נדודי שינה ברמאללה: מסע אל עיר המוניות
בין זיכרונות הלינץ' לריקודים במועדון, בין חרדות חטיפה לקלגרון בבית מרקחת: ליאור דיין הניח את הפחדים ונסע לעיר הבירה הכי קרובה לי-ם
"נראה לך שתסתובב ברמאללה עם שם כזה?", צרחה עליי אשתי, "עם שם כזה יהודי יוציאו אותך מרמאללה בארון מתים. אין שום סיכוי שאתה נכנס לשטחי A עם שם כזה. אני לא מרשה לך, נקודה".
לאחר דיונים ארוכים בחרתי אני את השם "פרנץ ראדק" - בלוגר פולני (מה שהנחתי שיוכל להסביר את זה שמדי פעם אזרוק כמה הערות לפנקס העיתונאים הקטן שאיתי) ובעל חנות צילום קטנה בפאתי קרקוב. במשך שלושה שבועות לפני שיצאתי לדרך שקדתי יומם וליל על המבצע הזה, ואגרתי מידע חיוני. היה לי ברור שאם לא אגיע מוכן לעיר הזו היא תוריד אותי על ברכיי מהר מאוד.
בחנתי כל אספקט של רמאללה: למדתי את ההיסטוריה שלה (התחילה בתור עיר נוצרית ורק ב-1948 החלו להגר אליה מוסלמים רבים שהפכו את צביונה לעיר מוסלמית. כיום אחוז הנוצרים בעיר הוא 25 בלבד, השאר מוסלמים) ; למדתי את החשיבות שלה לאומה הפלסטינית (העיר משמשת בירת הרשות הפלסטינית ובסיס תנועת פת"ח);
למדתי את המפה שלה (בגדול אפשר להגיד שמרכז העיר, הלב שלה, הוא כיכר אל-מנרה, ומסביבה מעגלים של שכונות מגורים); למדתי על מקומות הבילוי (ויש הרבה יותר ממה שנדמה); למדתי את מיקום המסעדות, המלונות ומרכזי התרבות, וחקרתי לעומק את שיטות הכניסה והיציאה מהעיר, שאסורה לכניסת ישראלים לפי צו אלוף פיקוד מרכז מאוקטובר 2000.
לפי נתוני המשטרה, בשנת 2011 חצו 452 ישראלים את הקווים אל תוך שטחי A, נתפסו בידי המשטרה הפלסטינית והועברו בחזרה לשטחי ישראל. מהבירורים שלי עלה כי הכניסה עלתה להם לעתים בנזיפות מפי קציני מג"ב או אנשי מנהלת התיאום והקישור במחסום, ולעתים בחקירות קצרות או ארוכות בידי השב"כ, בקנסות כספיים של אלפי שקלים, במעצרים ואף בהעמדה לדין. לכן את עיקר המאמצים שלי הפניתי לטובת מציאת פתרון לסוגיית הכניסה והיציאה.
בשלושת השבועות של התחקיר המקיף שערכתי, משפט אחד נחקק בזיכרוני יותר מכולם. זה היה משפט שנכתב בדרך אגב באתר שהתיימר להיות "מדריך לתייר ברמאללה". זה היה משפט משונה מאין כמוהו, שלא משנה כמה הגיתי בו פשוט לא הצלחתי להבינו: "נראה שהפלסטינים משתגעים על מיצי פירות סחוטים". זה מה שנכתב שם. פשוט לא ידעתי איך לאכול את המידע הזה, ומה אני אמור לעשות איתו.
לא משנה כמה אתה מאמין בדו קיום, כשאתה עולה על קו 18 של חברת האוטובוסים הפלסטינית מירושלים המזרחית ומתחיל בנסיעה לכיוון רמאללה, התמונות שעולות לך בראש הן של הלינץ' המחריד שהתרחש בעיר הזו בשנת 2000, ובו נרצחו רב"ט ודים נורז'יץ ורב סמל יוסי אברהמי.
אפילו אדם כמוני, שעדיין לא איבד את התקווה שבמילה "שלום", ושסבור שבסופו של דבר הרוב הפלסטיני הוא רוב שפוי שאפשר להגיע איתו להבנות, מתקשה להיות שקט כשהוא מבין שהוא בעצם כבר לא בשטחי מדינתו, שהוא מחוץ לתחום השליטה של צה"ל, ושמעתה גורלו בידיו. הדבר הופך ברור ומאיים במיוחד ברגע שאתה חולף על פני השלט האדום במחסום קלנדיה שמזהיר אותך כי "דרך זו מובילה לשטח A בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית".
היתרון היחסי היחיד שלי הוא שאינני מפחד למות. לא אכנס עכשיו להסברים מיותרים מדוע בדיוק אינני מפחד למות, רק אומר שהפחד שלי באותו הזמן היה בעיקר מפני חטיפה שאינה כוללת מוות.
עניין החטיפה עלה במוחי אחרי שבשבועיים האחרונים הייתי בקשר עם ע' ור', שני פלסטינים מרמאללה שהכרתי בפייסבוק באמצעות חבר משותף, שהמליץ עליהם בתור פלסטינים צעירים ששווה לי לפגוש כשאני בעיר. הם היו נחמדים ומנומסים, ואפילו הזהירו אותי ביוזמתם שלא אגלה לאיש ברמאללה שאני ישראלי, אך עם כל הכבוד לא באמת יכולתי לסמוך עליהם. הרי ידוע שהחלום הרטוב של ראשי הטרור הפלסטיני הוא לשחזר את הצלחת גלעד שליט, והם רק מחכים להזדמנות שתיפול לידיהם. במהלך השבועיים האלו התקשרתי עם ע' ור' בפייסבוק, השתדלתי לא להסגיר יותר מדי מידע על עצמי או על תוכניותיי ברמאללה, ובחנתי בזכוכית מגדלת את התנהגותם ותגובותיהם.
ואז, לילה לפני היציאה אני פותח את הפייסבוק ומבחין בתמונה שהעלתה ר', ובתוך התמונה אפשר לראות אותה מבלה עם אחד מילדיו של מרוואן ברגותי. נכון, מרוואן ברגותי הוא בסך הכל בכיר בפת"ח ולא בחמאס, אך עדיין האיש יושב בכלא על לא פחות מחמישה מעשי רצח. הוא אחד מסמליה המובהקים של ההתקוממות הפלסטינית המזוינת והבן שלו, נאמר זאת כך, לא נראה כזה סימפטי.
אולי זה מריח מחשיבות עצמית מוגזמת, אך עדיין אי אפשר לא להתייחס לכך שילדיו של ברגותי, או כל מנהיג פלסטיני אחר, היו שמחים להניח את ידיהם על הנכד של מי שאחראי ישירות להרחבת השטח הישראלי על חשבונם. מספיק שע' או ר' מקלידים את שמי בגוגל כפי שהוא כתוב בפרופיל הפייסבוק שלי, והם מגלים מאיזו חמולה אני מגיע. איך אני יודע? בדקתי את זה בעצמי. השעה הייתה יחסית מאוחרת והייתי חייב לקחת החלטה: האם אני נוסע או לא? ברור שהחלטתי שכן.
התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר, בדקתי שוב שלא ארזתי שום חולצה שכתוב עליה בעברית, ושבכלל לא ארזתי שום דבר שיכול לחשוף את זהותי האמיתית, ויצאתי לכיוון האוטובוס שלקח אותי לתחנה המרכזית בירושלים. שם עליתי על הרכבת הקלה לכיוון שער שכם במזרח ירושלים, ולאחר שירדתי בשער שכם המשכתי ברגל לרציף האוטובוסים של חברת האוטובוסים הפלסטינית.
בתוך האוטובוס הפלסטיני אני מצטופף עם שאר היושבים, שנראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים שהם נראים. ריפודי הכיסאות בתוך האוטובוס מקולפים לגמרי, כל מיני פיסות אשפה לא מזוהות מסתובבת על הרצפה והרדיו משדר תוכנית דיבורים בערבית בעוצמה כזו, שקשה להתעלם מכך שאחת לכמה דקות אתה שומע את המילה "ישראל" נאמרת במבטא ערבי כבד, ולא בנימה מפויסת. בכל פעם שהמילה הזו נאמרת אני חש כאילו כל האוטובוס מביט עליי.
באותו רגע עולה בזיכרוני המשפט שאמר לי אחד האנשים שהיו ברמאללה, שדיבר איתי לפני היציאה: "נסה לחייך כמה שיותר אבל לא יותר מדי, ואל תסתכל לאף אחד בעיניים יותר משתי שניות". אז במשך כל הנסיעה אני מרביץ מרתון חיוכים כזה שרק מישהו שנמצא על מנה הגונה של "חגיגת" מסוגל לייצר.
בניגוד לציפיות, איש לא בודק תעודות במעבר קלנדיה, ושום חייל לא עולה לאוטובוס לבדוק את פרצופי היושבים.
מעבר קלנדיה הוא עיר של חומות בטון, חוטי תיל ומגדלי שמירה שבוודאי גורמת לכל תושב חוץ שמגיע לכאן להסתכל ולהגיד: "הישראלים מנהלים כאן בית כלא בשמירה מרבית". ככה זה נראה. אין מכונת יחסי ציבור גרועה יותר מקלנדיה.
ברגע שאתה עובר את קלנדיה ונכנס לרמאללה, ברור לך שאתה נמצא במדינה אחרת. בתים ישנים ולא מסוידים זרוקים בחוסר סדר על פני הנוף, ולצדם ערימות של לכלוך וזוהמה כללית, הכוללת מכוניות ישנות שהחלידו, ושלל מוטות וברזלים בלתי מזוהים.
לאחר מכן אתה חולף על פני מה שנראה כשדרה בלתי נגמרת שכולה מוסכי רכב וסוכנויות למכירת רכבים, ובשלב כלשהו אתה יכול לזהות את השינוי: הבתים הישנים והלא מסוידים הופכים לבנייני מגורים חדשים, הכבישים מסודרים יותר, החנויות נוצצות יותר וברור לך שאתה קרוב ללב העיר. אתה מרגיש שההתרחשות נמצאת בקרבת מקום, וההמולה כמעט מדגדגת לך את קצות האצבעות. בשלב הזה האוטובוס נכנס למה שנחשב לסוג של תחנה מרכזית, וכולם יורדים.
אולי לפי התיאור שלי קיבלתם את הרושם שמדובר בנסיעה ארוכה, אך למעשה בתוך פחות מ-30 דקות אתה מוצא את עצמך משוגר מירושלים אל תוך לב לבה של רמאללה. הנסיעה מירושלים לרמאללה לא דומה לנסיעה מירושלים לבית שמש, נניח, או לנסיעה מראשון לציון להרצליה. הנסיעה מירושלים לרמאללה היא נסיעה בזמן, בתרבות, במהות, בגישה, בקונספט, בקצב, מסע שישאיר כל אדם פעור פה.
כמו שאר הנוסעים, גם אני והצפרדע יורדים מהאוטובוס, ואז זה תוקף אותי מכל עבר. רמאללה בהילוך מהיר מתפוצצת לי בפנים: נשים עטויות רעלה חולפות על פניי מכל עבר, רוכלים עם דוכני מכירה של בייגלה וכדורי פלאפל צורחים מילים בערבית, מוניות בצבע צהוב כמו בניו יורק מצפצפות וטסות על הכבישים בלי לציית לשום חוקי תנועה שאני מכיר, שלטי חוצות צבעוניים בערבית תלויים על גגות בתים, כבלים זרוקים על הרצפה, רעשים של עבודות בנייה מתערבבים ברעש ההמון, המון ציורי גרפיטי וכיתובים בערבית מקשטים כל חלקה פנויה על חזיתות הבתים ועל החומות הנמוכות שליד המדרכה. על אחת החומות אפשר לקרוא את הכיתוב הבא: "their artillery can't kill our roots" (הארטילריה שלהם לא יכולה להרוג את השורשים שלנו).
שיהיה ברור: רמאללה היא לא אום אל פחם, היא לא נצרת, היא לא יפו. רמאללה היא עיר שנדמית זרה בכל קנה מידה אפשרי. עיר ערבית באופן מוחלט, שבה יהודי ישראלי כמוני - אפילו בזהות בדויה - מרגיש שבכל רגע הקרקע יכולה להיפתח ולבלוע אותו. בנקודה זו אני מתחיל גם לדון עם עצמי בשאלה שתטריד אותי במהלך כל הטיול: האם זוהי רק פרופגנדה ישראלית שגורמת לי לפחד כל כך מהעיר הזאת ומתושביה, או שאולי זו פשוט המציאות?
נער מקומי צעיר שעומד לידי מביט בי ואומר לי באנגלית ובנחמדות שלא פגשתי כבר הרבה זמן: "ברוך הבא לרמאללה, תהנה מהעיר הזו". אני אומר "תודה" באנגלית, ומחייך בנימוס כפי שאמרו לי לעשות. ממול אני יכול לראות חנות למכירת מיצי פירות טבעיים. עכשיו אני יודע בוודאות שאני בשטחי הרשות.
בין התחנה המרכזית של רמאללה לכיכר אל מנארה - הלב הפועם של העיר - מפרידות כחמש דקות הליכה. הכיכר עצמה יפה, ורק העמידה לידה מרגשת אותי. הצפרדע שולף את המצלמה הדיגיטלית ומנציח את הרגע הזה, שמבחינתי מבטא ניצחון על החוק ועל הפחד.
הצפרדע אומר שיפה לי, הרקע של הכיכר. פסלי האריות מאחוריי מתמזגים מעולה עם הצבעים שלי.
אנחנו ממשיכים להסתובב בכיכר וברקע אפשר לראות מסך פלזמה ענק, סטייל טיימס סקוור, שמשדר קטעי וידאו של כל מיני אנשים עם כאפיות רוכבים על חמורים. האבסורד כאן חוגג. מצחיק שהציבו כאן מסך ענק, שיא הקדמה והטכנולוגיה, רק כדי לשדר תמונות של אנשים רוכבים על חמורים עם כאפייה, כמו בימי התנ"ך.
אנחנו נכנסים לבית הקפה e-caf, לא רחוק מהכיכר. שמו של בית הקפה יכול להעיד עליו שגם הוא לוקח חלק בתהליך האמריקניזציה שתוקף לא רק את ערי ישראל, ככל הנראה. גם כאן חיים ברמאללה וחולמים על ניו יורק סיטי.
בית הקפה נמצא בקומה השלישית של אחד הבניינים (כמעט כל בתי הקפה והמסעדות ברמאללה לא ממוקמים על הרחוב אלא בקומות העליונות של בניינים). בפנים יש חלל רחב ועשרים שולחנות. על הקירות תלויות תמונות ענק של גיטרות, שאמורות, אני מניח, להעניק תחושה שהגעת לסניף של הארד רוק קפה. מסכי הטלוויזיה הרבים משדרים תחרויות WWF. הדבר היחיד שמסגיר את המיקום של בית הקפה הוא מוזיקת הדרבוקות שמתנגנת ברקע, והנרגילות הענקיות שחלק מהאנשים בוחרים להזמין לשולחן ביחד עם הקפה.
מאחוריי יושבת אישה שמסמלת בעיניי יותר מכל את התהליך התרבותי שמתרחש כאן ברמאללה. בדיוק כמוני גם היא יושבת ליד החלון. יש לה רעלת משבצות בצבע ירוק, כחול, כתום אדמה וירוק חאקי. ביד שמאל היא מחזיקה נרגילה וביד ימין אייפון, ועליו היא מתקתקת הודעות בקצב מעורר הערצה. ברוכים הבאים לרמאללה 2013: כאן תוכלו למצוא נרגילות, נשים עטויות רעלה ואייפונים.
עוד משהו שמדגים היטב את תהליך השתלטות התרבות האמריקנית על הרחוב הוא בית הקפה המפורסם starbucks cafe בכיכר אל מנארה, ששמו כתוב באופן חשוד למדי באותם הפונטים ובאותם הצבעים בדיוק כמו של רשת הקפה המפורסמת מסיאטל.
חלונות בית הקפה משקיפים על הרחוב, ולפתע אני קולט מחזה לא אופייני: נער ונערה מקומיים הולכים ברחוב יד ביד. אני מסב את תשומת לבו של הצפרדע למראה המשונה, והוא אומר בטון מלומד (לצפרדע, תתפלאו, יש השכלה אקדמית): "זה יכול לקרות רק ברמאללה, זו העיר הכי ליברלית ברשות".
החשבון מגיע. המחיר מצוין. 42 שקל תמורת כוס קפה שחור, כוס תה, צלחת חומוס גדולה, פיתות וסלט ערבי גדול ונהדר. הצפרדע מצווה עליי להשאיר טיפ נדיב. "במצבים של סכנת חיים תמיד תשאיר טיפ גדול", הוא מכריז.
קצת לפני שאנחנו יוצאים אנחנו פוגשים בחור מקומי ושואלים אותו כמה תעלה נסיעה במונית למוקטעה. "זה לא צריך לעלות יותר מ-15 שקל", הוא אומר ושואל אותנו מאיפה אנחנו. אנחנו מספרים לו על מוצאנו האירופי והוא מספר לנו שעבר לגור ברמאללה לפני חמש שנים. לפני כן הוא גר בשיקגו, "כמו אובמה".
אנחנו ממשיכים לשוחח, והוא מספר שיש לו שתי נשים. "השלישית בדרך". איזה כיף לך, אנחנו אומרים בקנאה, והוא מסביר לנו: "אתם חייבים להבין משהו, כאן זה לא כמו אצלכם באירופה. הגבר הערבי כאן ברמאללה שוכב עם שלוש נשים לכל היותר לפני שהוא מתחתן, ולכן אנחנו צריכים להשלים פערים".
המוקטעה היא מקום שחייבים לבקר בו, למרות שאין שם שום דבר תיירותי, למעט הקבר של הראיס. אווירה מיוחדת אופפת את המקום, וגם די מצחיק לראות את שני אנשי המשמר הפלסטיני עומדים מאחורי הקבר של ערפאת בפוזה של חיילי המשמר המלכותי בארמון בקינגהם. אני עומד מול הקבר, מביט בו ומשתדל להזכר בערפאת של הסכמי אוסלו ולא בערפאת של האינתיפאדה השנייה.
למוקטעה אנחנו מגיעים עם סמיר, נהג מונית מבית לחם. "בעיר הזאת כולם נוהגים כמו מטורפים", מסביר סמיר, "ויש כאן יותר מדי מוניות, אבל זה לא שיש הרבה ברירות. אין כאן כמעט עבודה, וצריך להגיד תודה על כל מה שאתה מצליח למצוא". לסמיר יש שתי בנות נשואות שמהן הוא רואה נחת, ובן בגיל 35 שגר בכפר ביר זית מצפון לרמאללה, מתעקש להישאר רווק וגורם לאביו דאגה רבה. "רק ברמאללה", הוא אומר, "גבר בן 35 יכול להישאר רווק".
עוד קודם, כשעלינו למונית, סמיר שאל אותנו מאיפה אנחנו ומה שמנו. הסברנו לו שהוא מדבר עם פרנץ הפולני ורוג' ר הבריטי. אחר כך הוא שאל אם זו הפעם הראשונה שאנחנו ברמאללה. השבנו בחיוב ואז התנהל הרב-שיח הבא:
סמיר: ?How do you receive Palestine? Good
אני : I like Palestine.
הצפרדע: I also like Palestine.
סמיר : If so, you are most welcome in here.
אחרי המוקטעה אנחנו ממשיכים עם סמיר לכיוון השכונות החדשות של רמאללה, שם גרים עשירי העיר. "שמעתי שיש סצנה שלמה של מסעדות יוקרתיות ובתי מלון יוקרתיים וסוכנויות רכב כאן ברמאללה, אז אני מניח שיש כאן גם אוכלוסיה שיכולה להרשות לעצמה את כל זה", אני אומר לסמיר.
"ועוד איך יש", אומר סמיר ושם גז. אולי זה גם הזמן לספר איך ולמה בדיוק הגעתי לכאן. לפני כמה חודשים הייתי בסיור בשומרון מטעם המועצה האזורית מטה בנימין. במהלך הסיור הפנו את תשומת לבי לעיר רמאללה, שבצבצה באופק מעבר להרים, ומישהו העיר ש"העיר הזאת הולכת ומתפתחת בקצב מטורף. דע לך שזו עיר עם בתי מלון מפוארים, מגדלי יוקרה, עיר של בילויים וחיי לילה מטורפים".
באותו הרגע היה לי ברור שאני צריך להגיע לרמאללה ולבדוק את זה בעצמי. בתוך עשר דקות אנחנו מגיעים לשכונה של אחוזות שמזכירה את רחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח. הדבר היחיד שחסר כאן הוא ים. במקום נוף לים יש כאן נוף להתנחלות פסגות. העושר פה מנקר עיניים.
"תגיד", אני פונה לסמיר, "רוב האנשים ברמאללה לא עשירים, זו עיר ש-47 אחוז מתושביה חיים בעוני (על פי נתוני האו"ם משנת 2010, ל"ד), אז איך העניים כאן מסתכלים על כל העשירים האלה?".
"לא כולם אוהבים את זה", משיב סמיר, "ולכן הרבה אומרים שכל העשירים של רמאללה עשו את הכסף שלהם בעסקאות קוקאין".
סמיר מוריד אותנו בכניסה למלון PARK PLAZA במרכז רמאללה, לא לפני שהוא אומר לי לפחות ארבע פעמים שיהיה זה כבוד בשבילו אם נגיע אליו הביתה לשתות קפה. "תן לי לכבד אותך בקפה ערבי אמיתי אצלי בבית", הוא מדגיש.
"בפעם הבאה שאהיה ברמאללה אני מבטיח לך להגיע", אני עונה ולוחץ את ידו. אנחנו נכנסים למלון, וכאן הדברים מתחילים להתחרבן.
שלושה שבועות עמלתי על התחקיר, בחנתי את רמאללה ואת מה שצפוי לי מכל כיוון, ורק פרט אחד פספסתי: חייבים להציג דרכונים בבית המלון. לי יש דרכון זר בריטי (בגלל אמי), אבל לצפרדע אין. כל מה שיש לו הוא פספורט כחול עם ציור מפליל של מנורה, שמבהיר בדיוק מאיפה הוא מגיע ואיזו דת מגדירה אותו.
הפקידה בקבלה מבקשת מאיתנו להציג פספורטים, ואני מראה לה את הפספורט הבריטי שלי, ומנסה לשכנע אותה שהבחור שבא איתי איבד את הפספורט שלו. זה החוק כאן, היא מסבירה לי, אני חייבת את הפספורט שלו.
אני קצת נלחץ מהמצב. אם הצפרדע יציג את הדרכון הישראלי שלו, יש סיכוי טוב שיקרה אחד משני דברים: או שפקידת המלון תדווח לרשות הפלסטינית שיש אזרח ישראלי בשטחה, יבואו לעצור אותנו, יסגירו אותנו לישראל ומשם לחדר החקירות של השב"כ, או שהפקידה לא תדווח לרשות, אבל השמועה שאנחנו ישראלים תתפשט בקרב עובדי המלון ובמוקדם או במאוחר תגיע לאוזניהם של האנשים הלא נכונים. משם הכול יכול לקרות. כולל מה שקרה בשנת 2000.
פקידת הקבלה רואה שאנחנו נלחצים ואני אומר לה תודה רבה ועוזב את המקום. אנחנו נפלטים לרחוב ואני מחליט על תוכנית חלופית: נלך לאחד המלונות הזולים והמפוקפקים בעיר. שם בטוח לא יקפידו על העניין. "יש מלונות כאלו שאתה יודע שהם בית גידול של זונות, סרסורים ונרקומנים - מלון כזה אנחנו צריכים", אני מכריז בפני הצפרדע, "שם לא יבדקו כלום".
מהר מאוד אנחנו מוצאים מין אכסניה מהסוג הזה. אנחנו נכנסים לתוך הלובי של המקום, שמשמש גם כמסעדה איטלקית. יוצא אלינו בחור מקומי, צעיר ומזוקן, שמסביר לנו על סוגי החדרים ומחיריהם. המחירים פה הם מחירי רצפה. "נשמע מצוין", אני אומר, "ניקח את החדר עם שתי מיטות היחיד".
הבחור הולך ומביא את המפתח של החדר. בינתיים הוא שואל אותנו מאיפה אנחנו. אני מצהיר כמובן על היותי אזרח פולני גאה ששמו פרנץ. בתגובה הבחור מיד דופק שני משפטים שלא אני ולא הצפרדע מצליחים להבין. "הא?", אנחנו אומרים לו ונדים בראשנו לאות אי הבנה. הבחור מוציא מפיו שוב את שני המשפטים הלא ברורים ומביט עלינו בחשדנות. אנחנו לא מבינים מילה. "איך אתה לא יודע?", הוא פונה אליי, "זה בפולנית".
אני מחוויר. "הא, פשוט קשה לי להבין את המבטא שלך", אני מגמגם, "מבטא מאוד ערבי, אתה יודע". הבחור מסתכל עליי ואפשר לראות איך המחשבות חולפות בראשו. משום מה ברור לי שאלו לא מחשבות חיוביות. אני אומר לו שאנחנו רוצים לחשוב שוב על עניין הלינה במקום. "למה?", הוא שואל במבט שהולך והופך לעוין מרגע לרגע, ואני אומר לו שאני פשוט רוצה קודם להתייעץ ביחידות עם הבחור שבא איתי ולתת לו צ'אנס להביע הסתייגות אם ירצה.
אני יודע שזה אחד התירוצים העלובים ביותר, אבל זה הדבר היחיד שעלה לי לראש ברגעי הפאניקה הללו. "זה מין עניין אירופי כזה", אני מוסיף, ומחזיר לו את המפתחות של החדר, לוקח את המזוודה שלי ויוצא עם הצפרדע בזריזות מהמקום בלי להביט לאחור. "איך, לעזאזל", שואל הצפרדע, "הצלחת למצוא את הבן אדם היחיד ברמאללה שיודע פולנית?".
אנחנו ממשיכים ללכת עם המזוודות במעלה הרחוב בקצב מהיר, קצב אולימפי ממש, תוך כדי שאני ממלמל, "הסתבכנו, הסתבכנו". דווקא כאן הצפרדע מגלה תושייה מפתיעה, ומסביר לי בנחת שלהערכתו אם הוא ייתן את הדרכון שלו בקבלה לא יקרה כלום.
הוא מבסס את התאוריה שלו על כך שידוע שבסופי שבוע באים לרמאללה ערבים ישראלים רבים, שמסמכי הזיהוי היחידים שיש להם הם דרכונים ישראליים בדיוק כמו שלנו. כאן נכנס לתמונה גורם נוסף: הלוק של הצפרדע. הצפרדע בעצמו מודה שהגנים העיראקיים המשובחים שלו גורמים לכך שהוא נראה יותר מקומי מהמקומיים.
"אני בקלות יכול להיחשב ערבי-ישראלי", הוא אומר. אני מסכים איתו בעניין הזה אבל עדיין לא בטוח שזה יהיה מעשה נכון ללכת ככה ולמסור פספורט ישראלי בקבלה. הצפרדע מציע שנלך למלון הכי בינלאומי ברמאללה: המובנפיק ברחוב אמיל חביבי, ששייך לרשת מלונות היוקרה השוויצרית.
"איפה נראה לך שגדעון לוי ישן כשהוא בא לרמאללה?", הוא מוסיף. "טוב, נראה שאין לנו מה להפסיד", אני נכנע. "בוא נלך".
אם תיקח אדם בעיניים מכוסות, תכניס אותו לתוך מלון מובנפיק ברמאללה ותיתן לו לשהות במשך שבוע במלון, לא יהיה לו מושג שהוא נמצא בבירת הרשות הפלסטינית. המובנפיק של רמאללה הוא בדיוק כמו כל מובנפיק אחר בעולם: מלון יוקרתי עם סטנדרטים גבוהים בכל קנה מידה.
רק שני דברים מסגירים את מיקומו: תמונותיהם של עראפת ואבו מאזן הנתונות במסגרות זהב ותלויות מעל דלפק הקבלה, והעובדה שאפשר לעשן בלובי. רמאללה, ואת זה חייבים להגיד, היא גן עדן לחובבי עישון. אין מקום אחד ברמאללה שאסור לעשן בו. אבל יש משהו אירוני, אולי אפילו חמצמץ, בשהייה במובנפיק. החדר הזול ביותר במובנפיק עומד על 200 דולר (770 שקל) ללילה. בהתחשב בכך שבאלף שקל לחודש אתה יכול לשכור דירה מרווחת ונאה ברמאללה, יש בשהייה במלון הפינוקים הזה משהו קצת תלוש.
בידיים רועדות אני מגיש לפקיד המלון את הדרכון הבריטי שלי ואת הדרכון הישראלי של הצפרדע. הפקיד מסתכל על הדרכונים באדישות, מקליד כמה דברים למחשב, ואומר: "תנו לי חמש דקות ונארגן הכול. בינתיים תשבו".
אנחנו מתיישבים בכורסאות המהודרות בלובי ואני מביט על פקיד הקבלה. הוא משום מה לא עושה את מה שאני מצפה ממנו לעשות: הוא לא מרים את הטלפון ולא מזעיק את המשטרה הפלסטינית או את ארגוני הטרור כדי שיבואו לטפל בנו.
"אדוני", הוא קורא לי לאחר כמה דקות, "החדר שלך מוכן. ארוחת הבוקר מוגשת בין השעה שש וחצי לעשר וחצי בבוקר בטרקלין האורחים שבקומת הלובי. הבר במלון פתוח עד 1 בלילה, המסעדה עד עשר. יש לנו שמירה הדוקה, אנחנו יכולים להבטיח לכם שהייה בטוחה ורגועה. תיהנו".
"תגיד, צפרדע", אני אומר בזמן שאנחנו עולים במעלית המהודרת לקומה החמישית, "ברור לך שאנחנו הולכים לישון במשמרות ועפים מפה קיבינימט אחרי ארוחת הבוקר, כן? ברור לך שזה יהיה נס אם נקום בבוקר. כל המלון יודע שאנחנו ישראלים".
"ליאור, זה שאתה בזהות של פולני לא אומר שאתה גם צריך להתנהג כמו אחד כזה".
קבענו עם ר' בלובי של המובנפיק בשעה תשע וחצי בערב משם, סיכמנו, נמשיך לקרוע את הלילה. עד אז הלכנו לסייר בעיר כדי למצוא בית מרקחת. כאן נכנס לתמונה הצד הרפואי של הסיפור: לרמאללה אני מגיע עם צרידות אכזרית שמצד אחד גורמת לי להישמע כמו טום וייטס של רמאללה, שזה די נחמד, אך מצד שני היא גם מלווה בכאבי גרון בלתי נגמרים ובקשיי דיבור.
במרחק חצי רחוב מהמלון אנחנו מוצאים בית מרקחת אנחנו נכנסים אליו ומוצאים רוקח ידידותי. אני חייב להתוודות שקיוויתי שדווקא מרמאללה תבוא הישועה הפרמקולוגית, מאחר שכבר חרשתי את כל בתי המרקחת בארץ ולא ממש מצאתי תרופה לצרידות שלי. "במה אפשר לעזור?", אומר לי הרוקח באנגלית. ברור שהוא מזהה מיד שאני לא מקומי.
"אתה שומע את הקול שלי?", "כן, בהחלט, אני שומע. אתה נשמע רע, ידידי". "מה הדבר הכי טוב שיש לך כאן בשביל זה?", "יש לי כאן בשבילך בדיוק מה שאתה צריך. אני מחזיק כאן את הדברים הטובים ביותר", הוא עובר עם היד על המדף ושולף משם חפיסה של, תאמינו או לא, קלגרון.
"מה זה הדבר הזה? " אני שואל כאילו אני לא מכיר את המוצר, וכאילו לא לקחתי כבר במשך שבוע קלגרון מכל צבע ומכל מין. "ידידי, תן לי להבטיח שזה יעזור לך. באיזה טעם אתה רוצה? אני ממליץ על התות ".
אני עושה את עצמי קורא את ההוראות והרכיבים שעל העטיפה ואז אומר לו: "אני לא בטוח שזה מה שצריך, אין לך משהו אחר?", "זה בדיוק מה שאתה צריך, ידידי, סמוך עליי", הוא מתעקש. לך תסביר לו שאתה מכיר את המוצר הזה טוב מאוד, ושאתה יודע שהוא שווה לתחת כשזה מגיע לצרידות.
בכלל, די מצחיק העניין הזה. כל רמאללה מלאה במוצרים ישראליים. אתה מתיישב בבית קפה, מזמין קפה ערבי אורגינלי, וכשאתה בא להוסיף את הסוכרזית אתה מגלה ממתיק כחול-לבן בהשגחת בד"ץ.
מהר מאוד אני מבין שאין שום תסריט הגיוני בעולם שבו אוכל להסביר לו מדוע אני לא מאמין ב"קלגרון" בלי לחשוף את זהותי, אז אני מוותר, משלם ומבין שאת הצרידות הזו אי אפשר להפסיק.
"איך שאני חוזר למלון אנחנו הולכים ללובי ואני מבקש תה עם דבש ולימון", אני מודיע לצפרדע שנייה לאחר שאנחנו עוזבים את בית המרקחת.
כשאנחנו שבים למלון אני מבחין בכך שאיש לא ממש מתעניין בנו. לעומת כל תסריטי האימה שרצו לי בראש, נדמה שאף אחד לא ממש עושה עניין מההימצאות שלנו במקום. איך שאנחנו מתיישבים בלובי המהודר אני מקבל הודעה מר' שהיא לא תוכל לפגוש אותנו בלובי, ועדיף שניפגש במקום שנקרא בית אניסה.
אני מתקשר אליה ומסביר שאני מפחד שלא נמצא את המקום, ולכן עדיף שהיא קודם תבוא לכאן וניקח יחד מונית. בתגובה היא אומרת שהיא יכולה לקחת מונית למלון שלנו, אבל היא לא תרד מהמונית. אנחנו פשוט נעלה למונית ונמשיך איתה לבית אניסה. אני מסכים, מנתק את השיחה ומסביר לצפרדע את הפרוצדורה. הוא שואל אותי למה כל הבלגן הזה, ולמה היא לא יכולה פשוט להגיע ללובי. "זו בטח איזו פרוצדורה שקשורה לחטיפה שלנו", אני אומר.
רק מאוחר בערב, כשהצפרדע כבר יושב על כוס ה"בירה טייבה" (בירה פלסטינית מקומית מהכפר טייבה, שלפי הצפרדע היא משובחת למדי) השנייה שלו, והשעה כבר כמעט 23:00 בלילה, נפתרת התעלומה. אני מביט סביב: אין כמעט הבדל בין הקהל שנמצא בפאב בית אניסה ובין הקהל בפאבים בישראל. מה שבאמת מפתיע הן הנשים הצעירות שמסתובבות פה במכנסיים צמודים וחולצות עם מחשופים בעומק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אני אומר לר' שיושבת איתי בשולחן: "אין סיכוי שכל הבחורות שנמצאות כאן היו הולכות ככה ברחובות של רמאללה, נכון?", "מה פתאום", היא משיבה, "עכשיו אתה מבין למה לא יכולתי לרדת במלון קודם?".
אני מביט בר'. היא לבושה בשורטס קצרים וצמודים, גרביונים שחורים וחולצה שחורה בגזרה צרה במיוחד. היא נראית כמו ההיפוך הגמור של הנשים הערביות שמסתובבות במהלך היום ברחוב. "לא הייתי יכולה להיכנס ככה למלון, זה היה מתקבל לא יפה", היא מוסיפה.
בשלב הזה כבר הבנתי שרמאללה של הלילה היא לא רמאללה של היום. ביום רמאללה היא מקום תוקפני, דרוך ועוין במידה זו או אחרת, אבל בלילה רמאללה ליברלית, פתוחה ומבושמת באלכוהול. הדבר השני שהבנתי באותה השעה בבית אניסה הוא שסביר להניח שלא תהיה בעיה לעשות הסכם שלום בין הבועה ברמאללה לבועה בתל-אביב, אבל הבעיה היא עם שאר הבועות בשאר החלקים של שתי המדינות.
מרגע לרגע בית אניסה מתמלא באנשים. כשהגענו לכאן היו בפאב בערך 30 איש, ובהם בחור אחד מבוגר יחסית עם כאפייה (היחידה במקום) שישב על הבאר ונראה יוצא דופן בהתנהלות שלו. כששאלנו את ר' מי הוא, היא אמרה לנו שהוא בכיר בפת"ח. עכשיו כבר יש כאן יותר מ-80 אנשים. ככל שהשעה נעשית מאוחרת יותר, וככל שנכנסים לכאן עוד בליינים, אני מבחין שהאנשים במקום הופכים ליותר ויותר משונים. בסוף אני מבין: אני נמצא במעוז ההיפסטרים הפלסטינים. כן, רבותי, היפסטרים פלסטינים. הם לבושים כמו היפסטרים, מתנהגים כמו היפסטרים, מדברים כמו היפסטרים, חושבים כמו היפסטרים, אבל אין להם אישור להיכנס לישראל.
נדמה שיש חוט אחד שמקשר בין האנשים שדיברו איתי ברמאללה: כולם מדברים על שני קשיים עיקריים - הקושי למצוא עבודה והקושי השני, המסובך יותר להבנה, להשיג אישורי כניסה לישראל או לרשות. כמעט כל מי שפגשתי כאן היה בסטטוס אחר. פגשתי נוצרי שנולד בנצרת, והוא מקבל אישור להיכנס לישראל רק בחגים הנוצריים; מוסלמי שעובד במזרח ירושלים ומקבל אישור להיכנס לירושלים שלושה ימים בשבוע; אנשים שלפי הרישומים גרים בכפר בשטחי B ויכולים לנוע רק בישראל, ואסורים בכניסה לשטחי A.
בקיצור, פגשתי פלסטינים מכל המינים שהציגו לי אישורים מזנים שונים, ולא ממש הבנתי איך מנהלת התיאום והקישור הישראלית מצליחה להתמודד עם כל זה. המתמטיקה של האישורים היא עסק מטורף. אתה צריך להיות ג'ון נאש קטן בשביל להתמחות בתורת האישורים הזו.
אבל כאן, בבית אניסה, אחרי שכולם כבר עישנו את הסיגריות שלהם (ואת שאר הדברים), ואחרי שכולם שתו את המשקאות שלהם - העסק משתחרר. איימי ויינהאוס מזמרת ברקע על כך שניסו לקחת אותה לגמילה והיא אמרה לא-לא-לא, נשים וגברים מקומיים עולים על השולחנות ומתחילים לרקוד, ואני מבין שהאישור היחיד שיש לכולם כאן הוא להשתגע ולהיות חופשיים בתוך המקום הזה, עיר המקלט של הבליינות הפלסטינית.
מרגע לרגע האווירה גם הופכת ליותר ויותר מינית. האלכוהול ממשיך לזרום (הצפרדע כבר בכוס הבירה החמישית שלו) והמוזיקה ממשיכה להתנגן עד שאתה לחלוטין שוכח שאתה נמצא בעיר שהחברה שבה מסורתית מאוד, לפי כל הסוציולוגים.
יותר מכך, אני חייב לציין שבמקום נמצאות הנשים היפות ביותר שיצא לי לראות בזמן האחרון. הצפרדע לוחש לי שהוא מאוהב כבר בשלוש נשים שונות במרחב, ולאחת מהן, דרך אגב, קוראים בירה טייבה. זה לא מפתיע אותי במיוחד, ולכן ברגע שהוא אומר לי את זה אני מבין שזה הזמן להתקפל בחזרה לבית המלון, כי מה שבאופן תאורטי יכול להתרחש כאן במצב הרגיש הזה עלול לגרום לפתיחת האינתיפאדה השלישית.
אני אומר לר' ולע' שחולקים איתי את הערב המטורף הזה שלצערי אנחנו צריכים לחזור, והם בתגובה אומרים לי שאני ממש זקן. "מה לעשות", אני אומר, "עכשיו אני מבין שאתה צריך להיות חיית פרא בשביל לנצח את חיי הלילה של רמאללה, ואני סיימתי להיות חיית פרא כבר בשנת 2007, בערך כששמעון פרס הפך לנשיא".
בזמן שאני מקפל את עצמי ומכניס את קופסת הסיגריות לכיס, אני גונב עוד מבט בפוסטר שתלוי מעל השולחן שישבנו לידו הערב. בפוסטר, שמעוצב בסגנון שנות ה-50, אפשר לראות פליט פלסטיני הולך עם תינוק ביד, כשמאחוריו בית בוער ומעליו הכיתוב: "Halt Israeli air-raids against Palestine camps", (בתרגום חופשי: עצרו את התקפות האוויר הישראליות נגד מחנות הפלסטינים).
בדיוק כשאנחנו יורדים במדרגות לכיוון היציאה מתחיל להתנגן שיר בערבית שגורם לכל הנוכחים למחוא כפיים בלהט. הצפרדע מסביר לי שזה שיר של הזמרת דלידה, שנכתב במיוחד לסאדאת לאחר שחזר מחתימת הסכם השלום עם ישראל.
למחרת בבוקר כשאני קם אני מסיט את הווילון ומביט ברמאללה זורחת במלוא הדרה. החלון של החדר שלי צופה לבריכה המרהיבה של המלון, שכרגע, בשיא החורף, אין בה איש. אני נזכר שבאחת הכתבות שקראתי במסגרת התחקיר על העיר רואיין המנהל של המלון, ואמר שהוא מקווה לראות כאן בבריכה בחורות בביקיני. חבל שלא באנו בקיץ.
אני מתארגן ויורד לארוחת הבוקר. בחדר האוכל מגוון של אנשים. חלקם מערביים לגמרי, בהירי עור ושיער, והאחרים בעלי חזות ערבית אך בעלי גינונים מערביים לחלוטין. עם כל הכבוד לטקסטורה המגוונת של סועדי ארוחת הבוקר, יש כאן משהו הרבה יותר מעניין: בארוחת הבוקר מוגשים לא פחות מארבעה סוגי לבנה.
כן, כן, ארבע סוגי לבנה בארוחת בוקר אחת. האם אהיה אי פעם מאושר יותר משאני עכשיו? אני מחשיב את עצמי לחובב לבנה גדול, לאדם שיודע להוקיר לבנה טובה, ויש לי הערכה רבה למה שמתרחש כאן בארוחת הבוקר. נגיד את זה ככה: הלוואי שבשבעה שלי, ואת זה אני אומר ברצינות גמורה, יהיו ארבעה סוגי לבנה.
אני מתיישב עם הצלחת בשולחן שלי, והמלצר הנמרץ מביא לי כל מיני סוגי שתייה ואומלטים וקורא לי "סר" כל הזמן. בקלות הייתי יכול להתרגל ל"סר" הזה. סר פרנץ ראדק.
הצפרדע עדיין הרוס מהערב של אתמול. בירה טייבה, הוא אומר, היא בירה למקצוענים. רק בשביל הבירה הזאת שווה לחדש את המו"מ המדיני.
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו עולים לחדר ומתחילים לקפל את הדברים שלנו בחזרה למזוודה. בשעה 11:06 מתקבלת אצלי בפלאפון הודעה מר': "חבל שעזבתם מוקדם, המשכנו לחגוג עד ארבע בבוקר והיה פשוט לילה בלתי נשכח". "בפעם הבאה", אני משיב בהודעת טקסט, "נגיע מוכנים יותר".
אחרי שאנחנו עושים צ' ק-אאוט במלון ונפרדים מהראיס ומאבו מאזן שמשקיפים מהקיר, מתחיל החלק הקשה והמאתגר של המסע: החזרה לשטחי ישראל. הכניסה בחזרה לשטחי ישראל מרמאללה היא לא דבר פשוט. בעיקרון, מי שחוזר מהעיר צריך לעבור דרך מעבר קלנדיה, ושם הוא עובר בידוק שדורש תעודות ואישורים. שני אזרחים ישראלים שנכנסו נגד החוק לרמאללה לא יכולים לעבור בקלנדיה סתם כך בלי שיתגלו.
אז מה עושים? במסגרת תחקיר הטרום-יציאה המקיף שעשיתי גיליתי את השיטה: תופסים מונית עם לוחית רישוי צהובה מרמאללה עצמה (לא קל להשיג מונית עם לוחית רישוי כזו ברמאללה, אבל עם קצת מאמץ זה אפשרי), ומסבירים לנהג המונית שאתה רוצה לחזור לירושלים אבל לא דרך קלנדיה, אלא דרך מחסום חיזמא. נכון, זו בעצם עקיפה של חצי רמאללה שמאריכה את הדרך בחצי שעה, אבל זה מחיר הוגן למי שרוצה לחזור ארצה בלי להיתפס בידי השלטונות.
העניין הוא שמחסום חיזמא אינו מחסום אינטנסיבי ונוקשה כמו קלנדיה, ולא עושים בו בדיקות למי שעוברים עם לוחית רישוי ישראלית. מובן שיש בחיזמא חיילים שמשגיחים על התנועה ועל המכוניות שעוברות, אבל זה מחזה שונה לחלוטין מזה שמתרחש בקלנדיה. גם אם שואלים אותך איך בדיוק הגעת לשם אתה יכול להגיד שאתה מגיע מהיישוב אדם (גבע בנימין) שממוקם בשטחי A. זה, ממה שהבנתי, כל הסיפור.
אז אני תופס מונית עם לוחית רישוי צהובה מתוך רמאללה, ואנחנו מתחילים במסע בחזרה אל מדינת היהודים. זה יום שישי והשעה כבר אחת וחצי בצהריים. הנהג הוא ערבי תושב מזרח ירושלים, מה שמסביר את לוחית הרישוי הצהובה, ונראה שמהר מאוד הוא מבין שהוא מסיע שניים שזוממים להיכנס לישראל בצורה פיראטית משהו.
קצת אחרי שאנחנו עוקפים את מעבר קלנדיה (בלי לעבור דרכו, כאמור) לכיוון חיזמא, אנו שמים לב להתרחשות בכביש. עשרות פלסטינים עומדים עם כרזות ורוגטקות ליידוי אבנים ליד פחי אשפה בוערים ומכוניות הפוכות, ומולם חיילי צה"ל, ממוגנים באפודים קרמים וקסדות, שיורים לעברם כדורי גומי ורימוני גז מדמיע.
הסצנה נראית כמו התרחשות בסרט אקשן הוליוודי רע. הנהג מגביר מהירות כדי שלא ניקלע גם אנחנו לתוך המהומה הזו, ואנחנו חולפים על פני המערב הפרוע הזה במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש. הנהג מגביר את הרדיו, אבל רעשי היריות והצעקות עדיין נשמעים במלוא עוצמתם. אין שום דבר שיסתיר את הטירוף שמתרחש בחוץ. נהג המונית מסביר לנו שכל ההפגנות האלה הן בעצם מופע הזדהות עם כמה אסירים פלסטינים ששובתים שביתת רעב בכלא עופר.
20 דקות אחר כך אנחנו במחסום חיזמא. קצת אחרי שאנחנו עוברים בהצלחה מרשימה את המחסום ונכנסים בחזרה אל תוך גבולות 67' המוכרים והטובים, אני פונה לנהג המונית ושואל אותו באנגלית אם יש לו מושג מדוע יש כל כך הרבה דוכנים וחנויות למכירת מיצי פירות סחוטים ברמאללה, ומהו בעצם מקור השיגעון הפלסטיני למיצים. הוא מניד בראשו כמי שאין לו תשובה ברורה לאף אחת מהשאלות שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם