נסיכה על עדשה: "אשת חייל" של ליהי לפיד
ליהיא לפיד מצליחה לשכנע שכל הנשים, והיא בתוכן, חיות חיים רגילים. כל כך רגילים, עד שלא ברור למה צריך לכתוב על זה ספר
הרומן - האם רומן? - מספר לסירוגין את סיפורן של השתיים, כשמדי פעם שוזרת בו הסופרת קטעי מכתבים של נשים, שנכתבו אליה כבעלת טור בעיתון. שתי הנשים חוות חיים לא כל כך שונים - שתיהן מתחתנות, אז יולדות, אז נקרעות בין הקריירה לילדים, שוקלות פרידה מהבעל - עד שנשאלת השאלה האם הן שתיים או אחת.
וזו, בעצם, כוונת הסופרת, להראות שאין "נסיכות" ונשים "רגילות". שכולן, כולן סובלות. נסיכות ולפידיות, פולניות ("אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי. . . ושכל כך התאמצתי להיות בסדר") ומרוקאיות . יושבות לבד. בחושך. סובלות. כך מהרהרת "אני" על ה"נסיכה": "וידעתי שהעדפתי להאמין שיש אגדות(. . .)ושרק אני, בכוח הגורל והסטטיסטיקה, הוקאתי מתוכן (...)והקפנו אותה, את הנסיכה האהובה שלנו, זו שעד עכשיו שמרה בשבילנו על האמונה, שבשיניים החזיקה את האגדה שלא תתפוגג".
הכוונה להראות שלכולן יש בעצם חיים רגילים - מצליחה מדי. הכל רגיל בספר עד שלא ברור מדוע הוא היה צריך להיכתב. עוד פעם יסופר על קשיי הלידה, וחורבן הגוף הנלווה לה, ועוד פעם על הציצי המניק וכאביו, ועל הגבר שלא מבין ולא קשוב, אבל זה לא רק אשמתו, ואיך לכולם יש כל הזמן עצות בשבילך איך לגדל את הילד שלך, וכמה המעסיקים לא להוטים לקבל אמא כעובדת, אבל איך אפשר להאשים אותם, הם מנהלים עסק! אבל בעצם כן אפשר להאשים, ועוד פעם על האמהות שבוחרות "להשקיע" בילדים ואלה שרוצות גם "קריירה", ועל הצעירות הרזות האלו, שסובבות כדבורים את בעלך, עולצות, אהה, תמימות שכאלה, חכו, חכו.
כל זה - בניגוד לנימתי העוקצנית - מאוד אנושי, בכנות, אבל מדוע זה ראוי לספר? המבקר החשוב ברוך קורצווייל כינה זאת "ליטרריזציה של המציאות": האמונה הנאיבית שאם פשוט נכתוב את ה"חיים" הם יהפכו, מעשה פלא, ל"ספרות".
ובעצם , אולי המבקר הוא הנאיבי, ואין כאן שום כוונה להיות מקורית אלא זו פשוט עסקת-בארטר בין הכותבת לבין הקוראים, ובעצם קוראות: אתן, הקוראות, תיתנו תשומת לב, ואני אתן לכן להציץ, אעניק לכן את הנחמה בלהיווכח שגם ה"מצליחנים" סובלים, ולקינוח אמנע מכן את התחושה הזולה הנלווית למציצנות בכך שהמציצנות לא תלווה בשמחה לאיד אלא בחמלה (איני רוצה להתייחס ליחסי הציבור שהתלוו לספר ולעובדה הביוגרפית הכאובה ומעוררת האמפתיה שהם חשפו, עובדה שמקבלת מקום מצומצם למדי בספר).
מתחת למגמה של הכותבת להראות שכולם בעצם אוכלים אותה מטרנה יש בספר תת זרם, לא נשלט, שמתעקש לצעוק בדיוק ההיפך: שיש אנשים שחייהם מיוחדים, או אמורים להיות כאלה. הביטויים
מצד אחד, מספרת לנו הסופרת על חוויות רגילות שברגילות ומצד שני, יש התפעמות עצמית עצומה מהן. כחלק מהצניעות הבומבסטית הזו, מוצמד לכל פרק פסוק תנ"כי, לא פחות ("למה תבכי ולמה לא תאכלי", נגרר , למשל, בציצת ראשו, פסוקו של אלקנה לחנה אשתו מהר אפרים לתל אביב).
יש לספרה של לפיד ערך סוציולוגי. ניתן ללמוד ממנו בכמה היסטריה ומועקה, הסתמכות על "מומחים", התעסקות עצמית והתעסקות בהשוואות, כרוכות החוויות הבסיסיות של הלידה והאמהות בבורגנות המערבית.
האמהות המערבית היא המשך הקריירה באמצעים אחרים, גם בה צריך להצטיין: "לא בשביל זה עליתי את כל הקילוגרמים האלה. לא בשביל להיות ממוצעת. עשיתי ילד בשביל להיות נפלאה". אבל כספר, כאמנות, הקינה הנשית הזו אינה מעוררת עניין מיוחד.
ליהיא לפיד, "אשת חיל" (כנרת-זמורה ביתן)
נא להמתין לטעינת התגובות
