אמנות אחזקת האופנוע
לבלאק רבל מוטורסייקל קלאב קרה משהו טוב, ומי שהיה אתמול בבארבי, כמו אילאיל גינות, ראה את זה. ותודה לפיט הייס ששם Xין על חוק הסיגריות
את המורדים השחורים חיבבתי תחילה בעיקר בגלל הסרט הדוקומנטרי Dig!, שעקב אחרי שתי להקות אחרות, The Dandy Warhols ו-The Brian Jonestown Massacre. מי שצפה בסרט לבטח הבחין כי פיט הייס מנגן שם גיטרה כחלק מ-The Brian Jonestown Massacre, ומספק רגעים מרתקים על הבמה. מאז התפרסם הייס דווקא בזכות BRMC, שצברו פופולריות אדירה בארה"ב ובאירופה. יחד עם רוברט לבון בין וניק ג'אגו, סלל בינתיים הייס את דרכו לצמרת הגאראז' העולמית.
חלק מהקסם של BRMC הוא העובדה שהיא מגישה גאראז' רך ומעודן יחסית, מתובל בהבלחות של בלוז ופולק. למרות הטייטל הדביק של מוזיקת שוגייזינג, ל-BRMC דווקא יש רצון עז לשבור את הבמה – לפחות כך יעיד מי שפקד את הבארבי לצפות בהופעה שלהם אמש.
את סיפתח הערב הביאו להקת קולומביה, הרכב רוק מקומי. המושג "רוק ישראלי מקורי" אמנם הפך כבר לסוג של לעג מר, אבל במקרה של קולומביה, הציפיות השחוקות הללו דווקא משחקות לטובתם. בניגוד למה שאמרו לכם על קולומביה המדינה, כאן לא מדובר בחומר שעוד לא טעמתם. מדובר בחומר שהאכילו אתכם בכפית וגם ביקשתם עוד, אבל קולומביה עושים זאת היטב – הישג לא מבוטל, לפחות ביחס לכמה וכמה מהקולגות לזאנר. כמה רצועות בלטו כיהלומי פופ-רוק טהורים – חבל שחברי קולומביה לא מתעקשים דווקא על שירים אלה כקו מנחה.
BRMC עלו על הבמה לאחר סשן ארוך ומייגע של התרוצצויות על הבמה ותרגולים בשפת הסימנים אל עבר עמדת הסאונד. אני מקווה עבורם שבערים אחרות קצת יותר קל, ושהסרבול הרב נבע מכך שמדובר בסופו של סיבוב הופעות מתיש. את חלקו הראשון של הערב ניצלו חברי הלהקה בעיקר כדי להרביץ להיטים מתוך אלבומם האחרון, Baby 81. מוזיקה נוטפת לכלוך וסקס, מטר של ארטילריה לאוזן – כל מה שפיט דוהרטי רוצה להיות, אבל לא מספיק לתרגל בין גמילה לגמילה. Took Out a Loan הרגיש כמו אגרוף ללסת, באופן הכי נכון שרק אפשר לתאר.
למען הרקורד, BRMC נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה מאשר בהקלטות אולפן. אם באלבומים שלהם הם משאירים אותי בעיקר עם חשק לשמוע שירים של מוזת המקור שלהם, The Jesus
בעוד שב-Howl התנסו בצעדים פוחזים בקאנטרי, השירים החדשים יותר של BRMC, מתוך Baby 81, הם בוטים יותר, זועמים יותר וחזקים יותר. הם מחזירים קצת טעם של מרדנות איקונית, דוגמת ג'וני קאש, וזה עושה ל-BRMC רק טוב, כפי שניתן לשמוע בבהירות בשיר Weapon of Choice. תובנה זו מעודדת במיוחד לאור משבר הזהות הראשוני בה לקתה BRMC בזמנו, כאשר סימנה את עצמה בעיקר כלהקה אמריקאית שפיתחה אובססיה בריאה לז'אנר בריטי ביותר. יתר על כן, יש לתת להם כבוד על כך שהצליחו לייצר אלבום שנשמע כל כך מצוין בהופעה חיה.
הבנתי מידיד לונדוני שפיט הייס אוהב לדפוק פוזה ולהצית סיגריה למרות האיסור בחוק, רצוי לצלילי Whatever Happened to My Rock’n’roll. ובכן, גם לכבוד ישראל הוציא הייס את הטריק הזה מהשרוול, והצית להנאתו, כנראה מבלי לשים לב שהקהל שלו נמצא שני צעדים מלפניו, שואף ומצפצף על כולם. כנראה שבכולנו יש מעט רוח מרדנית, ולעזאזל עם התיקון לחוק.
את הקהל המקומי הצליחו לספק בעזרת סט ארוך במיוחד, עם לפחות שני הדרנים – כבר היה קשה לעקוב, בין שיר לשיר לסבב מחיאות כפיים. אולי בשל העובדה שכרגע BRMC אהובים יותר בארץ מאשר בכור מחצבתם בחוף המערבי של ארה"ב, נראה כי בישראל עדיין יהיו מוכנים לאמץ את BRMC גם כאשר לשאר העולם יימאס, והוא יחזור לשמוע Jesus and Mary Chain על אמת. אם ההופעה שהם העניקו לקהל המקומי אתמול בבארבי היא סימן לבאות, אני לא אתנגד לגרד את השאריות מהסיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
