פסח גראנג': הבן התם
ארבעה בנים היו לה, לתורת הגראנג'. לאחד מהם, קורט קוביין, או לחלופין – זה שאינו יודע לשאול - התייחסנו בהרחבה כשציינו השבוע 15 שנים למותו. כעת זו הזדמנות טובה לעצור ולהיזכר כיצד שלושת הבנים הנותרים פירשו את התורה. תם, מה הוא אומר?
זוהי כמובן תורת הגראנג', היא לא מחוכמת מדי וודאי לא מהפכנית מבחינה מוזיקלית, אבל עושה רושם שמאז שימי הזוהר שלה חלפו, מוזיקת רוק כבר לא תיתפש באותה הרצינות והחשיבות.
עוד בנים:
- חכם (אדי וודר, פרל ג'אם)
- רשע (ליין סטיילי, אליס אין צ'יינס)
- שאינו יודע לשאול (קורט קוביין, נירוונה)
תם
נקניק. כריס קורנל וויקיפדיה
אולי היה זה פרץ של יצירתיות שנפל עליו והוא לא יכל להתאפק כדי לפרוק אותו. אם כך התוצאה נשמעת בהתאם, כמו קלקול קיבה. אני משער שנוצר חור בלוח הזמנים הצפוף של המפיק וקורנל הנקניק פשוט רץ לסתום אותו.
יהיו אלה שידביקו לקורנל את תווית ה"רשע" באנלוגיה זו, אבל אני באמת חושב שהמניעים שלו היו תמימים. מרוב רצון למצוא חן הוא איבד, כנראה, את הדרך. כשניסיתי לחשוב למה בעצם האלבום החדש כל כך גרוע, נזכרתי בצמד אחר שעשה קרוסאובר דומה ומוצלח - דיימון אלברן ודיינג'רמאוס באלבום השני של הגורילאז, "Demon Days". ההשוואה, מיותר לציין, לא מחמיאה ומדגישה עד כמה נתוני הפתיחה של שני הצמדים לא נתנו לו סיכוי להצליח מלכתחילה.
אלברן וקורנל, שניהם
כוכבי רוק מצליחים משנות התשעים שמצאו את עצמם בתחילת העשור הנוכחי מול דור חדש וקהל צעיר שדורש סיפוקים חדשים ומהירים. בעוד אלברן חיפש את דרכו המוזיקלית, ירד אל מאחורי הקלעים והתחבא מאחורי להקה מצוירת, קורנל בעשור האחרון מנסה בעיקר למצוא חן ולמשוך תשומת לב.
זה בלט לעין לכל מי שאהב את Soundgarden והסתכל על Audioslave בעין חשדנית. זה היה שקוף עם השיר שתרם לאחרון של ג'יימס בונד (תו תקן לפופולאריות במיינסטרים) וביאס ממש עם הקאבר ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון באלבום השני המאכזב.
גם טימבלנד לא יוצא נקי מההשוואה. לעומת דיינג'רמאוס, שהגיע לשת"פ אחרי אלבום מחתרתי מצליח ("הגריי אלבום" שמיקסס בין האלבום הלבן של הביטלס לאלבום השחור של ג'יי זי), טימבלנד פוגש את קורנל בתקופה מאוד שבעה בקריירה שלו (וזו בשום דרך לא רמיזה על משקלו), אחרי שביסס עצמו כמפיק ההיפ הופ המצליח בעולם עם הפקות למיסי אליוט, ג'סטין טימברלייק, מדונה ואחרים.
בעוד דיינג'רמאוס פעל בסינרגיה מושלמת עם יצירות הפופ הניסיוניות של אלברן והפיק אלבום שבוסס על היפ הופ אך למעשה היווה ז'אנר בפני עצמו, טימבלנד מלווה את קורנל משל היה נלי פורטאדו ממין זכר. פורטאדו הצליחה לחצות מעולם הפופ הלבנבן אל ההומיז מהרחבה השחורה. מאכזב לחשוב על קורנל כאחד שמנסה.
אמר וצדק. Soundgarden - Fell on Black Days
קורנל בונה לעצמו קריירה שהולכת ומתרחקת מהיצירה ההיא וכל שנה שעוברת ופרוייקט חדש שהוא עושה, האופוריה ממשיכה להתפוגג. קורנל ההוא, כדברי הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש
– כבר "Long Gone".
למי שמאשים וטוען שקורנל הוא הבן הרשע של הסיפור, אני אומר שמי שמספיק טמבל בשביל לנהל לעצמו קריירה כל כך לא מחוברת למציאות הוא לא איש רע. הוא פשוט אדיוט.
***
קריאה נוספת:
- תומר יודלביץ על "Scream"
נא להמתין לטעינת התגובות
