ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: שלושה מאוהבים

יוכי ברנדס מאוהבת בנשים בתנ"ך, אורלנד מאוהב באלתרמן ונורית זרחי מאוהבת באהבה

אם לשפוט על פי הסיפור הפרשני הראשון בין שבעת הסיפורים הפרשניים על נשים בתנ"ך שכתבה יוכי ברנדס ("שבע אימהות - הנשים הגדולות של התנ"ך", הוצאת זמורה-ביתן), מדובר בספר מבריק מאוד, חכם מאוד, אמיץ מאוד, בניגוד מוחלט לדימויה של ברנדס כסופרת חצי קיטשית.

- מה חושב מנחם בן על ההפסד של "עג'מי" ועל "חטופים"?

הספר העיוני הלא בדיוני הזה הוא מאוד לא קיטשי. הוא עוסק בתנ"ך בדרך מדהימה בישירותה, בביקורתיותה ובהגנה הרוחבית החדה והמשכנעת שמספקת ברנדס כמעט לכל אישה גדולה בתנ"ך, החל ממרים, דרך בת פרעה, עבור ברות, מיכל, תמר, אסתר וכן גם אמו של מואב (זו ששכבה עם אביה לוט וילדה ממנו את מואב). בולטת בהיעדרה מן הספר הזה היא חוה, זו שהייתה מספיק אמיצה כדי לאכול מפרי עץ הדעת, שהרי בלעדיה היינו נשארים עירומים ומטומטמים בגן העדן.

בינתיים קראתי רק את הפרשנות שמציעה ברנדס בפתח הספר לדמות החריגה והשולית מכולן - בתו של לוט, שאינה מוזכרת בתנ"ך בשמה. זו שיחד עם אחותה שכבו עם לוט אביהן לאחר שכל הגברים הזמינים פסו מן הארץ לאחר השמדת סדום ועמורה. ברנדס מזכירה לנו כי בעקבות המעשה המיני המבוזה הזה נולד מואב, ממנו נולדה בסופו של דבר רות המואבייה, ממנה נולד בסופו של דבר דוד המלך (ברנדס אמנם מגזימה קלות כשהיא ממשיכה וטוענת כי "בלי דוד אין ממלכת יהודה ובלי ממלכת יהודה אין עם יהודי"). אבל הפרשנות על סיפור בת לוט התופסת כ-50 עמודים מרתקים להפתיע, אינה עוסקת רק בסנגוריה על עצם מעשה השכיבה עצמו, אלא מתפרשת להרבה עניינים תנ"כיים ואלוהייים רגישים אחרים המשתזרים ומתפצלים מתוך כל סיפור לוט.

כמעט כמו אברהם העומד מול אלוהים ומתריס לעומתו: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", כך עומדת יוכי הקטנה-גדולה מול אלוהים ושואלת אותו ואת עצמנו שאלות קשות מנשוא: איך זה למשל שלוט היה מוכן להוציא את שתי בנותיו להיאנס על ידי ההמון האלים שצבא כזכור על דלתו בדרישה לאנוס את אורחיו המלאכיים? "קשה שלא להזדעזע ממי שמעדיף את שלום אורחיו הזרים על פני גופן כבודן וחייהן של בנותיו", מזכירה לנו ברנדס את המובן מאליו ומגנה באותה נשימה גם את אברהם שנתן את אשתו לפרעה כדי שלא יהרגו אותו.

משם ממשיכה ברנדס אל סיפור פילגש בגבעה, שבו מקריב האיש את פילגשו כדי לחלץ את עצמו ממוות. בקיצור הגברים (כולל אלוהים כמדומה שהשמיד את כל סדום ועמורה) יוצאים רע מאוד משיפוטה של יוכי ברנדס. ובכל זאת אין לנו אוהבת תנ"ך גדולה ממנה. וזה כל הקסם.

במלאות מאה שנה להולדתו של אלתרמן, גדול המשוררים העבריים בזמן החדש (הוא ולא ביאליק ולא אורי צבי גרינברג ולא עמיחי ולא זך), מופיעים מחדש לא רק כל כתביו אלא גם כתבים נלווים מכל מיני סוגים וביניהם גם ספר האהבה הגדול לאלתרמן "נתן היה אומר" ("כ"ז שירים", הוצאת הקיבוץ המאוחד), שכתב יעקב אורלנד ושהופיע לראשונה לפני 25 שנים, ואכן "התקבל בהתלהבות על ידי קהל קוראי השירה", כפי שמציינת ההוצאה.

מדובר בסדרת שירי פרוזה שכתב אורלנד (הידוע לרוב הישראלים בעיקר כמחברם של "עץ הרימון נתן ריחו" ו"היו לילות"),

משורר משכיל מאוד ומודע מאוד שהיה ידידו הקרוב של אלתרמן וכתב עליו את סדרת השירים הסיפוריים המעניינים להפליא האלה (והחדשניים מאוד כשירה), והרוויים בזיכרונות עמוקים מכל עמוק.

בין השאר מספר אורלנד למשל איך ביקש פעם להתאבד ושלח לאלתרמן מכתב דחוף בעניין זה (אלתרמן הזהיר לא ענה ובצדק ומאוחר יותר הסביר: "וכי יכולתי לדעת/ באיזו משעות הנפש ימצא אותך מכתבי"), איך אומר אורלנד על אלתרמן: "הוא היה ציפור רבת יופי/ מי שראה אותה במעופה/ שוב אין לו מנוח".

איזה אוהב גדול. איזו שירה נפלאה.

מְכוֹנַת הָאַהֲבָה נָחֲתָה אֶצְלִי,/ אוֹרוֹתֶיהָ מְהַבְהֲבִים כְּלַפֵּי אֶלֶף הַשְּׁלָדִים שֶׁבַּמַּחְסָן

השורות האלה של נורית זרחי, ההומור המר של המאוהבת תמיד, לאחר כל כישלונות האהבה הקודמים (אם יש בכלל כישלון באהבה, לא בטוח), לקוחות מתוך אוסף שיריה הגדול והחדש ("עצמות ועננים", מבחר 1996-2008, הקיבוץ המאוחד/מוסד ביאליק) בעריכת דן מירון, שהוסיף אחרית דבר בת כמאה עמודים, ובאמת מדובר במשוררת ייחודית במיוחד, הראויה לאהבה אמיתית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה