הוסטוודט לא מצליחה להתרומם
ב"תוגותיו של אמריקאי" שרואה אור בהוצאת מודן יש קצת מכל דבר: יחסי מטפל-מטופל, תובנות על חיי הנפש ואפילו תעלומת מתח. אבל דווקא חוש הומור נעדר מכתיבתה השקדנית של הוסטוודט, שלא מצליחה להתגבש לכדי קפסולות מזוקקות של משמעות
לבי יצא אליה. אין תוגה כתוגתו של אוהב ספרים, שהסופר החביב עליו הקדיח את התבשיל. אני עצמי לא קראתי דבר משל הוסטוודט, ולכן לא נאלצתי להתמודד עם צלו של העבר אלא רק עם ההווה של ספרה הנוכחי. גם זה, למען האמת, מספיק מדכדך.
את הדכדוך שליווה אותי לאורך הקריאה חשוקת השיניים ב"תוגותיו של אמריקאי" איני יכולה לזקוף, לצערי, לזכות איכויותיו המופלגות. הוא לא נבע מהמפגש עם עוצמה אלא מהמפגש עם חולשה: דכדוך העולה בך כשאת מזהה יצירה רבת-אפשרויות שאיננה מצליחה להתרומם.
גיבורי ספרה של הוסטוודט הם אח ואחות בשנות החמישים לחייהם, הוא פסיכיאטר והיא פילוסופית ואלמנתו של סופר, שאחרי מות אביהם יוצאים למסע אל מחוזות עברו. זהו גם מסע לתוך ילדותם, לתוככי משפחתם המורחבת – משפחת מהגרים נורווגית - ולתוך מצוקות ההווה ואובדניו.
יש בספר הזה קצת מכל דבר: מעמקי נפש וייסורים, קונפליקטים בין-תרבותיים, הרצאות על מבנה המוח, אנליזות פסיכואנליטיות, סיפטומים פסיכו-פיסיים, אבדן בעל/אשה/אב (X2) , מסעות בין עבר-הווה-עתיד, יחסים בין-דוריים, תגובות פוסט-טראומטיות לנפילת מגדלי התאומים, יחסי מטפל-מטופליו, עוד מעמקי נפש (הפעם של מטופלים), פענוח של ציורי ילדים, פענוח של ציורי מבוגרים ועוד ועוד.
יש אפילו מעין תעלומת מתח (רופפת, המסתיימת בקול ענות חלושה). אבל מרוב העצים הללו לא רואים את היער: לא משום שלא מבינים מה קורה כאן, דווקא מבינים מצוין. אלא משום שאוסף הפרטים אינו מתארגן ונארג לחוויה מנטלית ורגשית שיש בה עוצמה.
העודפות כאן היא בעיני על
אחת הבעיות בספר היא היעדרם של הומור, של חוש לקומי שבטראגי או אפילו של הבזק אירוני פה ושם. הוסטוודט כותבת כמו ילדה טובה ורצינית שעשתה תחקיר רציני על חיי הפסיכיאטרים. וחוץ מזה, גם יש לה תובנות רציניות ואחראיות על חיי נפש, ועל מקומו של העבר בהווה שלנו. מנומס ומחונך, אבל חסר תנופה והשראה ונחנק מעודף משמעות.
קחו, לדוגמה, את הפסקה הפותחת של הרומן: "אחותי קראה לאותה שנה 'שנת הסודות', אבל עכשיו, במבט לאחור, אני מתחיל להבין שהתקופה הזו התאפיינה לא במה שהיה בה, אלא במה שלא היה בה. מטופלת שלי אמרה פעם 'יש רוחות רפאים שמשוטטות בתוכי, אבל הן לא תמיד מדברות. לפעמים אין להן מה להגיד'. שרה מצמצה רוב הזמן בעיניה או עצמה אותן, מפני שחששה שהאור יעוור אותה. דומני שבתוככי כולנו יש רוחות רפאים, ומוטב לנו כשהן מדברות מאשר כשהן לא מדברות."
מה יש לפסקה הזו? אחרי משפט פתיחה מסקרן מגיעה האבחנה הכאילו-רגישה אבל למעשה שחוקה על רוחות הרפאים שמשוטטות בתוכנו, ואחריה תיאור של מטופלת, שלא רק מצוטטת אלא גם ממצמצת, כשהפחד מהאור אמור מן הסתם להדהד את הפחד מידיעת האמת. על הדרך גם הבנו שהדובר הוא מטפל, ושהוא מאמין בדיבוב הרוחות והשדים שבתוכנו. התחושה העולה מהפסקה כולה היא של אוסף עובדות המתגבבות מכל עבר כדי לומר משהו שאיננו יותר מקלישאה.
החלקים היפים והנוגעים ביותר בספר הם מכתבים וקטעי יומן שכתב האב המת, ושמשכו לא רק את לבו של הבן בתמציתיות המאופקת והנאבקת שלהם אלא גם את לבי שלי. כשקראתי את דברי התודה של הסופרת הסתבר לי שהיא השתמשה במכתבים וקטעי יומן אמיתיים, שכתב אביה שלה.
זהו, כך נדמה לי, לבו של הספר הזה, מקור של רגש מאופק ומהלך קסם, של המסתורין והזרות העומדים בבסיס הקרבה האנושית בכלל וזו המשפחתית בפרט (ובמקרה של הספר הזה קשורים גם במסתורין ובזרות הבין תרבותיים). חבל שהוסטוודט התרחקה כל כך מהלב החי הזה.
תוגותיו של אמריקאי, סירי הוסטוודט, מאנגלית: דורית בריל-פולק, הוצאת מודן, 314 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
