מי הפנה עורף למאיר אריאל?
רבים רואים בו היום כמשורר לאומי ושיריו הם נכס צאן ברזל. אבל מאיר אריאל בחייו היה אחד הזמרים הדחויים ביותר. הקהל הישראלי הפנה לו עורף. וכן, זה כולל גם אתכם
טורים נוספים של יונתן גת על מאיר אריאל:
"מאז שעזבת": ערוץ 1 עיוות את דמותו של אריאל
"רישומי פחם בצבע": פחם טהור
המופע ה-11 לזיכרו: ענני גראס וכמה הברקות
קשה להאמין, אבל גם זמן קצר אחרי שנפטר, היו רבים שכלל לא ידעו מיהו. בלבלו אותו עם אריאל זילבר, ציינו את שמו כזמר ששר את "שוכב לי על הגב", באתרי השיתוף הוצג ככותב של "צליל מכוון" (של יצחק קלפטר בכלל) ועוד טעויות רבות שהעידו על חוסר היכרות מוחלט.
שלא לדבר על כך שאיש לא ידע כי הוא חתום על "ערב כחול עמוק" של ריטה, שהוא זה שכתב את "שלל שרב" ששר גידי גוב, או את "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז ועשרות להיטים נוספים. כל אלה היו עדות לכך שמאיר אריאל, האיש והזמר שפעל למעלה מ-30 שנה על הבמות, לא הצליח לחדור לתודעה הציבורית.
רבים חושבים שאריאל סבל מהתעלמות התקשורת הבינונית והפופוליסטית, שכרגיל מעדיפה כוכבי אינסטנט, פנים צעירות ולהיטי רגע ולכן, הגיבור שלנו נשאר חסר אונים מול המפלצת הזו שגזלה ממנו את אותה במה, תהודה ותהילה לה היה ראוי. זו שטות ושקר. בדיוק הפוך. בדיקה מקיפה בארכיונים מגלה שאריאל זכה לאלפי הופעות בתקשורת, כולל בתוכניות הפריים טיים הכי נצפות בטלוויזיה בשעתו, בעיתונים ובמוספים הכי יוקרתיים ונחשקים ובכל תחנת רדיו אפשרית, פעמים רבות מאוד. בנוסף הוא זכה לביקורות משבחות מהמבקרים האליטיסטיים, נהנה מראיונות אוהדים (גם בעזרתם של חבריו הטובים בתקשורת) וקידום מכירות נאה לכל אלבום שהוציא. אז מה קרה?
ההסבר הוא שהקהל הישראלי, צריך להודות, דחה אותו. ממש כך. הוא דחה אותו כי לא התחבר למילותיו המתוחכמות, לשירים היחודיים, לחזון המורכב, לסגנון הופעתו שנתפס בזמנו כמיושן.
אבל לא רק הקהל הפנו לו עורף. לא רבים יודעים זאת, אבל בסוף שנת 97, בעודו חי, חשבו במשפחת אריאל להפיק אלבום מחווה ליצירותיו עם זמרים ידועים שם, שיקליטו ביצועים חדשים לרפרטואר שכתב. אל הדגל נקראו שלום חנוך, גידי גוב, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ארכדי דוכין, אביב גפן ועוד רבים אחרים, תחת הפקתו של יעקב גלעד. אך אלו, כל אחד מסיבותיו, השיבו את פני אריאל ריקם והאלבום נגנז. "אולי זה יקרה אחרי שמאיר ילך לעולמו" אמרה אז תרצה אריאל בצער וצדקה. מאוחר יותר, חלקם יעמוד בתור כדי להופיע באחד מערבי המחווה שלאחר מותו. טוויסט, כבר אמרנו.
כעת, מתכבדים כולם, ללא יוצא מהכלל, להכריז על אריאל כאחד מגדולי כותבי השירים של ארצנו. זה משמח, כמובן. במיוחד את אלה, כמו עבדכם הנאמן, שהעריצו את פועלו עוד בחייו והיה להם הזכות לומר לו זאת, פנים אל פנים.
אבל ההכרה האדירה הזו שמאיר אריאל נישא על כפיה היום, מעידה יותר מכל על העוול האדיר שנעשה לאומן הזה בחייו. עוול שבוצע ישירות על ידי הקהל הישראלי, שמיעט לרכוש את אלבומיו המצוינים והדיר רגליו מהופעותיו (שזכו ל-15 אנשים במקרה הטוב). זהו אותו קהל שממלא בשנים האחרונות את אלפי המושבים בקיסריה ובקיבוץ משמרות, בערבי השנה לזיכרו.
לאירוניה הזו יש שני צדדים. כי כמו שאריאל לא זכה לראות קהל כזה גדול בחייו, כך גם הקהל הגדול הזה לא יזכה לראותו אותו מופיע. ואין עונש גדול יותר מאשר להסתפק בזמרים אין ספור, שאף אחד מהם לא יצליח להדמות לו לעולם.
הכותב הוא העורך והמפיק של האלבום "מאיר אריאל בהופעה אחרונה במועדון ברבי 1999"
*המופע לציון 14 שנים למותו של אריאל ייערך השנה ב-29.7 בקיבוץ משמרות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם