוא רוצה אותן מהר, אין לו זמן לחכות).
אם כך, בואו נמהר: זה קרה אחרי בערך חצי שנה של צילומים, כשהתחילו ישיבות צפייה עם המחוברים האחרים. חלק בלתי נפרד מתהליך ההפקה של הסדרה הוא שכשמתחילים להתגבש פרקים מלאים, אחת לכמה שבועות כל המחוברים וצוות ההפקה מתכנסים לצפייה אינטנסיבית בשלושה או ארבעה פרקים. ברגע שהתחילו ישיבות המחוברים, והצילום הביתי הפך פתאום לפרקים ערוכים, מוכנים לשידור, פתאום גיליתי שלאט-לאט הפכתי מאדם אמיץ עד כדי טיפשות שלא היה נושא שהוא לא היה מוכן לדבר עליו מול המצלמה לאדם פחדן, מבוהל, שלא יכול להשתחרר מהמחשבה "מה יחשבו עליי? " פתאום הפכתי לאדם שמשתייך לסוג האנשים שאני מתעב יותר מכל, אנשים שחושבים על עצמם במושגים כמו "תדמית" ו"אהדה ציבורית". וזה עוד לפני ששודר בטלוויזיה פריים אחד. כמו מטורף נלחמתי עם עורך התוכנית על להוריד שתי מילים פה, שתי מילים שם, כאילו שתי המילים האלה היו חשובות ומהותיות לעם ישראל ולקריירה שלי. היה איזה רגע שבו חשבתי לעצמי פתאום שזה מצחיק שאני פתאום חושב על הקריירה שלי, כי אם להודות על האמת, אין לי באמת אחת כזו. לבוא לתוכניות אירוח בתור הבן של אסי דיין זו לא קריירה.
כמה שתנסה להתחמק מזה, בשלב מסוים זה קורה: אתה קצת מאבד את עצמך, ואז משתלטת עלייך ההנחה שאתה "טאלנט". המילה הזו, "טאלנט", היא תמצית כל מה שרקוב בתעשיית הבידור. עם כניסת הטלוויזיה המסחרית והגעת הכסף הגדול באמצע שנות ה-90 הגיע גם הסלנג הלועזי, שיובא מארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. המילה ההרסנית ביותר שהגיעה במשלוח הזה היא "טאלנט". באמצעות המילה הזו קיבלו אנשים מסוימים - שזכו להתהדר בתואר "טאלנט" - רישיון לעשות כמעט הכל, חסינות דיפלומטית שהגנה עליהם כמעט מכל דבר. בדימויים מתחום הממשל אפשר להגיד שהטאלנט הוא מלך ללא ממלכה אבל עם יכולת להטיל מרות ולרדות בנתיניו. תעשיית הטלוויזיה היא תעשייה היררכית מאוד, ואפשר לחלק אותה בעצם לשלוש קבוצות: "טאלנטים", " בכירים" וכל השאר. בהמשך הדרך, דרך אגב, בשנות האלפיים, חברה למילה "טאלנט" המילה "חוזה" ויצרה מין מוטציה מפחידה מאוד ששמה "חוזה טאלנט". אין ספק שחוזה הטאלנט הוריד את התעשייה על הברכיים וגרם לה להבין שאת המפלצת הזו היא יצרה במו ידיה. לא שאני סמכות בתחום, אבל אם אתם שוקלים לדרוך בתעשיית הטלוויזיה יש לי רק דבר אחד להגיד לכם מניסיוני הדל: היזהרו ממילים שנאמרות באנגלית. הן הדבר המסוכן ביותר. במיוחד יש לשים לב למילים "ליין-אפ" ו"קונספט".
מדהים איך זה משתלט עלייך, הפחד ממה יגידו, ממה ילחששו, מאיך תיראה בעיני הציבור, מאיך יקבלו אותך - ואת זה אני אומר בתור מי שכבר נאמר עליו הכל ויותר מזה. מדהים כמה זמן אתה יכול לבזבז על השטויות האלו, על התהיות האלו, כאילו זה באמת חשוב, כאילו אתה באמת חשוב, כאילו זה באמת מעניין מישהו, כאילו אתה באמת מעניין מישהו.
בשלב מסוים הבנתי שכל זה עושה לי יותר מדי רעש בראש, ושאם לא אפסיק את זה בזמן אהפוך בסוף למישהו כמו יאיר לפיד, שעליו כבר כתב רון מיברג את המשפט הגאוני: "הוא בחור טוב במובן הרע של המילה". מכיוון שאין לי עניין להיות טוב או רע בשום מובן, החלטתי שאני שם לזה סוף ומפסיק את ההתעסקות המטורפת בשטויות האלו.
אחרי שהבנתי שמדובר במחשבות כמעט כפייתיות ושאי אפשר להפסיקן בכזו קלות, עברתי לדבר אל עצמי. בכל פעם שהרגשתי שאני נוזל למצב הזה אמרתי לעצמי: "ליאור, תצא מזה, זה ייגמר רע". היתרון הוא שאחרי חודשים שלמים עם המצלמה כבר התרגלתי לדבר אל עצמי בלי בעיות. אם ביום הראשון שהכנסתי את המצלמה לחיי התביישתי להדליק אותה ליד אנשים ולהתחיל לדבר אליה, היום אני מסוגל ללכת ברחוב אבן גבירול בתל אביב תוך כדי שאני מרביץ מונולוג על הילדות המתוסבכת שלי ותסביכיי השונים בלי להתאמץ בכלל.
העולם השקרי של הטלוויזיה
בזמן שליהקו את העונה הבאה של "מחוברים" (החל מראשון הקרוב, א'-ה', 20:15 ב-HOT3) ליהקו גם את עונת ה-VIP של "האח הגדול" (שבסוף לא יצאה לפועל) וקראו לי לפגישה עם אנשי התוכנית (יורם זק ושות'). מכיוון שבדיוק בשנים שהתחילו לשדר את "האח הגדול" בישראל לא הייתי בארץ, לא יצא לי לראות את התוכנית. אבל ברגע שהזמינו אותי לפגישה ידעתי שאני חייב לבוא מוכן ולראות כמה פרקים. בחרתי לצפות בעונת ה-VIP הראשונה , ששודרה ב-2009. האמת היא שחוויית הצפייה לא הייתה נוראית כמו שחשבתי שתהיה. הפרקים הראשונים היו די משעשעים. אלא שאז הגיע פרק שבמהלכו נאלצו דיירי הבית להתחפש לכל מיני דברים ומנחם בן התחפש לאסלה (הוא עצמו נראה משועשע מזה, ומהיכרותי האישית איתו אני בטוח שהוא ראה בזה רגע מופלא). באותו הרגע ידעתי שאין באמת סיכוי שאסכים להשתתף בתוכנית. גם לא ממש היה לי כוח לכל עניין ההדחות והאס-אם-אסים הזה שלא מצא חן בעיניי, ולא רק בגלל ההרגשה הנוראית שכרוכה בתחינה על קולות הצופים, אלא גם בגלל ההיבט הכספי המשמעותי: בתוכניות VIP מהסוג הזה יש לך "משכורת בסיס", שזה הסכום שתקבל לא משנה מה, ואז יש לך מענקים שאתה מקבל על כל הדחה שאתה שורד. כדי להרוויח כסף ראוי אתה צריך לשרוד את המשחק, והיה לי ברור שאני לא אהיה מאלו ששורדים. אני לא מוצלח במשימות ולא נראה לי שעם ישראל יתייצב מאחוריי עם ניידיו ויסמס את דרכי לצמרת. עם כל הכבוד, לא הייתי מוכן להיכנס לבית שמצולם 24 שעות ולהשתתף במשימות האסלה תמורת סתם כמה גרושים.
אבל "מחוברים" זה כבר סיפור אחר. שם אין הדחות ובשום שלב אתה לא מקבל ספרה שצריך לסמס אם רוצים להשאיר אותך. אם אתה ממש רוצה להתחפש לאסלה בפני עם ישראל, אתה יכול לעשות זאת במסגרת החיים הפרטיים שלך ולצלם את זה - בתקווה שהעורך יראה בזה רגע חשוב ויכניס את זה לתוכנית.
בניגוד לכל התוכניות האחרות בז'אנר, "מחוברים" הייתה גם התוכנית היחידה שבאמת צפיתי בה בעבר מבחירה ושגם קצת הערצתי את מי שהשתתף בה. אבל אין ספק שמה שעשה את ההבדל מבחינתי היה מה שאמר לי רם לנדס, הבעלים של חברת ההפקה של "מחוברים", בפגישה הראשונה שלנו. הוא הסביר לי, במה שנתפס אצלי כמשהו מאוד כן בעולם השקרי של הטלוויזיה, שבסך הכל זה האינטרס של ההפקה לאפשר לך מעורבות בעריכה, כי כך אתה, בתור מחובר, תיתן יותר מעצמך והחומרים שלך יהיו טובים יותר. "מחוברים" היא תוכנית שמבוססת על אמון בין המצולם לעורך, הוא אמר, והיה לי ברור שהוא דובר אמת. אם יש אמת אחת בעולם הטלוויזיה זו העובדה שהכל אינטרסים, וכשהוא דיבר איתי על אינטרסים ידעתי שהוא לא מנסה לבלף. מה שמדהים הוא שבדיעבד מה שהוא אמר באמת קרה: על כל שתי מילים שהורדתי, אמרתי מאתיים מילים פי מיליון יותר מעניינות ויותר משמעותיות לסדרה.
בתוכניות אחרות מהז'אנר זה ממש לא קורה. בתוכניות אחרות המצולם מסיים את תפקידו לאחר הצילומים ואינו חלק משלב העריכה. כמובן, וזה תמיד היה ברור לי, שיש גם גבול מסוים ואתה לא יכול להגזים בבקשות עריכה. בסופו של דבר, "מחוברים" הוא לא סרט תעמולה לעצמך שמטרתו להאדיר את שמך ולהראות רק את הצדדים החיוביים בך. ואת זה, אני חושב, יודע כל מחובר.
האפקט שהיה לזה עליי היה שהקפדתי לבחור את המלחמות שלי באשר לקטעים שרציתי להוריד, והמלחמות שלי כמעט תמיד נגעו לאנשים אחרים בחיי. למשל לאשתי. אשתי אמנם נשואה לי, אבל היא לא חולקת את יצר האקסהיביציוניזם המטורף שלי ואין סיבה שאדרדר אותה יחד איתי לתהומות החשיפה. אני והיא שונים מאוד בקטע הזה. היה למשל רגע אחד במהלך השנה האחרונה שבו אשתי שמעה אותי מרביץ מונולוג סוער בחדר העבודה שלי, ולאחר שסיימתי את מלאכת החשיפה ויצאתי מהחדר היא ניגשה אליי ושאלה: "תגיד, למה אתה תמיד צריך להגיד את כל האמת?"
בעוד שלי לא ממש היו קווים אדומים - כאמור, עד שהשתן עלה לי לראש והחלטתי שאני "טאלנט" - לה היו הרבה קווים בכל מיני צבעים. מלכתחילה היה לי ברור שלא את כל הדברים שאני מוכן לצלם היא תקבל בשמחה. הדבר שהכי מסקרן אנשים בהקשר הזה הוא תיעוד של ריבים. עשרות פעמים שמעתי את השאלה: "מה, אתה מצלם גם ריבים שלכם? איך אשתך חיה עם זה? " ועשרות פעמים
עניתי: "זה די פשוט, אני מצלם רק את הריבים שאני מפסיד בהם, כי אני יודע שאת זה אשתי מוכנה שאצלם".
מתעד גם את הריבים. הפרומו ל"מחוברים פלוס"
לא אגיד לכם שזה קל, להכניס למשך שנה מצלמה לחייך. זה דורש אומץ והקרבה וגם מיומנות. לא מספיק שאתה מוכן לחשוף את חייך, אתה צריך גם לדעת איך לעשות את זה. חשוב להבין שב"מחוברים" אתה לא מרואיין ואין סביבך צוות צילום ומראיין שעשה עלייך תחקיר מקיף וכל מה שאתה צריך הוא להשיב לשאלות שלו. כאן אתה צריך להביא את הסיפור שלך בצורה הטובה ביותר, ותוך כדי כך להקפיד על עניינים טכניים של זוויות צילום מסוימות ושהסאונד יהיה סביר. זו לא עבודה קלה, אבל זה שווה את זה. כמי שראה כבר 20 פרקים (מתוך 33 שישודרו) אני יכול להגיד לכם ש"מחוברים" הוא אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בחיים שלי. אתם לא תראו אותי שם רק במצבים מצחיקים, נעימים, כיפיים או נוחים לצפייה. מה שתראו שם הוא האמת. בדיוק בגלל זה יש פרקים שאני יודע שלעולם לא אצפה בהם שוב - הם קשים לי מדי לצפייה, כי הם נכונים ואמיתיים מדי. ואני מניח שהם גם הפרקים הטובים ביותר.
בשנה האחרונה נשאבתי אל תוך הסדרה הזו בהנאה והפכתי לחלק מפסיפס מרתק של חמישה אנשים שנתנו את חייהם לטובת העניין. ברגע הראשון שראיתי את הקטעים שצילמו המחוברים האחרים (נדב אבקסיס, שירלי ברנר, אילון נופר ובועז רוזנברג המופלאים) ידעתי שאני נמצא במקום הנכון. כשדיברתי עם אחד מהם אמרתי לו שאני מרגיש הקלה עצומה לדעת שאני לא לבד בעסקי התיעוד הבלתי מתפשר. אני מניח, אמרתי לו, שיש הבדל בין מחבל מתאבד שיוצא למשימת התאבדות לבדו ובין מחבל מתאבד שיוצא למשימת התאבדות עם עוד ארבעה מחבלים מתאבדים. זה בטח הרבה יותר נוח לדעת שיש עוד ארבעה ביחד איתך. ככה אני הרגשתי ברגע שראיתי את הקטעים של המחוברים האחרים. וכן, לחשוף את חייך כמו שתראו ב"מחוברים", בפני מיליוני צופים, מרגיש קצת כמו משימת התאבדות.
אפילו אני, בתור מומחה לתחום החשיפה העצמית (אני מאמין שבקצב הזה בתוך שנה-שנתיים אקבל פרס מפעל חיים לחשיפה מטעם הוועדה הישראלית למדרוג), מודה שמה שקורה בסדרה הזו הוא מעבר לכל מה שחשבתי שיכול לקרות. חשבתי שבמקרה שלי כבר לא ממש נשאר מה לחשוף, אבל מתברר שטעיתי. מספיק שתראו את עשרת הפרקים הראשונים כדי שתבינו כמה שטעיתי.
בנקודה זו אני חייב להגיד שאני מרגיש שבפעם הראשונה בחיי הצליחו להציג את העניין המשפחתי שלי באור הראוי, באופן שאני גאה בו ועומד מאחוריו. אחרי אינספור ראיונות מגזין, תוכנית אירוח, סרטים תיעודיים ותוכניות שעד היום אני מצטער שהשתתפתי בהם, בפעם הראשונה בחיי אני מעורב בפרויקט טלוויזיוני שאני מרגיש שפיצח את הדיין שבי בצורה הראויה ביותר.
אבל הדבר שאני באמת גאה בו בסדרה הזו הוא שברוב הצילומים אני נראה כמו סחבה. פשוט סחבה. בעולם שלנו, שקורס תחת ההנחה שלכל אדם מגיע סטייליסט אישי וצדק חברתי, אני רואה חשיבות רבה בכך שבמשך רוב ימי הצילום הסתובבתי (בביתי בעיקר) כשאני לובש טרנינגים מרופטים וחולצות זולות שנקנו באגף הביגוד של רשתות סופרמרקטים שונות. אני מניח שאולי יהיו אנשי אופנה שיכנו את המהלך שלי "המפץ הגדול" או "יום כיפור של הביגוד", אבל אני גאה בכל סמרטוט ששמתי עליי. יש לי חזון שבו נושא הלבוש יפסיק להיות דבר כזה משמעותי בחיינו, וגברים יחזרו ללבוש ג'ינס וחולצה פשוטה והדרקונים של דורין אטיאס ישוחררו לחופשי, ואני מאמין שאת החזון הזה הגשמתי ב"מחוברים פלוס".
אני חושב שדווקא לקוראים המתמידים של הטור הזה (בהנחה שיש כמה כאלו), לחוויית הצפייה בסדרה יכול להיות ערך מוסף, שכן אחד הדברים הנפלאים מבחינתי הוא שבמהלך העונה ישודרו כמה פרקים שיעניקו ממד נוסף לטורים שכתבתי בעבר כאן במוסף. בפרק 7 תוכלו לראות את כל הדמויות מהטור על המסע לרמאללה קמות לתחייה, בפרק 9 תוכלו לראות מה התרחש מאחורי הקלעים של כתיבת הטור על ח"כ לשעבר חיים אמסלם, בפרק 28 תוכלו ללמוד מה הקשר בין הטור שכתבתי על הגבר החלששהנני ובין האשפוז של אשתי ומעבר הדירה, וכמובן גם תוכלו לראות איך נראו ההפגנות להשארת מעריב בחיים, חילופי המשמרות של בעלי העיתון, ואיך הרגשתי כשפוטרתי ממעריב למשך שלושה ימים (אמנם בסדרה הדבר מתפרש על פני כמה פרקים, אך בפועל זה היה קצר מאוד: פוטרתי ביום חמישי והוחזרתי לעבודה ביום ראשון. הקוראים של הטור כמובן לא הרגישו בזאת כי לא הייתה הפסקה ברצף). בפרק 14 תוכלו אפילו לראות איזה יום מהגיהינום עברתי כשהתחלתי לכתוב את הטור על החנפן הנואש שהנני. האמת היא שיש אפילו סיכוי שהטור הזה וכתיבת שורות אלו בזה הרגע ממש יככבו באחד הפרקים האחרונים של הסדרה, שכן אני מצלם בזה הרגע את תהליך הכתיבה של הטור.
ועכשיו, כשסיימנו עם התוכן השיווקי, אני רוצה להרגיע את הקוראים המבוהלים שחוששים כי אולי לא הספיקה לי השנה האחרונה וארצה להמשיך להטריד את הציבור על המסך הקטן בתוכנית אחרת. אל חשש, אין לי תוכניות כאלו. למען האמת, ממש לפני שבוע הציעו לי להגיע לפגישה בקשר להשתתפות בתוכנית ריאליטי חדשה שלוקחת זוגות מפורסמים, מכניסה אותם לבית או משהו כזה ונותנת להם כל מיני משימות בדרך לפרס הגדול: שני מיליון שקלים. סירבתי. יש גבול לכל חשיפה. אפילו אני, לעתים, מבין שיש גבול שאסור לחצות אותו.
ואם כבר אנחנו בנושא, נראה לי שראוי לציין שסירבתי לעוד כמה תוכניות VIP בשנים האחרונות (" הישרדות VIP", " בקרוב אהבה") ושאני גאה בכך. רק מי שהיה הזונה של הפרה-פריים-טיים, מרואיין להשכרה תמורת 300 דולר (בצ'ק בלי קרוס ולא למוטב בלבד), שחשב שיזכה באיזושהי נחמה בחייו, באיזושהי גאולה, דרך הטלוויזיה, יודע להעריך את זכות הסירוב. ושיהיה ברור: אינני טוען לרגע שכיום אינני זונת טלוויזיה. מה שאני טוען הוא שהפכתי לזונה קצת יותר יוקרתית, קצת יותר אקסקלוסיבית, עם סרסור איכותי יותר (בועז בן ציון) והערכה עצמית קצת יותר גבוהה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם