על החיים: הנס הספרותי של סאראמאגו
"מוות לסירוגין" מתיש לאורך רוב עמודיו, עד שדמות אחת קמה על יוצרה ומחוללת נס ספרותי
זוזה סאראמאגו צילום: איי- אף - פי
הוא לא ראה את זה מגיע, סאראמאגו. שנים על גבי שנים שהוא מתעלל בגיבוריו, מכניס אותם לסיטואציות קיצוניות שמקלפות מהם את כל המסכות, חושף את ערוותם. והנה, דמות אחת מסרבת לשחק את המשחק. רואים שהוא לא תכנן את זה. כי מעבר לעובדה שהרומן משתנה מהקצה אל הקצה בחלקו האחרון, "מוות לסירוגין" משדר חוסר עקביות כה מרושל, עד שמתחשק לזנוח את הספר.
אבל הקורא המתמיד יגלה שזה משתלם, כי בעמודיו האחרונים של הרומן מחכה לו חוויה שרק מעטים מהכותבים הצליחו לספק – לידה ספרותית, מעשה נס של דמות שזעקה: אני רוצה לחיות. והסופר כה נרגש מזעקתו של יציר כפיו, עד שהוא מחליט לשנות את יצירתו בשבילו.
ספריו האחרונים של סאראמאגו בושלו על פי מתכון מנצח: קח את העיקרון הספרותי הבסיסי של אדם פשוט במצב לא מאוד לא פשוט, ויישם אותו על קהילה שלמה. הוצא את החברה משלוותה וראה מה התוצאות. כמו ילד שרומס נחיל נמלים כדי לראות אותן מתרוצצות אנה ואנה. זה מה שעשה, למשל, ב"על העיוורון", כשהטיל מגפת עיוורון על החברה שבה פועלים גיבוריו.
המסר היה: לקחתי מכם את הראייה מכיוון שלא היטבתם להשתמש בה.האם זה מה שהוא עושה ב"מוות לסירוגין"? אם לשפוט מהרעיון הכללי של הספר – ביום בהיר אחד הפסיקו תושבי מדינה אחת למות – נראה שכן.
סאראמאגו הוא לא הראשון ולא האחרון שעוסק במוות ובאלמוות ויש כאלה שעשו זאת טוב ממנו. מגוליבר של ג'ונתן סוויפט, שמבקר בארץ הסטרלדברגים, החיים חיי נצח שהם גם חיי זקנה מתמשכת ומלאת
סבל; ועד אנטוניוס בלוק, האביר הצלבני ב"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, שמשחק שחמט עם המוות. ובין לבין עוד עשרות, אם לא מאות יצירות פילוסופיה, שירה ופרוזה העוסקות במוות.
מה יש לסאראמאגו להוסיף? כלום פרט לכמה אנקדוטות על אנשי הקהילה והתמודדותם עם המצב החדש, מהמאפיה, דרך הרפואה, הכנסייה, הממשלה, התקשורת, ועד חברות הביטוח והקברנים. ויש גם האנשה של המוות כאישה, או יותר נכון כפקידה בירוקרטית. כל זה יפה ומשעשע אבל לא מחדש דבר.
ואז מגיעה התפנית. אדם אחד, בסיטואציה אחת, בעמודים ספורים מתוך 215 דפי הספר שרובו התפלפלויות עקרות, הופך את "מוות לסירוגין" מרומן מפוספס לספר מרגש. הסצנה שבה מגיעה מוות אל ביתו של הגיבור, מביטה בו ישן וכלבו לצדו, היא מהיפות שתקראו, והיא עומדת בניגוד מוחלט לכל הכאוס ששורר עד אז בספר. בלי פילוסופיה, בלי אמירה חברתית, בלי התחכמויות ספרותיות.
"איש וכלב בשנתם, אולי הם חולמים זה על זה, האיש על הכלב, הכלב על האיש, הכלב חולם שכבר בוקר והוא מניח את ראשו ליד ראשו של האיש, האיש חולם שכבר בוקר וזרועו השמאלית אוחזת בגופו החמים והרך של הכלב ומאמצת אותו אל חזה". המוות מביטה במחזה הזה ופשוט כורעת על ברכיה.
ואיך לא: הרי הלב מתקשה להכיל את האנושיות הגדולה שבוקעת מתוך הסצינה הפשוטה הזו. אדם ישן. כלבו האוהב ישן לצדו. זה כל הסיפור. הוא פשוט חי. הפוליטיקאים, הכמרים, הפילוסופים, התקשורת – מאמצי השווא שלהם להתמודד עם לכתו של המוות ועם שובו של המוות, לא מגיעים להישג הגדול ביותר: החיים עצמם.
לחיות פירושו לקרוא תיגר על המוות. לחיות כדמות פירושו לקרוא תיגר על המחבר, עד שהוא מוותר על שאיפותיו. סאראמאגו, הילד שבעט בנחיל הנמלים והביט בהן בשעשוע כשהן התפרעו ולכל עבר, נמוג אל מול הנמלה הזו, שפשוט המשיכה לעבוד כאילו כלום לא קרה. כדאי לכם להיות שם כשזה קורה.
ז'וזה סאראמאגו, מוות לסירוגין, מפורטוגזית: מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 215 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
