גיבור של דור: 15 שנה למותו של קורט קוביין

ב-5 באפריל 1994 נטל קורט קוביין את חייו והותיר מורשת מוזיקלית מפוארת. 15 שנה אחרי, שואל ניר גורלי האם היינו בוכים את מותו אם היינו מבינים שמדובר במותג והאם היינו מקשיבים לקוביין אם לא היו מכתירים אותו כגיבור של דור

ניר גורלי | 5/4/2009 17:37

חמש עשרה שנה עברו מאז החליט קורט קוביין לשים קץ למותג שנשא את שמו. ב-1994 , כשלהקתו, נירוונה, הייתה הדבר החם ביותר על חצי הכדור המערבי, קוביין החליט שהוא לא רוצה לשחק יותר. מזווית ראייתו הצרה הוא חשב שאין לו כל כך ברירה.

קורט קוביין צילום: ארכיון

כנראה שלעולם לא נוכל לדעת כיצד באמת הרגיש כשעיניה המחממות של ההצלחה צלו אותו לעיני כל, אבל הוא החליט שאם זה מה שנגזר עליו, לפחות שלא ימות בייסורים. במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו, ציטט את ניל יאנג כשכתב "it's better to burn out then fade away" וכך השאיר חותם סימבולי על חייו כפי שנתפסו בעיניו.

דווקא במשפט זה טמון הפרדוקס האמיתי שבמותו. אפילו יאנג עצמו לא חי על פיו, סירב לבחור בין שתי האופציות והוכיח שאפשר לחיות חיים ארוכים ומלאים של אמת ויצירה. אבל קוביין, בן 27 במותו, היה צעיר מדי ומסומם מדי מאור הזרקורים ומהחושך שצרך בכדי להתאזן. כמעט ומתחשק לחזור בזמן ולתפוס אותו, לנער אותו, לתת לו כאפה מציאותית שתחזיר אותו לקרקע, שתזכיר לו שהוא רק בנאדם.

גם פה יש פרדוקס. הרי אנו לא מכירים את קוביין האדם, אלא רק את קוביין המותג. וזה החליט לגזול את עצמו מאיתנו כי ידע שאם ימשיך להתקיים לא נרצה להחזיר אותו לקרקע. רק להמשיך להגביה אותו ולסגוד אליו.

קוביין החליט שהוא לא רוצה לשחק - ומה איתנו? באופן אירוני האדם שלא רצה לדבר הוא כנראה האדם שהכי היה מעניין לשמוע. אך אל דאגה, הכיוון אליו לקח קוביין גם כן מוביל לסוף טוב, לפחות עבור כותבי הביוגרפיות.

עם מותו הזלנו דמעה ובסתר ליבנו רק חיכינו

לגיבור מהסוג הזה, גיבור מהסוג המת - כזה שאפשר לצייר בסיפוק לצד פרצופיהם הנצחיים של ג'ים מוריסון וג'ניס ג'ופלין, בדרך לעוד טי-שירט מגניבה. כזה שישאיר את הפופולריות של להקתו בסטטוס קבוע מבלי להתמודד עם המבוכה שבשמיעת אלבומים בינוניים מהסוג שאמנים נוטים לשחרר מדי פעם בחוצפתם האנושית.

אהבנו את קוביין שהוכתר על ידי התקשורת כדוברו של דור, למרות שהוא עצמו אף פעם לא נתן את הסכמתו. הדבר הנהדר הוא שעכשיו כבר לא צריך לבקש ממנו אישור.

יחיד במינו

התקשורת ידעה היטב מה היא עושה. מלכים מפלסטיק הוכתרו לפניו ואחריו, כולם נעלמו מבלי להשאיר חותם או שנזיל דמעה. קוביין היה הדבר האמיתי. יוצר מקורי, אמין וטוטאלי. בשלושה אלבומים בלבד הצליח לשדר את האמת שלו - בכתיבה כנה ובשפה מוזיקלית מרעננת. האם היינו מקשיבים לו אם לא היו מכתירים אותו עבורנו? האם היינו בוכים את מותו אם לא היינו עיוורים מהערצה?

להבדיל מאייקוני רוק אחרים שנגדעו בטרם עת, אלה לא החיים הפרועים שהרגו אותו, גם לא רצח, תאונה או מחלה. זה היה חיבוק הדוב שהרג אותו. והעובדה שהוא פשוט לא היה מספיק חזק בשביל לנשום עמוק ולחכות שייגמר.

חמש עשרה שנה עברו ועולם הרוק לא חווה מוות כה טראומתי כמותו של קורט קוביין. אולי אלה אנו שהפסקנו להתרגש מאמנים ואולי אלה האמנים שהפסיקו להתרגש מעצמם, אבל תופעה כה סוחפת כמו נירוונה לא נרשמה. גם מוזיקאי רגיש שסבל כל כך מהזיוף והמשחק עד שבחר לתקוע לעצמו כדור בראש לא נרשם. כאדם אוהב חיים זוהי עובדה משמחת, כאדם אוהב מוזיקה זה ממלא אותי בגעגוע.