"למי ייללו התנים": כסאח אינטלקטואלי נדיר
לפעמים ההתבטאויות משמאל נשמעות כמו התקפי זעם אינפנטיליים. אינטלקטואל ניו-יורקי, משוחרר מתא הלחץ המקומי, מתבונן בנו משם ומחלץ תובנות חדות
אנחנו רגילים בארץ לכתיבה שבה – בואו נהיה גלויים – השמאל הרדיקלי קובע את חוקי השיח. הוא שולט במסגרות הפרסום, בשפת הדיון, הז'רגון, טון הכתיבה, צפון ודרום מזרח ומערב בענייני מוסר. וגם הכותבים מהימין ואפילו מהימין הקיצוני נשמעים לתכתיבים הנוקשים האלה. שמואל שניידר מדגים כיצד נראית כתיבה של אדם שמשוחרר מתא הלחץ האינטלקטואלי הזה. אדם, מלומד, היושב בניו יורק ומשקיף משם על דמויות שבארץ נחשבות לענקים: עמוס עוז, מאיר שלו, זאב שטרנהל. פה ושם גם עיתונאי כמו נחום ברנע זוכה לניתוח חד ואגרסיבי.
אבל זה לא רק הסגנון שמתהדר לפעמים במכוון בדוסיות יידישיסטית מחוספסת. כשאני בוחן את אוסף המאמרים הזה - שעריכה מוקפדת הייתה מסירה ממנו כמה קטעים מיותרים - המשתרע על פני היסטוריה פוליטית תקשורתית של כשלושים שנה, אני מוצא ששניידר היטיב לשים את האצבע על נקודות ציון היסטוריות שבאותו זמן איש לא שם אליהן לב.
עוז מוצא אשמים
למשל, התפיסה השגרתית של התפתחויות היסטוריות מתמקדת באירועים דרמטיים שגורמים לנו להבין אינטואיטיבית שהעולם משתנה לנגד עינינו ומה שהיה קודם לא יהיה יותר. פרוץ מלחמה. התנקשות אלימה. אבל מה בנוגע למאמר שמתפרסם בנקודת זמן מסוימת? המסה הפותחת את הספר, שהיא גם הטובה והמעניינת ביותר, נכתבה בעקבות מאמר שפרסם עמוס עוז ב-11 ביולי 1982. היום נראה שדווקא התאריך הסתמי הזה היה נקודת מפנה.
שניידר מנתח את מאמרו של עוז, שפורסם במוסף השבועי של הניו-יורק טיימס, וחושף כיצד עוז שופך שם את קרביו האידיאולוגיים, הפסיכולוגיים, ומה כל זה אומר לגבי היחסים בין יהדות אמריקה למדינת ישראל. יש נטייה להיות מופתעים שוב ושוב מביטויי הוקעה ודה-לגיטימציה נגד החברה הישראלית. הפרספקטיבה של עשרות השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון מלמדת שיש לרוב התופעות שאנחנו מתמודדים איתן היום עבר עשיר.
אבל ספק אם עמוס עוז התבטא אי פעם בעברית בגילוי לב כל כך גס כפי שעשה ביולי 82' באנגלית: "ישראל יכולה הייתה להפוך למדינה לדוגמה, חברה פתוחה... חברה של עקרונות מוסריים מיוחדים... למה לא התפתחה ישראל כחברה הסוציאל-דמוקרטית השוויונית ביותר בעולם? הייתי אומר שאחד הגורמים המרכזיים ביותר הייתה ההגירה ההמונית של ניצולי השואה, יהודים מזרח-תיכוניים וציונים בלתי-סוציאליסטים ואפילו אנטי-סוציאליסטים". הנה, הוא מצא את האשמים.
שניידר מצליח לנפץ גם את המיתוסים הרומנטיים שעוז וחבריו באליטה הישנה נשענים עליהם, כמו יוסף חיים ברנר ויחסו לסביבה המהפכנית סביבו, אידיאל הקיבוץ וכל השאר. במסתו זו, כמו גם בכמה מאמרים אחרים, שניידר מאבחן תסמונת שמאפיינת את הצבר הנרקיסיסטי: זהו ה"טנטרום". מילה באנגלית שאפשר לתרגמה רק במשפטים שלמים: זהו התקף זעם אינפנטילי שבו הילד נשכב על הרצפה ומתחיל לצרוח תוך שהוא מנופף בידיים וברגליים וכאילו מכה באוויר.
שניידר מאפיין את ההתבטאויות של אחדים מהאינטלקטואלים הידועים כהתקפים מהסוג הזה. זהו מצב רוח שלם, של שכבה שלמה. התפרצות זעם של מי שהבטיחו לו משהו וזה פשוט לא יצא. הבטחתם יונה עם עלה של זית! הבטחתם שנדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי! למה לא סיפרתם לנו שמנחם בגין עלול לעלות לשלטון?! ונתניהו!
מקארתי צדק
כמי ששוחה במים שקטים מחוץ לתא הלחץ האקדמי בישראל, העז שניידר לנסח גם כתב זיכוי היסטורי לסנטור האומלל ג'וזף מקארתי. במסה שכתב בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, הוא מסכם את גל הממצאים שנחשפו באותה תקופה לגבי חדירת הסוכנים הקומוניסטים לממסדים השונים באמריקה. המסקנה, כפי שגם באמריקה הגיעו אליה: מקארתי בסופו של דבר צדק. לפחות צדק יותר מאשר לא צדק. כן, הוא היה גס. כן, הוא הרס לאנשים את החיים. אבל החדירה וההשפעה בכל הכיוונים הייתה אולי יותר מקיפה גם ממה שהוא ידע. קשה להאמין שבכלי תקשורת מרכזי בישראל מישהו, גם ניאו שמרן מקומי, היה מעז לזכות בביטחון כזה את האיש שכנגדו עוצב אחד המיתוסים המגייסים החזקים ביותר של השמאל.
עולמו האינטלקטואלי של הכותב הוא של עימות תרבותי עמוק עם האליטה הסוציאליסטית המכוננת וצאצאיה. הישראלי היהודי הדוס, המחובר עדיין לתרבות היהודית מ"שם", מפולין, אך מצויד היטב באיבר אינטלקטואלי שמונע ממנו לחוש רגשי נחיתות.
תופעה שנראית לנו חדשה, בדמותם של ארגונים כמו ג'יי-סטריט או הכוכב-נולד של האינטליגנציה היהודית האמריקנית פיטר ביינרט, קיבלה אצלו טיפול כבר לפני יותר מעשרים שנה. שוב, גם אז היה מדובר ברדיקל יהודי פלגני שהתהדר בדתיותו הסן-פרנציסקואית, מייקל לרנר. גם אז הרעיון היה לשבור את השורה היהודית: לאפשר לממשל האמריקני להתהדר בתמיכה יהודית, כשהוא מחליט ללחוץ על ישראל לקחת סיכונים למען "השלום".
במסה אחרת מבקר שניידר את הנהייה הגוש-אמונימניקית לחידוש הברית עם מפא"י ובנותיה. שנים לפני ההתנתקות הוא חזה תבוסה מתנחלית בגלל היעדר פיתוח נוכחות תקשורתית עזת ביטוי ולוחמת והיעדר הבנה בניהול לוחמה פוליטית התקפית. "בשעה שגוש אמונים תרגל התגנבות יחידים והעלאת קרוונים לג'בלאות... גילה השמאל מרחב ראות אסטרטגי ופעל בשדה המערכה האמיתי של המאה ה-20: עולם התודעה הפוליטי שמעצבת האימפריה התקשורתית". אולי הוא לא היה גאון, אבל הוא כתב את זה כבר לפני 23 שנה.
"למי ייללו התנים"
שמואל שניידר
כרמל, 2013
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם