הכל כשר - "יש אלוהים" של ריצ'רד דוקינס
דת זה רע, מדע זה טוב, פוסק ריצ'רד דוקינס, ואין לו שום בעיה לעוות את המציאות בשביל לפמפם את התפיסה הפשטנית שלו
נזכרתי בפורה כשקראתי את ספרו המדובר של פרופסור ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת". ראשית , משום שבכל 500 עמודי הספר, שבו הוא תוקף את האמונה הדתית ומטיף-נכתוב שוב: מטיף-לאתיאיזם, הטיעון שלו נגד ההשראה הדתית ליצירות אמנות הוא היחיד שיש בו ניצוץ של היגיון.
המתיאוס פסיון של באך, הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו והסונטות של שקספיר, הוא כותב, הן יצירות נשגבות "גם אם אלוהים נמצא וגם אם לא". הן לא מוכיחות את קיומו של אלוהים אלא את קיומם של באך ושקספיר. טיעון אחד יפה-וזהו. שני עמודים בתוך בליל חסר שחר של תיאוריות מוכרות לעייפה, שאפשר לכנות אותן "האגדות האורבניות של המדע", אותם הגיגים שמעלים בני
נוער ספקנים או מילואימניקים בשעת שמירה.
הסיבה השנייה שבגללה נזכרתי ברקוויאם של פורה היתה הזמנה שקיבלתי לקונצרט הזה בדיוק, שהתקיים בשבוע שעבר באחד האולמות של מכון ויצמן. לא הלכתי. הרי איך אפשר לשמוע מקהלת מלאכים מטרים ספורים מהמעבדות שבהן מתעללים בקופים ובחתולים בשם המדע? זה הזכיר לי שאין שחור ולבן. שלא הכל מכוער בדת ולא הכל יפה במדע.
דוקינס לא חושב כך. הוא רואה את הדברים בשחור ולבן. אמונה - רע, לוגיקה ומדע - טוב. הקיצוניות שבה הוא מתנגד לדת ולאמונה משתווה רק לזו של אימאמים בטהרן. הלהט המהפכני שלו מזכיר את הרב אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה. ואם צריך לעקם קצת את המציאות, שיהיה.
למשל, כשהוא כותב על ארצות הברית.
פעם אחת הוא מזכיר את הסנטור בארי גולדווטר, מי שהיה עם רגל אחת בבית הלבן בשנות השבעים. גולדווטר השמרן אמר דברים חריפים ביותר על השתלטות הימין הדתי באמריקה, ודוקינס מציין אותם. דברים נאורים וחשובים. חבל רק שאותו גולדווטר, חסיד זכויות הפרט, התנגד נחרצות לחוק זכויות האזרח מ-1964, שביקש לסיים את האפליה נגד שחורים. חוק שקידם כומר אחד, מרטין לותר קינג.
ועוד באמריקה. דוקינס כותב על האבות המייסדים. על איך שהם האמינו בהפרדת הדת מהמדינה. אלא שהיה עוד אחד שהאמין בזה. מישהו שאמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". קראו לו ישו. אומרים שהוא המציא את הנצרות. וכך דוקינס מערבב בין דת, אמונה ואלוהים, ולא מבדיל בין חילוניות לאתיאיזם, ובין אשליות אופטיות לחזיונות והשראה.
הוא גם ידע שיבקרו אותו, שיגידו שהוא מסתכל רק על הדברים הרעים בדת. והוא גם משיב. אבל הבעיה היא לא מבט חד צדדי רע על האלוהות, אלא מבט חד צדדי טוב על החילוניות. והדוגמה הטובה ביותר לכך היא התייחסותו למלחמות הדת - הדובדבן המדמם שבקצפת הטיעונים נגד אלוהים.
דוקינס לא חוסך שבטו. מלחמות בין שיעים לסונים, בין סרבים אורתודוקסים, קרואטים קתולים ובוסנים מוסלמים. ואיך לא, ישראל והפלסטינים. אבל גם אם לוקחים את כל הקורבנות במלחמות האלה, הם לא יגיעו לממד החורבן של מלחמת העולם השנייה, שהיתה הכל חוץ ממלחמת דת. היטלר וסטאלין לא נלחמו על דת.
להפך, הכוונה שלהם, כפי שכתב פעם ההיסטוריון ריצ'רד אוברי, היתה דווקא לברוא עולם שבו האדם יהיה השולט ולא אלוהים. מסוג האוטופיה האתיאיסטית שדוקינס חולם עליה. ואנחנו כבר יודעים שהכוונות הטובות, גם של דוקינס, מובילות לגיהנום. אבל זה בסדר, פרופסור דוקינס. אתה הרי לא מאמין בגיהנום.
יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת ריצ'רד דוקינס. מאנגלית: עדי מרכוזה-הס. ספרי עליית הגג-ידיעות ספרים, 571 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
