ואתם גם יפים
הגיע הזמן להודות: אני חנפן פתולוגי
חנפנות היא הטאבו של התכונות האנושיות. זה מה שהבנתי במהלך השבועות שעברו, שבהם אני בוחן את הנושא מכל זווית אפשרית. במסגרת המחקר ניסיתי להבין מה גורם לאדם להיות חנפן, והיו לי הרבה תאוריות מקוריות ומרשימות אך כולן התנפצו בבת אחת ברגע שהבנתי את הנורא מכל: אני עצמי חנפן לא קטן. פתאום, כשהבנתי שאני חלק מהתופעה, הבנתי משהו הרבה יותר גרוע: שחנופה היא האינסטינקט הטבעי של הפחדנים, חסרי הביטחון והאגוצנטרים. לא קל לי להכריז על כך, אלא שמאחר שבמסגרת מחקר אחר שערכתי לפני כמה שנים גיליתי שהדרך היעילה ביותר לנטרל פגם אופי היא להתוודות עליו ברבים, החלטתי ללכת על כנות מלאה ופשוט להודות בכך. להודות שזה חזק ממני, ואינני יכול לשלוט על זה: אני חנפן פתולוגי.
מכיוון שאני עובד מהבית לא יוצא לי להתחנף בפועל להרבה אנשים, אך פוטנציאל ההתחנפות שלי הוא עצום. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי עובד מחוץ לבית, איזה טבח חנפנות היה מתרחש. להערכתי, אני מתחנף בצורה כזו או אחרת לכל אדם שלישי שאני פוגש. וזה בהנחה שאני נמצא בתל אביב: ברגע שאני יוצא מהעיר הגדולה ממוצע החנפנות צונח. למה? כי חנופה היא אקט שנעשה כלפי אנשים משפיעים, אנשים עם "כוח", שיש להם יכולת להשפיע על חייך, ורוב רובם - לפחות במקרה שלי - נמצאים באזור חיוג 03.
אל דאגה: גם באזורי חיוג אחרים אני מתחנף. פעם אחת אפילו יצא לי לבלות עם סטף ורטהיימר יום שלם, שהתחיל במנחת המסוקים בשדה דב ונמשך בטיסה עד לאזור התעשייה תפן הסמוך לכפר ורדים - כך שיצא שבתוך כמה שעות בלבד התחנפתי אליו בשלושה אזורי חיוג שונים: 03, 09 ו־04. זה היה מפגן מרשים של חנופה רב־אזורית.
אני מודה שאני חנפן ואני אפילו יכול להגיד דבר כזה: אם אפגוש אתכם ותהיו בשפל חייכם, נניח, אתנהג אליכם בצורה סבירה, אבל אם אפגוש אתכם שנה אחר כך ופתאום תהיו אחד הדברים ה"חמים" בתעשייה, פתאום תגלו שאני הרבה יותר נחמד. זה קורה לי באופן בלתי מודע.
שמתי גם לב שאין אדם שאינו חנפן בצורה זו או אחרת. בדקתי את הנושא לעומק, ומתברר שכל בני האדם - לפחות כל מי שאני מכיר – מתחנפים לבוס או למישהו אחר בחייהם. אבל לא כל אחד ראוי להיקרא "חנפן". בסופו של דבר זה די טבעי להיות נחמד יותר לבוס שלך, וכמעט כולם עושים את זה, אך כדי להיות חנפן מקצועי כמוני אתם צריכים ממש להתמחות במדעי ההתנחמדות. השאלה אם אדם הוא חנפן אמיתי או לא תלויה במידה שהוא מתאמץ להתנחמד כשהוא פוגש יעד חנופה ראוי. ואני, למשל, כשאני מזהה יעד כזה, אני נותן את כל כולי.
אתן לכם דוגמה: בעבר היה במעריב עורך ראשי ושמו ניר חפץ, שלא קל להתחבב עליו. ובכן, היתרון שהיה לי הוא שחפץ היה (ועודנו) מיודד עם אבי. כשחפץ נכנס לתפקיד מיד ביקשתי מאבי להתקשר אליו ו"להיות נחמד", וכך הוא עשה. זו הייתה חנופה עקיפה, שרק חנפן כמוני מסוגל לארגן. אחר כך, עדיין בעת כהונתו של חפץ, נערכה חתונתי. מובן שחילקתי הזמנות לכל בכירי העיתון - שזו פעולה קלסית של חנפן - ובהם ניר חפץ. אלא שמכיוון שרף ההתנחמדות שלי גבוה למדי ואינני בוחל בשום אמצעי חנופה, ביקשתי מאבי בפעם השנייה להתקשר אל חפץ ולהזמין אותו באופן רשמי. בנוסף, בזמן שכל שאר האנשים קיבלו את ההזמנה דרך דואר ישראל, את ההזמנה של ניר חפץ לקחתי אני ומסרתי לו באופן אישי עם חיוך רחב. דרך־אגב, חפץ בסוף לא הגיע לחתונה, וגם לא טרח להתקשר או לשלוח הודעת טקסט ולהודיע שלא יגיע. בעצם, חוץ ממנו היו עוד כמה בכירים מהעיתון שהוזמנו ולא הגיעו (ולא טרחו להודיע על כך). אל דאגה, אני לא שוכח להם את זה והם ישלמו את המחיר.
זו בדיוק הבעיה עם חנפנים כמוני: בצד אחד קיימת נחמדות פראית, אך בצד האחר מסתתר המון זעם. זעם הרסני. ככה זה, אפשר לקבל אותי בשני מצבים: הראשון הוא חנפנות מקצועית והשני הוא זעם עצום, שמוביל אותי לצאת מכליי ולפעול באופן קיצוני. באמצע אין שום דבר. דרך אגב, בעבר היו מקרים של אנשים שגם זעמתי עליהם וגם התחנפתי אליהם בו־זמנית - ולזה דרוש כישרון רב. אבל זה דבר נדיר יחסית, שקורה רק אחת לעשור בערך. רוב ההתחנפויות שלי הן התחנפויות קלסיות שנעשות באור יום ובלי בושה בחדרים עם דלתות פתוחות ובלי יותר מדי הקדמות.
זה קורה כשאני מגיע לבנק ופוגש את מנהל הבנק שלי, זה קורה כשאני פוגש את הבעלים של חברת ההפקה של איזו תוכנית טלוויזיה שאני משתתף בה, זה קורה כשאני מדבר עם העורכת שלי קצת לפני שאני מטיל את הפצצה הגדולה (כלומר, את הבקשה להארכה בדד־ליין), זה קורה כשאני פוגש "מובילי דעת קהל" שאני מכיר ברחוב וזה קורה גם כשאני מתיישב לכתוב. אני חייב להודות שאני גם מנסה להתחנף אליכם, ובכל פעם לפני שאני מתיישב לכתוב את הטור אני חושב מה יעניין אתכם, מה ייצור "באז", וזה כבר מזמן התחיל להימאס עליי.
רק אתמול הבנתי שאת הטורים הטובים ביותר כתבתי כשלא ניסיתי לנחש שום דבר, ובדיוק אז החלטתי גם שאכתוב את הטור הזה. וברגע שהחלטתי על כתיבת הטור הזה ידעתי גם שאצטרך לספר איך לפני ארבעה חודשים הייתי בכנס "מעורבים" של מעריב באילת וזממתי את מה שהייתה אמורה להיות "ההתחנפות הגדולה של 2013", ההתחנפות לשלמה בן צבי, הבעלים החדש של העיתון, שגם הוא היה בכנס. אני זוכר את זה בבירור, איך תכננתי כבר מה אגיד לו במסגרת הסמול־טוק שלנו (רציתי ללכת על זה ששנינו אזרחים בריטים ולהגיד לו משהו בסגנון "המבטא שלך מזכיר לי את בני המשפחה שלי"), ואיך עברתי על רשימת המכרים שלי שהערכתי שהוא מכיר בצורה זו או אחרת (ידידיה מאיר, חנוך דאום), ותכננתי לזרוק את שמותיהם לשיחה שלנו.
אלא שבסוף, ברגע האמת, כשלתי. זה היה אמור להיות רגע השיא של מפעל ההתחנפות הפרטי שלי, והיה בי מרמור רב על המצב שבו נמצאתי ועל ההזדמנות שהלכה לאיבוד. הרגשתי שאני חייב להתחנף למישהו ובמהרה, אז ניגשתי לרמי לוי והתחנפתי אליו (ולבני משפחתו, שהיו איתו בכנס). 17 יום בלבד לפני הכנס הוכרז ששווי החזקותיו של רמי לוי הפך אותו באופן רשמי למיליארדר. הרגשתי טוב, אין כמו התחנפות טובה למיליארדר טרי, אבל זה לא השכיח ממני את כישלון ההתחנפות לבוס הגדול, ולמעשה עד עכשיו לא שכחתי את זה ואני פשוט ממתין, כמו לוחם מיומן במארב מתמשך, לרגע הנכון, כשאהיה שוב בסביבתו של בן צבי ואז אזנק אל תוך הסיטואציה ואוכיח את כישורי החנופה שלי כך שיהיה ברור לכולם שיש חנפן אחד בעיתון הזה - וזה אני.
מבטיח לעדכן אתכם ברגע שזה קורה.
lior.dayan@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם