קצינה וג'נטלמן
מתי בדיוק הפכתי לגבר הנשוי הזה, שמשיב לשאלות ב"תשאלו את המפקדת"?
למשמע הדברים האלו אמרתי: "שנייה, אני צריך לשאול את הבוס", ולא נשמע שום צחוק מעברו השני של הקו, ואני הלכתי לחדר השינה בכבדות והצגתי בפני אשתי את הסוגיה. מיד לאחר שניתקתי את השיחה מצבי החל להידרדר. פתאום הבנתי שאיכשהו הפכתי מבן זוג למעין מוקדן שתפקידו לתווך בין נסיבות וגורמים שונים לבין "הבוס".
לא הייתי מוכן להבנה הזו, שהגיעה ככה פתאום בצהרי היום. התחלתי להסתובב בשמונים ושלושה המטרים הרבועים של ביתי בזמן שאני משחזר איך כל זה התחיל. זכרתי איך פעם אחת, בתחילת מערכת היחסים שלי ושל אשתי, פגשתי את אחד מחברי הילדות שלי, ואחרי ששאלתי אותו אם בא לו לנסוע איתי לאיזה בית קפה הוא אמר "אני צריך לשאול קודם את המפקדת".
ואני תהיתי ביני לבין עצמי בתמימות אם הוא לא שם לב שהוא הפך לקלישאה מהלכת של הגבר המודרני הצייתן והניתן לכיפוף, מין אל באנדי ארץ-ישראלי. מעבר לכך תהיתי: האם גם מערכת היחסים שלי תהפוך לאחת כזו? האם יגיע היום שגם אני אחיה בזוגיות שמבוססת על שרשרת פיקוד? אין סיכוי שזה יקרה גם לי, אמרתי לעצמי בזמנו.
אחר כך פגשתי עוד רבים שדיברו באותו טון, עשרות על גבי עשרות של גברים מתוסכלים שהציעו לי בכל מיני צמתים של חיי "לשתוק ולעשות מה שהאישה אומרת". ובלי ששמתי לב שתקתי ועשיתי מה שהאישה אמרה, ובסוף הפכתי גם אני לאחד מהגברים הציניים שזורקים לאוויר כל מיני התבדחויות שמאחוריהן מסתתרת המון אמת מרירה.
מספיק שאביט בחצי השנה האחרונה בחיי כדי שאזכר איך אמרתי לאיזה מלצר שהציע לי ארוחה עסקית במחיר מיוחד, "למה אתה שואל אותי? תשאל אותה, היא הרי זו שמחליטה". ואיך ניסיתי להסביר לבן משפחה ששאל אם נהיה פנויים להגיע אליהם לארוחה בשישי הבא ש"אני רק סטטיסט בהצגה הזו, אני לא קובע את לוחות הזמנים".
וגם בפעם ההיא שביצעתי הפיכה צבאית קטנה כשלא שמעתי בקולה של אשתי, שאמרה לי שהיא רוצה לבוא איתי למספרה כדי להסביר לספר איך לספר אותי - והלכתי לבדי והכרזתי בפני הספר: "טוב, הצלחתי להתחמק מהגנרלית, תספר אותי כמו תמיד" - גם בזה נזכרתי. ואז, כשחשבתי על זה שוב, שמתי פתאום לב שבעצם אף אחד לא ממש צחק מהבדיחות שלי. הבדיחה תמיד הייתה על חשבוני.
אצל כל אחד זה קורה במועד שונה ובמינון אחר, אבל נדמה שזה קורה לכולם: אתה מתחתן ואז מתישהו אתה הופך לגבר הבובה הטיפוסי. זה מדהים: לפני שאתה מתחתן אתה בטוח שגברים כאלו קיימים רק בסיטקומים ובבדיחות של אמני סטנדאפ. אבל אז אתה מתחתן. השלב הראשון הוא שאתה מבחין שכל חבריך ובעצם כמעט כל מי שאתה נתקל בו - נהגי מוניות, מוכרים בפיצוצייה, טכנאים של הוט, מתווכי נדל"ן - הוא בעצם אחד כזה.
השלב השני הוא הקשה יותר. זה השלב שבו אתה מבין שמאוחר מדי, וגם אתה נדבקת בנגיף הקטלני. כאן אתה כבר מבין שהעולם שאתה חי בו הוא עולם מסואב, עולם של גברים מפוחדים ונשים מאיימות. ולכן, דרך אגב, לא מפתיע אותי שפעם אחר פעם הציבור בוחר בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. זו ההזדהות הציבורית שממליכה אותו בכל פעם מחדש.
לאל באנדי מ"נשואים פלוס" היה משפט שהוא היה חוזר עליו פעם בכל הזדמנות: "ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד". בתוך המשפט הזה הסתתר בעצם כל תסכולו כגבר. אותו גיבור שהבקיע ארבעה טאצ' דאונים במשחק אחד (במסגרת ליגת התיכונים) היה אל באנדי עצמו. מיד אחר כך, הוא מספר, הגיעה המפלצת הג' ינג'ית )אשתו פגי( וחטפה אותו לעולם של חנויות נעליים ונשים שמנות שרוצות למדוד נעליים ושני ילדים רעשניים ואוטו בתשלומים.
ברור שאל באנדי הוא קריקטורה מוגזמת למדי של הגבר המודרני המכופף והמתוסכל, אבל אם תשתתפו פעם בשיחת גברים נשואים, כל מה שתשמעו הם סיפורי קרב על נשים ותנוחות והישגים מהימים ההם. סיפורים שהם כמובן לא יעזו לספר כשהבוסית/מנהלת/גנרלית/מפקדת שלהם בסביבה. גם אני, כשאני נפגש עם חברי הילדות שלי (שכמעט כולם כבר נשואים פלוס), זה בערך מה שאנחנו מדברים עליו.
כך שאפשר להגיד שכל גבר נשוי הוא בעצם גרסה של אל באנדי. או יותר נכון: בכל גבר נשוי מסתתר אל באנדי קטן ששואף לחזור שוב אל המגרש ולהבקיע ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד. אך מכיוון שכל גבר יודע שהאמת היא שהוא לעולם כבר לא ישוב למגרש, כל שנותר לו הוא להתלונן על המצב שבו הוא נמצא ולהשתמש בכוח היחיד שיש לגברים מתוסכלים: ציניות.
מה שמצחיק הוא שלעומת גברים אחרים, אני מראש ביקשתי לי אישה ריכוזית שתנהל אותי, שתדאג לי, שתגיד לי מה לעשות - כדי להינצל מעצמי. תגידו שזו תופעת לוואי של חרדת נטישה, תגידו שאני תקוע בשלב האדיפלי, תגידו שהסמים שיגעו אותי, אבל אני יכול להגיד לכם שאני רואה באישה שמציבה לי מסגרת דבר מאוד סקסי.
עד לא מזמן אשתי נהגה לתת לי דד-ליין שבמסגרתו אני צריך להגיע למיטה וללכת לישון בשעה מסוימת. הדבר נעשה לאחר שהתברר שאני לא ממש מצליח לשלוט באופן נורמלי בלוח הזמנים שלי. ואף שהדבר לעתים עצבן אותי, רוב הזמן נהניתי ממנו מאוד.
בכל פעם שהייתי שומע אותה מכריזה על שעת העוצר ודורשת ממני להגיע למיטה, הייתי מתחיל לפזם לעצמי את הבית השביעי של השיר "ד"ר התחכמות" של מאיר אריאל, שהולך כך: "אתם תגידו זאת בושה / אני חושב זה פלא / איך הייתי מאושר / חופשי בתוך הכלא". אבל הגבול בין דאגה אמיתית וסקסית לרכושנות והשתלטות, במיוחד אצל נשים, מטושטש.
ואני חייב להודות שאני נמצא במין יחסי אהבה-שנאה מטורפים עם השליטה של אשתי בחיי (אני חושב שזה גם בא לידי ביטוי בכמה סתירות קטנות בטור זה). לעתים זה הדבר הכי מקסים בעולם ולעתים זה הדבר הכי מעצבן בעולם. והרבה פעמים האופן שבו עניין זה או אחר מתקבל אצלי פשוט תלוי במצב הרוח הנתון שלי באותו הרגע. מה שבמצב רוח אחד נראה כמו דאגה לבבית יכול להיראות בקלות בתור סוג של סירוס במצב רוח אחר. וזה קצת מבלבל, לחיות בעולם מטושטש כל כך.
מה שכן, אני יודע דבר אחד בוודאות: עד לא מזמן, לפני שהגעתי לשלב ההכרה במצבי, יצא לי כמה פעמים לשמוע את המשפט "שמענו שיש לך אישה שמנהלת אותך כמו שצריך", ואני חייב להודות שלא אהבתי לשמוע את זה. אבל היום, לאחר שצלחתי את שלב ההכחשה והבנתי ש"מי הבוס?" זו לא רק סדרת טלוויזיה מהניינטיז אלא גם מנטרה שעליי לשנן, אני מרגיש קצת יותר טוב, כי אני יודע שאני רק חלק מדור שלם של גברים שמנוהלים בידי הנשים שלהם.
ואני לא מתבייש להגיד שבסוף הבוס לא אישרה את עניין הערבות הבנקאית, והמשכנו בחיפושי הדירה. בסופו של דבר, תאמינו או לא, סגרנו על דירה באזור שבהתחלה, כשרק התחלנו לחפש, אמרתי לאשתי שאני מתעב בכל כולי ואפילו הצהרתי בניסיון לא מוצלח להישמע סמכותי: "אל תחפשי שם דירות. אין שום סיכוי שאגור שם אי פעם. אני מעדיף לחיות ברחוב מלגור באזור הזה". לאזור קוראים רמת אביב, ואנחנו עוברים אליו בעוד פחות מיומיים. תאחלו לי בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם