אסקייפ, אין לאן
מועדון "רוקסן" היווה אלטרנטיבה ומקום מפלט לצעירים בשנות התשעים, שחיפשו הגדרה ומהות. ערב המחווה שארגן ערוץ 24 למועדון המיתולוגי לא הזכיר בדבר וחצי דבר את האווירה ההיא, או כמו שהיטיב לנסח לירון תאני: "הסלולרי קנו את התחת של כולנו"
העורך חושב: אז ככה. זקני צפת ומופע הארנבות זה אכן נחמד, אבל חשיבותו של הרוקסן הייתה לטעמי דווקא בימי שני בערב - ערבי 'מוות לטכנו', שאפשרו בית ומקלט לסוג של מוזיקה שלא הייתה לו שום במה אחרת. זו הייתה תמצית החתרנות של המקום.
למטה: מה שהלך בערב המחווה לרוקסן.
עריכה: דפי פרבמן, צילום: משה עוזרי
בקבלת הפנים למופע המחווה לרוקסן, כחלק מהשקת אירועי "הבית הכחול" במועדון 24, על שטיח כחול מבית פלאפון, קשה שלא לתהות מה הקשר בין רוקסן או רוקנרול באופן כללי לספונסרית שמיתגה אותו בנמל עם שמפניה ושקדים מצופים. מבט חטוף בפליטי הריאליטי וכוכבי העבר של ערוץ הילדים שדופקים פוזות לצלמים כאשר לוגו ענק של פלאפון מרחף ברקע מבהיר שרוחות שונות מנשבות בנמל. בוא נאמר שבמופע מחווה ל-CBGB הניו יורקי זה לא היה קורה.
בזמן שפלאשים סינוורו את טל מוסרי, שרונה פיק ויואב שוורד, ניסיתי ללגום את שווי החשבון החודשי שלי בפלאפון בעמדת השמפניה. אם החליטו למתג חתרנות, אז לפחות לשתות על חשבונם. בינתיים, ניסיתי לאתר את העורך בקהל, אך למרבה האירוניה, דווקא בהיכל הכחול של פלאפון לא הייתה לי קליטה.
העורך: זה שאין לך קליטה זה לא חדש
הקהל היה זה שהבהיר סופית שיותר מכל דבר אחר, מדובר באירוע ברנז'אי שכל קשר בינו לבין אנטי-ממסדיות רוקנרולית הוא מקרי בהחלט, אם לא הזוי לחלוטין. הרבה שנים עברו מאז סגירתו של הרוקסן ב-1994, ולמרבה העצב, רוק מעולם לא הכה שורשים אמיתיים בתרבות המיינסטרים הישראלית. כמעט אף אחת מלהקות הרוקסן לא שרדה עד היום. כיום, מי שיפסע לאורך רחוב הברזל על חורבות המועדון האגדי ימצא את עצמו מול חלונות הזכוכית של קומברס. בתקופה בה יואב קוטנר גוזר קופון על פרסומות ל"בזק" וענקיות הסלולר מגישות לנו את הרוק שלנו על צלחת, נראה כי גם את חוויית הרוקסן ניתן למזער לרינגטון.
את הערב פתחו חמי רודנר ואסף שריג, אקס איפה הילד, בחיזוקה של קורין אלאל, שכמו בכל הופעה, יצאה מלכה אמיתית. אחרי כמה שירים, את מקומה של אלאל תופסת איגי וקסמן, אקס חמי רודנר. איגי, עם אנרגיות מטורפות וגוף חטוב שהשתמר היטב מתקופת ההירואין שיק, נראית ושרה כאילו נשלפה הישר משם. היא מבצעת את "תישא אותי לאישה", ואני נזכרת שבמהלך אותן שנים שחלפו, חמי כבר הספיק לשאת אותה ואף לחתוך ממנה.
העורך מציק: אז זהו, שאת חוויות הרוקסן אי אפשר למזער לכלום, כי היא פשוט הייתה שייכת למקום ולזמן אחר. מה שהמקום ייצג, כבר איננו כאן. אני לא חושב שקוטנר ומנהלי 24 באמת חשבו שהם יוכלו לשחזר משהו מהרוקסן בערב המתקיים בחסות חברה סלולארית. מקסימום - ערב פתיחה מפוצץ לליין הקיץ של המקום, המנכס באופן הברוטלי וחסר הטעם ביותר משהו שאינו יכול להיות שלו. רוקסן במתחם הנמל הישן זהו אכן האוקסימורון של המילניום.
קשה שלא להריח פתטיות באוויר, כשבין השירים מתקלט לירון תאני להיטים צפויים כמו Killing in the Name of ו-Roxanne של הפוליס, השיר שהיה מלווה את סופם של לילות במועדון, בשעה שסלבים זוטרים מפזזים ליד הבר. הוא הרי יכול הרבה יותר מזה. נציגי פלאפון מחלקים כתרי סטיקלייט כחולים לקהל, שהתקשט בהם בהתלהבות. תחת אורות המועדון, נראו כולם כמו מלאכים עם הילות סלולריות. בינתיים, דן תורן ודנה ברגר חולקים את הבמה ועורכים היכרות לצעירים שבקהל עם להקת 'בלאגן'.
דן תורן מצליח לרגש עם "לבן על לבן", למרות שהאווירה הכללית היא יותר "כחול על לבן". בינתיים, דנה ברגר מביאה מונולוג נלהב ונרגש על הדור אליו היא גאה להיות שייכת. אותו דור מביט בה בחזרה מהקהל, ספק משוחרר, ספק דואג לילדים ולבייביסיטר שהשאיר בבית. אחרי הכל, הגמישות ששירתה משגלים בשירותים נעלמה עם השנים ופינתה מקום למשכנתא ובורגנות לייט.
כצפוי, קיבלנו גם את כרמלה גרוס ווגנר, שרון מולדבי ואיחוד של איפה הילד ותערובת אסקוט. קשה שלא לתהות לאן נעלמו שאר הגיבורים של התקופה, אלה שלא הגיעו לקריירת סולו מרשימה ותמלוגים מהרדיו. מוות לטכנו? הצחקתם אותם. הרי פלאפון מזמן קנו לכולנו את התחת.
דבר העורך: ברגע השיא של "כרמלה גרוס וואגנר" נדלק האור הלבן, חזק על הקהל, אות לתחילת השתוללות הגדולה. ממרום מושבנו בכסאות המרופדים (והכחולים) נגלתה לפנינו חבורת אנשים אפאטיים למחצה, שאינם מזכירים במאום את הקהל שאכלס את הרוקסן; חלקם בוהים בבמה, כמה מזיזים את הגוף, חלק ממלמלים שורה או שתיים שאולי הם שמעו פעם. את הפנדר הלבנה של גלעד מ'אמקסז' הם בטוח לא מכירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
