קו המשווה: שכב עם אחותו
השערוריה המינית ברומן המהנה של פול אוסטר לא תהפוך אותו לקלאסיקה בנוסח לוליטה
- והחמישייה של מנחם בן חוזרת מחופשה
כך גם ברומן החדש שלו, "בלתי נראה" (תירגמה מיכל אלפון, הספריה לעם), הנבלע ברובו בעונג קריאה אמיתי, פועלת אותה נוסחה. מה אין לנו כאן? מרצה אקסצנטרי המנסה לשכנע את גיבור הרומן, אדם ווקר, לשכב עם בת זוגו; חצי-קוגרית בת שלושים המפתה את גיבורנו בעודו בן עשרים; רצח בנוסח "הארי המזוהם", שמבצע המרצה הבוגר בנער כושי המנסה לשדוד אותו; יחסי מין מלאים, לוהטים ומאוהבים בין ווקר לאחותו, שניהם יפהפיים (כמעט כמו פול אוסטר ואשתו), ואנחנו עדיין רק במחציתו של הרומן.
בין לבין מאונן גיבורנו באובססיביות בנוסח פיליפ רות, מנסה להרשים בבקיאות ספרותית נדירה ורב-שפתית (לטינית, צרפתית) בנוסח נבוקוב, ומשמיע הגיגים פרובוקטיביים ואנטי-הומוסקסואליים בנוסח: "תמיד חשבתי שיש משהו קצת דוחה בגוף הגברי- - - - לא פעם שאלתי את עצמי למה נשים נמשכות לגברים. אם הייתי אשה, הייתי בטח לסבית".
אין ספק שאוסטר הוא אמן כתיבה משוכלל למדי. הוא יודע איך לעניין את הקורא שלו. הבעיה היא שיותר מדי פעמים אנחנו מזהים אצלו את הספרותיות ואת השוויץ המשכיל ואת המאמץ להלהיט את העלילה באמצעות עוד ועוד אלמנטים דרמטיים דחוסים, כאילו בלי רצח ובלי מין הקורא ינטוש אותו. אז ניתן לקורא רצח ומין. התחושה היא קצת מלאכותית מדי ושטוחה מדי, ולחלק מן התיאורים כאן פשוט אי אפשר להאמין. מישהו יכול להאמין שבת 15 ובן 14, אח ואחות בתולים לחלוטין, שקודם ממש לא טעמו מין ("בפעם הראשונה בחיים אמרת לעצמך: אני נוגע בשדיים חשופים של בת"), יתגלגלו לילה אחד למגע מנוסה שנמשך כל הלילה וכולל כמה וכמה אורגזמות, כולל מציצה מיומנת: "הפה שלה סביב הזין שלך ששוב התקשה, והאינטימיות העמוקה שהרגשתם שניכם כשגמרת בפה הזה - נוזל גוף אחד עובר אל הגוף האחר". נו, באמת. כבר בשלב זה אפשר להבחין שהכל המצאה מגונה, כפי שטוענת האחות אחר-כך.
מביך בגריעותו הוא הקטע שבו מספר ווקר על המילון המיני הטרחני והמלאכותי עד אימה שאימצה אחותו: "היא נמנעת משימוש במונח 'לעשות אהבה' לדוגמה, ומעדיפה ניבים נשכחים ומצחיקים יותר כמו 'להכניס לדיר' או 'להזדעזע' או 'לנענע'. אורגזמה מוצלחת מכונה מפוקקת-עצמות, ישבנה הוא תחת-נחת, ערוותה היא חריץ, טוטה, נושנוש. שדיה הם דדונים, ציצונים וציציות, התאומות שלה. בהזדמנויות שונות האיבר שלך הוא משוט, מדוך, מכחול,שבלול, שיפוד, רומח, כידון, תורן, ציפור, זמיר, מויישלה ואדם קטן". אין סיכוי שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.
1. העברית היא בת שבע מתרחצת. המשורר והמתרגם דורי מנור מספר לנו במוסף הספרותי של "הארץ" שמשוררים צריכים לדעת יותר משפה אחת (כמוהו?), אבל יונה וולך לא ידעה יותר מעברית אחת (וגם לא יצאה אף פעם מהארץ) ובכל זאת הייתה משוררת ענקית פי אלף בערך מדורי מנור. אז קצת צניעות ופחות לבנטניניות, דורי.
2. השורה התחתונה. שקלתי לכתוב על ספרו של אתגר קרת, אבל אין לי מה להוסיף על רשימתו המדוייקת של אריק גלסנר בשבוע שעבר. גם אם הייתי מתנסח מטבע הדברים אחרת, השורה התחתונה שלנו היא אותו דבר. נחמד, אבל נורא לא מזהיר.
3. משא השיעמום. נכון שהכנסתי את אורי ברנשטיין לרשימת המשוררים הנבחרים שלי בגלל ספר אחד מסוים, בחרוזים,
אֵיכָה אָבוֹא אֶל חֲדָרַיִךְ /הַבְּהִירִים - / וּלְבוּשִׁי שָׁחֹר?
דוד פוגל (1891- 1944), המשורר העברי עמוק הנפש, המלוטש והנשכח, שנרצח על ידי הנאצים, והתגלה מחדש על ידי נתן זך במאמר מפורסם שפירסם ב-1954, עוסק בשיריו שוב ושוב בפער בין האהובה הקורנת, השלווה, השמחה, הטהורה, לבין משא הדיכאון והדעת המיוסרים שלו. מתוך "כל השירים" (הקיבוץ המאוחד).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם