יש כאלה שיעשו הכל כדי להתפרסם
מייל שהגיע מלהקה מבאר שבע בשם "זומבי פוני קלאב" שלח אותי למסע בעקבות שרון הולצמן - הסמים, ההסתבכויות והסקנדלים שכמעט חיסלו לו את הקריירה. לא פלא שהרגיש שהדרך היחידה שנותרה לו היא למחוק את זהותו הקודמת
ב-31 ביולי קיבלתי מייל מלהקה צעירה בשם "זומבי פוני קלאב". כותרת המייל הייתה: "אתה הולך לכתוב עלינו, תותח ואיש אשכולות שכמוך?", ובהודעה נכתב: "מעריצים אותך אצלנו בדרום, אין לנו יח"צ אבל יש לנו המון כלבים".
בהמשך הופיע לינק עם הכיתוב: "זה הסינגל שלנו: 'מי רצח את אקסל רוז". משום שיש לי חיבה מיוחדת, שלא לומר חולשה, לאקסל רוז, נכנסתי ללינק והקשבתי לשיר, קאבר ל-Eddie's gun של להקת האינדי-רוק הבריטית The Kooks. אף על פי שבקומוניקט צוין שמדובר ב"להקה צעירה מבאר שבע", הביצוע עשה רושם בוגר. היה לשיר קסם מלטף שלא יכולתי להסביר. אז שלחתי מייל בחזרה: "נשמע מעולה. אני בעד לבדוק את האפשרות שאכתוב עליכם. אבל לפני זה יש לי כמה שאלות: 1. יש לכם עוד שירים חוץ מהסינגל הזה? 2. בני כמה אתם? מה אתם עושים בחיים? 3. למה כדאי לי לכתוב דווקא עליכם?".
בחלוף שבוע בערך קיבלתי מייל תגובה מהזומבים: "היי ליאור, סליחה שלקח לנו זמן לחזור אליך, פשוט היינו עסוקים בטירוף במחאת האוהלים בבאר שבע. לשאלותיך: כן, יש לנו עוד שירים שלנו שהם מעולים. אנחנו בני 25-24, כולנו מדרום הארץ, נפגשנו בחוג לאמנות באוניברסיטת באר שבע ואנחנו עדיין לומדים שם. כדאי לך לכתוב עלינו כי אנחנו חצופים וסקסיים ומאמינים שהלהקה שלנו היא הכי טובה בארץ. אולי אנחנו נאיבים אבל אנחנו נגיע רחוק - זה רק עניין של זמן. חוץ מזה יש לנו את השם הכי מגניב שהיה ללהקה פה בשנים האחרונות, רק זה לבד שווה כתבת שער".
מה שקנה אותי היה הביטחון העצמי והנימה הרברבנית של הטקסט. וחוץ מזה הם צדקו, באמת יש להם את השם הכי מגניב שהיה פה ללהקה בשנים האחרונות. ויחד עם זה תחושת הבטן שלי הייתה שיש כאן משהו קצת חשוד.
חיפוש בגוגל אחר הלהקה וזהות חבריה לא חשף שום דבר פרט לכמה לינקים שהובילו אותי לסינגל שכבר נשלח אליי. את שמות חברי הלהקה או צילומים שלהם לא הצלחתי למצוא. דף הפייסבוק של זומבי פוני קלאב היה מוזר במיוחד. לא יותר מ-50 חברים, אך 90 אחוז מהם עורכים וכתבים בעיתונות ובטלוויזיה, אנשי ברנז'ה שאף להקה צעירה מבאר שבע לא אמורה להכיר. ולמרבה הפלא, לא היה ברשימת החברים אפילו אחד מבאר שבע.
מעורר חשד, לא? שלחתי מייל לאיש הקשר המסתורי מהזומבי פוני קלאב וכתבתי שאני רוצה לדעת את שמות חברי הלהקה ושיוסיף גם פרטים ביוגרפיים. מייל התגובה שהגיע ב-8 באוגוסט נפתח במילים: "סימני שאלה זה מצוין, זה אומר שנגענו לך בלב", והמשיך בווידוי סוער: "אבל אתה צודק בתחושה שלך. האמת היא שאני מוזיקאי ידוע ומוכר שיוצר כבר כמעט 20 שנה שירים שאתה בטוח מכיר (נכסי צאן ברזל וכל החרא הזה) ובגלל טעויות מסוימות וקשות שעשיתי לפני ארבע שנים (בעיקר בגלל השפעה של סמים ממריצים למיניהם) מיצבתי את עצמי כמוזיקאי השנוא והפאתטי ביותר בארץ ואני לא מצליח להתאושש מאז.
"לפני ארבע שנים, כשהייתי חזק תחת השפעת סמים, הצלחתי להסתכסך כמעט כל עולם התקשורת. לא השארתי אבן על אבן: רבתי עם אבי משולם (ברשת ג'), עם יניב מורוזובסקי (בגל"צ), לאון פלדמן (קול הקמפוס) ועוד ועוד. . . התנהגתי בשחצנות, הייתי מגעיל, הלכתי על הקצה. הקוקאין גרם לי להתנהג בצורה נבזית ועכשיו אני משלם את המחיר. הסיפור פה הוא על חרם טוטאלי שמגיע מהמדיה שמטרתו למחוק אותי כמוזיקאי וכאדם אבל אני לא אוותר בקלות. אני ממציא שמות משונים, אני ממציא להקות שונות ומשונות, ובקיצור עושה את כל מה שאני יכול כדי להיות מושמע. . . למרות שהשתניתי בארבע השנים האחרונות, אני בטוח שאם תדבר עם אנשים עליי התגובות יהיו מזעזעות. השמועות עליי מזמן איבדו אחיזה ויצאו לגמרי משליטה. הכל מוגזם וקיצוני. והאמת היא שפשוט קשה לי מאוד להתמודד עם כל הזעם הקדוש הזה. באהבה זומבי".
כמובן שישר ניסיתי לחשוב במי מדובר, והיו לי כמה השערות. באמצעות הצלבת נתונים פשוטה התברר לי שרק מוזיקאי אחד הוציא בארבע השנים האחרונות שני אלבומים שזכו למה שאפשר להגדיר כהתעלמות - שרון הולצמן, הזכור כזמר-בסיסט בעל פני הילד מלהקת אבטיפוס. החלטתי לחטט ביסודיות באלבומים וגיליתי בסיוע יוטיוב, שהשיר "מי רצח את אקסל רוז" נכלל באלבום "זהב" של הולצמן שיצא ב-2008.
רבע שעה אחרי הגילוי המרעיש שיגרתי מייל לאיש הקשר של להקת זומבי פוני קלאב, והכרזתי כי גיליתי את זהותו. "אתה לא אחר מאשר שרון הולצמן", כתבתי והוספתי ש"אני בהחלט יכול להבין אותך ולהזדהות עם כל מה שכתבת. מי כמוני יכול להבין את הטעויות שעושה אדם שלקח יותר מדי ממריצים. אני בעצמי גם עדיין סובל מההשלכות של דברים שעשיתי בהשפעת סמים שונים לפני שנים".
במייל שקיבלתי ב-11 באוגוסט שרון הולצמן הודה שהוא אכן שרון הולצמן וצירף ביקורת אוהדת שהתפרסמה ב"טיים אאוט" על הסינגל של זומבי פוני קלאב. "התיאוריה שלי הסתברה כנכונה", כתב , "אם הייתי משתמש בשמי האמיתי אף אחד לא היה מתייחס אליי. השם שלי מחוק וגמור אבל אם אני עוטף את השירים שלי בעטיפה אחרת תחת שם בדוי פתאום זה מעניין מישהו. עצוב קצת, לא?".
אחר כך הוא ביקש ממני לקרוא את "תולדות הסיפור פחות או יותר", באמצעות אינסוף לינקים ששלחו אותי למיליון דפי אינטרנט. המסע התחיל באייטם רכילותי שסיפר שהולצמן נתפס בפעילות מינית סוערת בטיסה חזרה ארצה מאירופה. "זה הכל היה המצאה שלי ושל שכן שלי שהתקשר לכתב ואמר לו שהוא דייל שהיה על המטוס. הכל שקרים", טען הולצמן עכשיו. לינקים אחרים הפנו לעוד פרובוקציות תוצרת הולצמן: ההכרזה המפוברקת על מותו ממנת יתר של סמים ב-2007, רומן עם חיילת צעירה פלוס מזמוזים באיזו הופעה, עוד רומן עם אשת יח"צ תל אביבית, וכמובן האגרוף שנתן לכתב nrg איתי שטרן בטקס פרסי עמ"י בסוף 2007.
את שטף הלינקים חתמה ידיעה אכזרית מאתר nrg שבה נכתב: "יש כאלה שיעשו הכל כדי להתפרסם. אפילו ילכו למקום הכי נמוך והכי פאתטי ויוזילו את עצמם עד כדי כך שישגרו אייטמים בשיטת 'עשה זאת בעצמך' למדורי הרכילות. . . תשפטו בעצמכם: בשיחת טלפון אנונימית שהתקבלה במערכת נמסר ש'שרון הולצמן התארח בחדר 316 במלון הילטון, היה שם בלגן, סמים ואפילו הפלזמה נופצה. מעובדי המלון ביקשו לא לדבר על זה ושהוא היה שם עם בחורה בשם זוהר'". "גם זה המצאה כמובן", כתב הולצמן במייל, "הכל נעשה כדי לקבל תשומת לב ממקום של ייאוש. הרגשתי שיש לי אלבום מדהים ביד ('זהב') ושזה לא מצליח לעניין אף אחד. זה הטריף אותי והחלטתי לשבור את הכלים ועל הדרך להגשים את חלום הסקס סמים ורוק'נרול. אך הסתבר לי שיש לזה מחיר. כמות הרוע והשנאה שאכלתי מכל כיוון ממש מפתיעה בעוצמתה. הפכתי להיות השטן המוזיקלי המקומי. גיליתי שאנחנו עדיין חיים במדינה שמרנית, צדקנית ומתחסדת".
הוא סיים במילים: "למרות שיש לי המון ניסיון רע עם עיתונאים, באופן מוזר אני מחבב אותך מאוד ואוהב את הכתיבה שלך ואני פשוט מרגיש בבטן שאני יכול לסמוך עליך ואני מקווה שאתה בעדי. זה בעצם מה שאני מחפש עכשיו - מישהו שיהיה בעדי".
בין אם הדברים האלה נאמרו בניסיון מלאכותי להתחבב עליי ובין אם הגיעו ממקום אמיתי וכן, ככל שעבר הזמן ראיתי את עצמי משתקף מבעד לשרון הולצמן, ולא רק שיכולתי להזדהות איתו, אלא גם הרגשתי צורך עז להצטרף למאבק שלו.
במקביל העמקתי את ההיכרות שלי עם המוזיקה שלו וגיליתי כמה מהשירים הרגישים, מרגשים, עדינים, רכים ושבריריים שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן. הסתתרו בהם טקסטים שחיכיתי להם הרבה זמן, כמו למשל: "נוסע ברחובות הצדדיים/ של העיר המכוערת/ וכל הזוהמה האנושית כאילו דופקת לי בדלת" (מתוך: "בוער"). או: "בלילה כדורים כדי להירדם/ בבוקר ממריצים כדי להתקדם/ בערב במסיבה כדי לא לשעמם" (מתוך: "הקיר הזה").
הרגשתי שהפסקול הפרטי שלי מולחן על ידי שרון הולצמן. בהתכתבות הבאה בינינו כבר סיכמנו שאכתוב את הסיפור שלו. בינתיים דרבנתי אותו להמשיך לשלוח סינגלים בשם בדוי, ואף עזרתי לו לבחור את הסינגל "הבא" של זומבי פוני קלאב - "צדק" מהאלבום "בוער". בייחוד אהבתי את השורה החוזרת: "אם יש צדק שיופיע כאן היום", שמתכתבת עם גל הצדק החברתי ועם מה שהולצמן מנסה לעשות בשליחת הסינגלים האלה.
יום לאחר שליחת הסינגל אפשר היה להרגיש את גל ההדף. בדף הפייסבוק של "וואלה תרבות" הועלה הסינגל תחת הכיתוב: "ואחרון להלילה, זומבי פוני קלאב, להקה ישראלית חדשה מבאר שבע שוואלה תרבות שמה עליה עין". אני מניח שלו היו טורחים בוואלה תרבות להקשיב לאלבום כשנשלח אליהם, הם היו מזהים שהשיר לא שייך לשום להקה מבאר שבע.
גם גל אוחובסקי - הוא ולא אחר - שמע את הסינגל, אהב אותו, והזמין את הזומבים להופיע אצלו בתוכנית שהוא מגיש עם אלירז שדה בערוץ 24. המלצתי להולצמן שיתזמן את הראיון אצל אוחובסקי לאחר פרסום הכתבה שלי. אם החבר'ה של ערוץ 24 יבטלו את ההזמנה אחרי שתתגלה זהותו האמיתית, זה רק יוכיח את טענתו של הולצמן שלא אוהבים אותו על בסיס הבלגן שעשה לפני כמה שנים ולא כי המוזיקה שלו לא טובה.
ב-29 באוגוסט בישר לי הולצמן במייל חגיגי (שקיבל את הכותרת: "הצביעות חוגגת") שהשיר נבחר במקום הראשון באיזה מצעד של הרדיו הבינתחומי ואף הוסיף לינק לראיון הזכייה שערכו איתו שם. הוא כמובן דיבר בזהות בדויה, בתור "שי גולד", הגיטריסט של הלהקה, והפליא לספר בשידור כל מיני מעשיות מומצאות. בשלב זה ביקשתי מהולצמן שימקד את הטענות שלו בדבר ה"חרם" שלטענתו מופעל עליו מצד אנשי מפתח בתעשייה.
הולצמן שלח לי מייל מפורט שבו נקב בשמות של כל מיני אנשי מפתח שאיתם הסתכסך בעבר ולטענתו מחרימים אותו. חלקם הפריכו את הטענות (יניב מורזובסקי מקול רמת השרון, אלון ימין, לשעבר עורך בגלגלצ) או בחרו לא להגיב (אור ברנע מ-ynet וטלי טננבאום בשם גלגלצ).
בעיקר כאב לו הסכסוך עם סער גמזו, העורך הראשי של קול הקמפוס. הרומן בין הולצמן לקול הקמפוס התפוצץ ב-2008 כשהולצמן הגיע להתארח בתוכנית "נפוליאון" של לאון פלדמן והחל לגדף את צוות התוכנית ואת המאזינים ולהתנהג באופן כללי כמו הכפיל הישראלי של צ'רלי שין. מאז אותו אירוע, כך טוען הולצמן, הפסיקו להשמיע אותו בתחנה.
בהמשך שלח לי הולצמן תמלול שיחה שניהל עם סער גמזו בפייסבוק, שנערכה מיד לאחר פרסום כתבה ב"עכבר העיר" אונליין שבה נחשף שהולצמן שולח סינגלים בשמות בדויים. בשלב מסוים בשיחה שואל הולצמן את גמזו מדוע הוא מחרים אותו בתחנת הרדיו שלו. הולצמן מודה שהוא היה מסומם ובמצב נפשי קשה כשהתארח בתוכנית ב-2008 והוא מצטער על כך.
גמזו לא התרשם: "בכל הכנות, שרפת את עצמך כאן. ירקת לאחת הבארות היחידות שעוד היו מוכנות לתת לך לשתות מהן, ירקת בפנים של שדרן שלי שאירח אותך אצלו מתוך רצון טוב בלבד. כן. אני מחרים את המוזיקה של שרון הולצמן וזו הוראה שנתתי גם לכל השדרנים שלי".
תגובתו של גמזו לדברים: "טענתו של הולצמן לחרם בהנהגתי מאז 2008 מופרכת לחלוטין בהתחשב בעובדה שאני משמש כעורך הראשי של התחנה רק מחודש דצמבר בשנת 2010. כמות החומרים המוזיקליים ששחרר הולצמן מאז 2008 קטנה ולכן גם מספר ההשמעות בהתאם. סביר להעלות על הדעת כי אמן שמתעסק בהכפשות במקום יצירה, לא יזכה לכמות השמעות גדולה. כל בר דעת שיעיין בתמליל השיחה המלא ביני ובין הולצמן, יוכל להבין בקלות שהמילים נאמרו מתוך רצון שלי לסיים את השיחה. מעולם לא קיבל שדרן בקול הקמפוס הוראה ממני, או מאנשי צוות ההנהלה, לא לשדר אמן זה או אחר. יתרה מכך, לשדרני התחנה ניתנות סמכויות עריכה מוחלטות בתוכניות שלהם ואין בידיי כלי ממשי למנוע מהם זאת.
"קול הקמפוס מעולם לא החרימה, לא מחרימה, ולא תחרים אף יוצר, לא מהארץ ולא מהעולם. התחנה שלנו פועלת כבר 16 שנה כשהמטרה העיקרית שלה היא לתת במה לאמנים בתחילת דרכם. שיקולי העריכה שלנו הם מקצועיים וענייניים בלבד".
אז האם יש או אין אמת בטענותיו של הולצמן? בחודש האחרון גיליתי שכמעט כל גורם בתעשיית המוזיקה הישראלית נקלע בזמן זה או אחר לתקרית עם הולצמן. על אף שכולם הסכימו שמדובר בסופו של דבר ב"מוזיקאי מוכשר ביותר", האיש בהחלט הצליח לצבור שונאים רבים בתעשייה ולייצר מצב שבו הוא נתפס כאיש בעייתי שעדיף להימנע מלעבוד איתו.
חוסר האהדה הכללית להולצמן יצר מצב שבו שדרנים ועורכים לא ששים להשמיע את מרכולתו המוזיקלית. היו גם רבים שהסבירו לי אוף דה רקורד שהסיבה שהם לא משמיעים אותו, או לחלופין לא כותבים עליו, היא כי השירים בשני האלבומים האחרונים הם "בינוניים ומטה".
כך שהדרך היחידה לקבוע האם זה הולצמן או המוזיקה שלו היא שכל אחד יאזין לשני האלבומים האחרונים שלו ("זהב" ו"בוער") וישפוט בעצמו האם השירים ראויים או לא. המעט שאנו חייבים להולצמן זה לפחות להקשיב לשירים שלו. בתור שרון הולצמן, לא בתור זומבי פוני קלאב.
בזמן האחרון הולצמן מעביר לי מיילים מרובים עם מה שהוא מכנה "מחשבות לגבי הכתבה". יותר מהכל המיילים האלו חושפים את נפשו המדממת, החרדה, המורכבת, השבירה וגם הכפייתית. למשל, מייל שנשלח ב-9 בספטמבר כולל הוראות מפורטות והערות טכניות סטייל עדי תדמור ז"ל: "אפשר להתחיל בשנים 2008-2007 בדיוק סיימתי להקליט אלבום('זהב') שהיה לדעתי חזק ביותר ושסימן שיא יצירתי בשבילי. ההקלטות שהתחילו ב-2005 ונמשכו שנתיים היו קשות ומתישות ובמהלכן עזבתי את הבית. חיי הקודמים התפרקו ונאחזתי בהקלטות של האלבום כמו אדם טובע שנאחז בקרש הצלה. עם סיום ההקלטות הייתה לי הרגשה שיש לי ביד אלבום מעולה, פנטסטי, יוצא דופן, ועם ההרגשה הזאת וההתלהבות והציפייה התחלתי להוציא שירים לרדיו. סינגל ראשון נכשל, סינגל שני נכשל, שלישי כנ"ל ופתאום התחלתי להרגיש שהאלבום המדהים הזה שלי, אלבום שהקזתי דם כדי לסיים אותו ושהרגשתי שהוא חלק מהגוף שלי, פשוט הולך ודועך ולא מקבל את היחס שהוא אמור לקבל מהתקשורת. התחושה הייתה של חנק, מועקה, קורטוב טירוף ורצון גדול לא לוותר ולגרום לאלבום הזה להגיע לכמה שיותר אוזניים. ואז התחלתי לעשות שטויות. כמובן שהקוקטייל של סמים קשים וכדורים פסיכיאטריים שלקחתי בזמנו גרם לכל החלטה מטורפת שלקחתי להרגיש בסדר גמור.
"בקיצור, הפנמתי את חוקי הג'ונגל ושיחקתי את המשחק עבור המדיה במחשבה שזה אולי יעזור לקדם את האלבום ואת השירים שבתוכו. בחנתי את הגבולות. הלכתי על הקצה. וחייתי על הקצה. חשבתי שאם זה עובד בחו"ל אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה. להגיד לך במבט לאחור שאני גאה על המעשים האלו? ממש לא. זו הייתה תקופה ששיקול הדעת שלי היה מוטעה עד לא קיים. ברוב הדברים שעשיתי בתקופה הזאת אני לא גאה ואפילו מתבייש".
ב-18 בספטמבר כבר הגיע מייל נוסף: "ישי לוי שרף את הבית של אשתו כשהיה מסומם והיכה אותה. זהר ארגוב נעצר באשמת אונס לכאורה. בועז שרעבי תועד מרסס בספריי שחור את הדלת של האמרגן שלו. מאיר אריאל דיבר בגנות הקהילה ההומוסקסואלית. ריקי גל נעצרה על אחזקת קוק. משה פרץ, קובי פרץ וישי לוי נחקרו על העלמות מסים בגובה של מיליונים. שמוליק קראוס הרביץ לג'וזי ולא רק לה. מה שאני רוצה להגיד זה שאף אחד לא מושלם, כולם טועים לפעמים, כולם נופלים לפעמים. ולכולם סלחו. משום מה רק לי לא סולחים ולא שוכחים".
ב-21 בספטמבר הגיע המייל האחרון מהולצמן, שהיה הכי מפויס והכי בוגר מכל המיילים שקיבלתי ממנו: "היום אני נמצא מרחק שנות אור מהאיש שהייתי בשנים ההן. כשאני רואה כתבות או תמונות מהשנים ההן אני רק רוצה לגשת אל האיש ההוא שהייתי ולחבק אותו חיבוק ארוך ולהגיד לו: 'תירגע, הכל יהיה בסדר'.
טיפלתי בעצמי מאז. התנקיתי מסמים. נרגעתי. פתחתי דף חדש בחיים. אני כבר שנים לא גר בתל אביב. אני גר במושב במרכז הארץ ובאופן טבעי כל האווירה סביבי השתנתה. יצרתי לי סביבה נקייה יותר, מפויסת יותר, הרמונית יותר ובעיקר מאושרת הרבה יותר. אני איש משפחה והילדים שלי הם הדבר הכי יקר לי בעולם. אני עובד עם בני נוער ועם להקות צעירות כמפיק מוזיקלי, מורה לגיטרה ולבס ונהנה הנאה גדולה. יש בהם את התשוקה האמיתית, התשוקה שהייתה לי פעם לפני שהכל התחיל להתחרבש, וזה תענוג לעבוד איתם. הם מזכירים לי למה אני עושה מוזיקה ומזכירים לי שאפשר לעשות מוזיקה ממקום נקי טהור ואמיתי בלי כל הבולשיט שמסביב. במידה מסוימת הם החזירו לי את האמונה בעצמי, בבני האדם ובמוזיקה. ואני מודה להם על זה. ומודה לאלוהים על מה שיש לי. וזה, אני יודע היום, הכי חשוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם