מפריע לתנועה: שרון הולצמן מתחזק, אבל עדיין מטנף
אבטיפוס היתה בסך הכל להקה בינונית. נתקעתי עם חבורה של וונאביז שרק רצו שיהיה כתוב להם ברזומה שהיו בלהקת רוק. הסיבה שאני לא באיחוד שלהם היא אמיר בן-דוד, אדם מגעיל. נכון, עשיתי מאז גם הרבה שטויות, ואני מאשים קודם כל את עצמי, אבל די, נמאס לי להתנצל. ואני אמשיך לשלוח לרדיו סינגלים בשמות בדויים כי רק ככה משמיעים אותי. אין מה לעשות, זה עושה לי את זה. שרון הולצמן לא באווירת סליחות
בכלל, עושה רושם שהולצמן - בן 43, בוגר להקת אבטיפוס ומוזיקאי מוכשר בפני עצמו - עדיין לא ממש בוטח בלשונו החלקלקה. אבל האמת היא שבסך הכל הוא נראה ומדבר כמו אדם שונה לגמרי מהווילדע חייע שהיה אז. עיניו משדרות רוגע, בשפת גופו אין זכר לתזזיתיות, רוב הדברים שהוא אומר נשמעים הגיוניים ואמינים, המגלומניה שאחזה בו התמתנה פלאים ואת התקופה שבה חי בברלין, ובשיאה התעורר בבית חולים אחרי שנטל מנת יתר של הרואין, קוקאין ואקסטזי, הוא בכלל מעדיף להדחיק. משהו, ללא ספק, השתנה בו.
בקרוב הוא מוציא אלבום אוסף חדש, "שרון הולצמן - המיטב", שמסכם את דרכו עד כה: מהלהיטים שסיפק לאבטיפוס ("בוקר טוב עולם", "אישה אישה" ועוד), דרך אלה שכתב לאיגי וקסמן ("אין לי מה לומר לך", "אדום") ועד לקריירת הסולו שלו, הכוללת ארבעה אלבומים. הוא גם משתדל לחיות בשלום עם העובדה שחבריו לשעבר מאבטיפוס - אמיר בן-דוד, אייל שכטר וטל יניב - איחדו לאחרונה את הלהקה בלעדיו ואף הוציאו שיר חדש לרדיו, אבל כן, יש לו מה להגיד על זה, והרבה. על מנת להציג את הזווית שלו לאיחוד הזה, הוא מבקש להסביר קודם מה קרה אז, בשנת ,1990 כשאבטיפוס קמה, ומה קרה שבע שנים אחר כך, כשהלהקה התפרקה.
"דבר ראשון", הוא אומר, "השאלה 'למה להקת אבטיפוס התפרקה?' היא לא השאלה שצריכה להישאל כאן. השאלה היותר נכונה היא 'איך בכלל הצלחנו להחזיק מעמד שבע שנים?'. הרי זה לא שהיינו חברים או משהו כזה. ממש לא. הם היו שלושה חברי ילדות מהקריות, אני הייתי באסיסט ששם בעיתון מודעה 'באסיסט מחפש להקה', ומהסיבה הזאת תמיד היה בינינו מתח. מההתחלה הייתי אאוטסיידר שם. האמת היא שהערצתי אותם באותו זמן. הם היו מבוגרים ממני בארבע-חמש שנים והם נראו לי מאגניבים כאלה, אבל פשוט חטפתי מהם סטירות כל הזמן".
איך?
"ברגע שניסיתי להרים את הראש ולהביא שירים ללהקה, הם דאגו מיד להוריד אותי למטה. זה לא נראה להם בכלל. רק בזכות יהודה עדר (שהפיק את אלבום הבכורה המצליח של הלהקה, 'מה החזאי מבין') הצלחתי להכניס את השירים שלי לאלבום. הוא זיהה בי משהו והתעקש על זה. רק בזכותו 'בוקר טוב עולם' ו'אישה אישה' היו שם. לפחות מצדו של בנדה (אמיר בן-דוד), שהיה המנהיג של השלישייה הזאת, הגישה כלפיי היתה של 'אל
מה זאת אומרת? למה לא?
"נו, באמת. הרי גם בימיה הגדולים ביותר אבטיפוס היתה בסך הכל להקה בינונית. אני בכלל תמיד חלמתי להיות במוניקה סקס - וגם אמרתי את זה לשחר (אבן צור, המתופף של מוניקה סקס). הרגשתי שאני נמצא בלהקה הלא נכונה ושאני צריך להיות שם - גם מבחינה מנטלית וגם בגלל שהחבר'ה של מוניקה היו בגילי - אבל נתקעתי עם חבורה של וונאביז שהמוזיקה היתה רק סוג של הובי בשבילם. זה שיגע אותי. אתה קולט? הם רק רצו שיהיה כתוב להם ברזומה שהם היו בלהקת רוק. זה לא היה באמת. זה לא היה רוקנ'רול. זה היה מצחיק. אחרי כמה שנים גם התברר שהתחושות שלי היו נכונות, כי עובדה שאני היחיד שהמשיך לעשות מוזיקה".
בכל זאת, לא היו רגעים טובים, כיפיים?
"לא. היו הופעות, חלקן גדולות מאוד, מול 20 אלף איש, אבל אחרי שההופעה נגמרה לא היה לי עם מי לחלוק את החוויה שעברתי. לא התחבקנו אחרי הופעות. כל אחד מאיתנו התיישב בוואן ונסענו הביתה בשתיקה. היה קור. לא היתה אינטימיות. לא היתה דינמיקה של להקה אמיתית. בכלל, היתה אווירה נורא קשה, בעיקר לקראת הסוף".
אני מניח שהרעיון לאחד את הלהקה לא הגיע ממך.
"ברור שלא. אני בחיים לא הייתי חושב לאחד את הלהקה הזאת. בשבילי, לחזור עכשיו לאבטיפוס, זה כאילו שתזרוק אותי לגוב האריות, שתחזיר אותי למקום מאוד אפל שבו אני צריך להתמודד שוב עם רוע, עם ציניות ועם התנשאות. כשהייתי צעיר עוד הצלחתי איכשהו להתמודד עם זה, אבל היום אין לי כוח לזה יותר. אני לא יכול להתמודד עם אנרגיות רעות".
הם בכלל הציעו לך להצטרף?
"היה איזה סוג של מפגש בינינו, אבל בוא נגיד שבסופו של דבר זה לא יצא לפועל. מבחינתי, הסיבה שאני לא שם היא בעיקר אמיר בן-דוד. שתבין, הוא אדם חסר חשיבות. אדם לא חשוב שנורא רוצה להיות חשוב, והפער הזה גורם לו להתנהג בדרך שפוגעת באנשים אחרים. הוא היה מוזיקאי לא חשוב, עיתונאי לא חשוב והיום הוא סופר לא חשוב. מרוב שהוא רוצה להיות סאמבאדי הוא נובאדי - וזה גורם לו להיות מגעיל לאנשים כמוני, שעשו דברים בחיים שלהם. אני מרחם עליו".
נשמע שאתה בעיקר כועס עליו.
"לא. אני לא. אני מאחל לו ולשכטר בהצלחה, באמת, אבל כשאני רואה תמונה שלהם על הבמה זה עושה לי מועקה בגרון".
חחח, אמרת "מועקה בגרון".
"כן, אני יודע, בכוונה. זה גורם לי להרגיש כאב בגוף. כאב בטן. זה מקום שלא טוב לי להיות בו. מקום שבו תמיד מועכים אותך, דורכים לך על הראש ואתה חייב להישאר בפינה. זה סוג האנשים שהם, מה לעשות. תכלס, אני באמת מאחל להם בהצלחה, רק שזה יקרה כמה שיותר רחוק ממני".
אם, נאמר, יהיה להם להיט של מקום ראשון בגלגלצ, תשמח בשבילם?
"לא, מה פתאום, אל תגזים. אני מאחל להם הצלחה בינונית, בוא נגיד ככה".
משהו כמו שעתיים אחרי הראיון הזה הולצמן שלח לי מייל - ראשון מבין עשרה, שהגיעו במהלך הימים הבאים. "בנוגע למה שאמרתי שכשאני רואה תמונה שלהם היום זה עושה לי מועקה", הוא כתב שם, "צריך להיות ברור שזה עושה לי מועקה לא כי אני רוצה להיות איתם על הבמה, אלא בדיוק להפך: כשאני רואה תמונה שלהם על הבמה היום, זה המקום האחרון בעולם שאני רוצה להיות בו. מאוד חשוב לי שיבינו את זה".
הולצמן, גרוש פלוס שניים, מתגורר במושב ליד הוד השרון עם בת זוגו בארבע השנים האחרונות. נרקיס שמה, מעצבת גרפית. בימים הוא מלמד מוזיקה, בעיקר ילדים; ובלילות הוא עובד על אלבום חדש (לא האוסף שייצא בקרוב, אלבום חדש לגמרי) וממשיך בניסיונותיו לקדם את הקריירה התקועה שלו ולטהר את שמו באמצעי התקשורת, שחלק גדול מהם לא מוכן לשמוע ממנו, או להשמיע אותו, תלוי במדיום, עקב הבלגנים שעשה אז, בימיו המשוגעים, לרבות הניג'וסים האינסופיים שלו לשדרים, לעורכים מוזיקליים ולמבקרי מוזיקה. הופעות, אגב, הוא לא עושה כבר שנתיים - לדבריו, בעקבות "עניינים רפואיים" שהוא מעדיף לא לדבר עליהם.
"חטפתי סטירה מהחיים, מה שנקרא", הוא מסביר, "כשאתה בוחן את הגבולות יותר מדי, החיים נוקמים בך על זה, וזה מה שקרה לי בעקבות מהתקופה הפרועה שעברתי, שבה הייתי, כמו שאנשים אמרו לי אז, המלך המעורער של הרוק הישראלי. התקופה הזאת התחילה בערך ב-2006, תוך כדי ההקלטות של 'זהב', כשהנישואים שלי התפרקו. עזבתי את הבית ואז, במשך שלוש שנים, שיקול הדעת שלי היה לא הכי מזהיר, בלשון המעטה. עשיתי אז הרבה טעויות, אבל עם זה עשיתי גם דברים שאני גאה בהם. 'זהב', למשל, הוא השיא של היצירה המוזיקלית שלי, לדעתי. אני מאוד מאוד גאה באלבום הזה".
יש משהו שאתה פחות גאה בו?
"בכל השאר, פחות או יותר. תראה, מה שקרה זה שבמהלך התקופה ההיא עלה בי רעיון להמציא לעצמי דמות חדשה ולכתוב שירים דרך הדמות הזאת. הרעיון, כשלעצמו, היה טוב ויפה, אבל באיזשהו שלב הדמות הזאת השתלטה עליי וזה גרם לכך שהסתובבתי בעיר כמו טווס שחצן, עשיתי הרבה דברים לא נחמדים ובסוף חטפתי סטירות שהורידו אותי לקרקע. כל העניין של פרסום ההודעה הפיקטיבית על מותי, למשל, נועד להגיד ששרון הולצמן הישן מת, ובמקומו יש שרון הולצמן חדש. אבל אף אחד לא הבין את זה ככה, וזה התפוצץ לי בפרצוף כמו רימון רסס. מה לעשות, זו היתה תקופה של סקס, סמים ורוקנ'רול, שהתחילה מהרצון שלי לצאת מהמשבצת של זה ששר שירי אהבה שקטים. הבעיה היא שמרוב שניסיתי לצאת מהמשבצת הזאת, עפתי מהלוח. לקחתי את זה כמה צעדים רחוק מדי והגעתי למשבצת של הפרובוקטור".
מה שפגע מאוד בסיכויי ההצלחה שלך.
"בדיוק. אנשים התחילו להתייחס פחות ופחות למוזיקה שלי, והבנתי שהתרגיל לא הצליח. המבקרים כתבו שזה אלבום מדהים, אבל ברדיו לא השמיעו אותו, וזה היה, בשבילי, סימן שעשיתי משהו לא בסדר, שהמוזיקה אשכרה נפגעה מהשטויות שלי. אני מאשים בזה, כמובן, קודם כל את עצמי, אבל גם את השמרנות של העורכים המוזיקליים ברדיו, שלא הבחינו בין שרון הולצמן האדם לבין המוזיקה שלו. שמע, אנחנו חיים במדינה מאוד שמרנית - ואני גיליתי את זה על בשרי. הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות פה, במסגרת המקובל, זה לעשן גראס. אם, חס וחלילה, אתה עושה משהו גרוע יותר מזה, אתה נחשב לאדם חריג מאוד. זו בעיה".
האמת היא שעשית כמה וכמה דברים מאוד חריגים, בכל קנה מידה.
"נכון, ושילמתי על זה מחיר. באותו זמן הרגשתי מאוד מאוד לבד. זה לא היה קול להיות לידי. גם מוזיקאים נמנעו מלהיראות איתי. אז נכון, איבדתי את זה לכמה שניות, אבל עדיין, יש הבדל גדול בין התדמית שלי בתעשייה למי שאני באמת. פעם הרגיז אותי שאנשים לא מבינים את זה, אבל היום אני אדיש לזה. מי שסלח, סלח. מי שלא, לא נורא, החיים ממשיכים. די. נמאס לי לבקש סליחה ולהתנצל. בארבע השנים האחרונות אני רק מתנצל כל הזמן בראיונות. הגיע הזמן להמשיך הלאה. מה שאני כן רוצה לעשות זה להגיד תודה ענקית לבנאדם אחד, ירמי קפלן, שהיה היחיד שעמד לצדי בזמן שכולם הפנו לי עורף וברחו ממני כמו ממצורע. ירמי הוא אדם נדיר עם נשמה גדולה ואני חייב לו המון. הוא הרים אותי מהרצפה, פיזית, כמה פעמים, ונתן לי תקווה. הוא פשוט הדהים אותי בנתינה שלו ובאישיות שלו."
היום, כאמור, הולצמן המשוקם כבר לא זקוק למישהו שירים אותו מהרצפה, אבל השלכות מעשיו עדיין ניכרות - בעיקר בכל הנוגע לנכונות של עורכים מוזיקליים ושדרני רדיו להשמיע את שיריו. הפתרון שהולצמן מצא לכך אולי חצוף מעט, אבל משעשע: הוא שולח סינגלים לתחנות הרדיו בשמות בדויים - למשל, "יותם יקיר", "עומרי אבוטבול" והלהקה "זומבי פוני קלאב" - שאוחזים בביוגרפיות בדויות ומקודמים על ידי יחצ"ניות שלא קיימות במציאות (למשל, "יעל הודיה"). ברוב המקרים הנמענים עולים עליו די מהר, אבל היו, לדבריו, כמה תחנות שדווקא כן קנו את זה והשמיעו אותו בלי לדעת שהן משמיעות אותו.
"לפעמים זה עובד, כי אני הולך עם זה עד הסוף בקטע של קורות החיים", הוא מסביר, "זומבי פוני קלאב, לדוגמה, באו מבאר שבע, היו פעילים במחאה החברתית של באר שבע ונפגשו במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים. עומרי אבוטבול למד בברקלי, חזר לארץ והתחיל לעבוד על שירים. יותם יקיר נולד וגדל במצפה הילה, למד בכיתה עם גלעד שליט. מה לעשות, היום כל דמות חייבת לקבל בשר, קונטקסט. אין ברירה, צריך להמציא סיפור. אני רוצה שהמוזיקה שלי תישמע, וזו הדרך היחידה שלי לעשות את זה. אין לי שום בעיה לוותר על האגו שלי, על השם שלי, כל עוד ישמיעו את המוזיקה שלי - ותאמין לי, אחי, זה עובד: ב'קול הקמפוס' משמיעים עכשיו שלושה שירים שלי, ששלחתי להם בשמות שאני לא רוצה להגיד לך אותם כדי שהם לא יעלו על זה, ויש עוד מקומות, הרבה מקומות, ש'נפלו' בפח הזה, במירכאות".
אז אפשר להגיד ששיחקת אותה.
"כן, ואין לי בעיה עם זה. אני נהנה מאוד כששדרנים משמיעים שירים שלי בלי לדעת שזה אני. זה עושה לי את זה, אני מודה. מה לעשות, לפעמים אדם צריך לצעוק שהמלך הוא עירום. אני עושה את זה על בסיס קבוע ואני אמשיך לעשות את זה. כל סינגל חדש שיגיע בזמן הקרוב לרדיו יכול להיות שלי. בשנה הבאה אני הולך להוציא אלבום שלם של שירים שהוצאתי בשמות בדויים. זה הולך להיות מצחיק. רק לראות את הפרצופים שלהם כשהם יגלו איזה שירים שלי הם השמיעו. אני מתאר לעצמי שזה יעצבן אותם, אבל בסדר, הרבה יותר מעצבן שמחרימים את המוזיקה שלך על בסיס אישי ולא מקצועי, ככה שאני חי עם זה בשלום. אין לי מה להפסיד. הפסיכולוג שלי אמר שאני כל כך אנטי ממסדי, שאפילו ברוקנ'רול אני לא מצליח להסתדר ולמצוא את דרכי, אבל הנה, מצאתי".
מאמיר בן-דוד נמסר בתגובה בשמה של להקת אבטיפוס: "אנחנו מאחלים לו כל טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם