 |
/images/archive/gallery/579/523.jpg עמוס גוטמן.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| דן לחמן מספר על סרטו האחרון של הבמאי עמוס גוטמן, שיצא לאקרנים מעט לפני מותו של גוטמן ממחלת האיידס. סיפורה של דמות טראגית שביקשה להשאיר צוואה קולנועית אחרונה בטרם ירידת המסך. חלק שלישי ואחרון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחרי הצלחתו היחסית בקופות והצלחתו הרבה בביקורות, לחץ המפיק הקבוע של עמוס גוטמן להפסיק לביים סרטי הומואים ונבחר הספר "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק כבסיס לתסריט של סרטו הבא.
לאלץ את גוטמן לביים סרט חצי-מלחמתי על תקופה שהוא לא הכיר מחייו האישיים בארץ, משול להכרחת יונה וולך לכתוב ספר בישול או לאילוץ נתן זך לפרסם ספר על גננות נוי. הסרט אנס את עמוס להתעסק בנושא שהיה רחוק מעולמו עד שלא היה סיכוי שייצא מזה סרט סביר, אף שהוא הוציא את המלחמה ואת ההקשרים הפוליטיים מהתסריט.
עבור עמוס, ירושלים לא סימלה דבר והמלחמות היו מחוץ לעולמו. הסרט "חימו מלך ירושלים" מתעסק לכאורה בחיילים פצועים. הנושא האמיתי הוא נכות סופנית של גבר אחד וגברים אחרים, נכים הסגורים במנזר שהפך לבית חולים בירושלים הנצורה; לכודים באין מוצא בתוך מערכת סגורה ומערכת יחסים בלתי-אפשרית. סיפור חיי הנפש של גוטמן מוסווים בסיפור מלחמת השחרור. יום אחד יחזרו לסרט הזה, שנכשל בזמנו בביקורת, ישכחו שהבסיס היה ספר של קניוק ויבחנו אותו כסרט בעל מעמד עצמאי. הוא יקבל את המקום המגיע לו ברצף הקולנוע הישראלי. זה יקרה רק כשיבינו כי גוטמן יצר סרט הומואי סמוי וסמלי. הלא אחרת הוא לא ידע לעשות.
כאמור, הסרט קיבל ביקורות רעות. עמוס, שלא ידע לבלוע ביקורות כאלה, נאלם. התפרקה
השותפות עם מפיקו הקבוע והוא כמעט שלא ניסה לחזור ולביים משהו חדש. הוא ביים קליפ לזמר הפופולארי בשעתו, אדם. הוא ביים פרסומת או שתיים לטלוויזיה, זכה בפרס ראשון בתחרות בין לאומית ועוד. אלא שבאותם ימים, עוד לא שמו לב לפרסים על סרטי פרסומת.
שום דבר ממשי לא הצליח להזיז אותו משתיקתו. אלא שאז קרה משהו נורא בחייו. הוא התגלה כנשא איידס והבין שהוא מוכרח למהר ולעשות עוד משהו בכדי לא להיוותר עם "חימו מלך ירושלים" כסרטו האחרון. כך נולד "חסד מופלא".
איך אפשר להגדיר סרט כאנין וכמעודן בשעה שהוא עוסק בנושא שאינו אנין, לא כל שכן מעודן? הנושא לא מרשה להשתמש במושג כמו "הנאה" בסרט העצוב הזה. במה עוסק הסרט? הסרט מתעסק בכמה דברים נראים ודבר אחד כמעט נסתר. נראים הם היחסים בין האנשים. נסתר הוא המוות, כמו בחיים.
בסרט, הצופה עד למוות שמרחף, כמעט מוחשי, על המסך. השם "חסד מופלא" הוא משאת נפש וסרקסטי, כשם ש"החיים המתוקים" הוא שם סרקסטי. אין חסד בסרט מלבד בשם. כולם מחכים לו, אך הוא אינו מופיע. רק לרגעים נדמה שבעוד רגע הוא יבוא, החסד המופלא ההוא. והחיים אינם מתוקים, לא לגוטמן המתייסר, כמו ברגמן בעולמו המיוסר. התקדמות הסרט, הסיפור (הלא הוא סיפורו של עמוס במציאות כמו בסרט), הוא התקדמות טראגית אל האובדן: אובדן האהבה ואובדן החיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המחלה שמרחפת ברקע
|
|
|
 |
|
|
|
שנתיים לפני מותו מאיידס בניו יורק, מגיע תומס לביקור פרידה בארץ (ניו יורק, שהייתה בירת החיים הטובים ושאז כונתה באמריקה "עיר המוות", ביטוי ששיקף מציאות בעת ביום הסרט). זוהי נקודת המוצא שתסביר את ההתרחשויות בסרט: השתיקות, ההתקרבויות וההתרחקויות; העצב שמרחף בכל סצנה.
הסיפור מתחיל בדירתו של יונתן (גל הויברגר) שחי עם מאהב בוגדני, אחות וחברים שנכנסים ויוצאים; גברים הומוסקסואלים וחברות שמסביב. מעין מערכת זרוקה. ליונתן ולאחותו יש אימא פריקית, שריד של שנות השישים, שמעשנת עם יונתן מריחואנה ומהווה שותפה מלאה לחייו. בדירה שמעליו גרה משפחה, אם זקנה ורודנית (חינה רוזובסקה) ובתה, יהודית (רבקה מיכאלי) שעובדת כתופרת ומטפלת באמה. ההשקה בין שתי המשפחות, זו של יונתן - שהיא כאילו פתוחה והכול מותר בה – ובין זו של תומס (שם הכול סגור והכול אסור בדיבור) ממחישות שאף אחת מן האופציות אינה ערובה לאושר.
אז מגיע תומס (שרון אלכסנדר), בנה של יהודית, לביקור מניו יורק ומתחיל סיפור אהבה לא ממומשת בין יונתן לתומס. החסד הוא אולי חיוכו הנמוג של יונתן ב"קלוז-אפ" שקופא לפני הכותרת המבעיתה שמסיימת את הסרט ונותנת לו את מלוא משמעותו. החסד הוא שתומס שמר על יונתן ולא הדביק אותו; אלא אם כן החסד, לפי עמוס, הוא מות הסובלים. וזה, כביכול, כל הסיפור בפשטות. אלא שבסרט הזה שום דבר אינו פשוט; הכול מורכב מאוד. מערכות היחסים אינן פשוטות. זה לא סרט אמריקאי, בו כולם מדברים כל הזמן ומנתחים את עצמם ואת האחרים. הכול מאוד מרומז וצריך לעקוב אחר ההתחרשויות, ההתנהגויות, לפעמים לבחון מבט חולף, בכדי להבין על מה הסרט. הלא מעל כולם מרחף צלו של מוות. כמעט כולם מדברים עליו ומזכירים אותו ברגע זה או אחר, ורק מבט רדוף או מבועת מאשר את נוכחותו.
המילה "איידס" לא מוזכרת בסרט ולו פעם אחת, אך המחלה מרחפת באוויר מהרגע שתומס נכנס לתמונה. תומס מקרב ודוחה את יונתן כל הזמן. הוא איננו רוצה להדביקו. ישנו רגע מזעזע, דו-משמעי, בו שני המשתתפים אומרים דברים שהאחר שומע בצורה שונה. כשתומס מציע סוף כל סוף ליונתן להתנשק עמו, יונתן עונה לו שהוא איננו רוצה להתרגל למה שלא יהיה לו מחר. לא ברור שיונתן יודע שתומס חולה; הוא מתכוון לזה שתומס חוזר לאמריקה. אך המשמעות הכפולה הזו מצמררת.
אף על פי שהרעיונות הם שלו, לא מצא גוטמן את השותף הנכון לכתוב אתו את תסריטיו. הוא לא מצא שותפות עם עדנה מזי"א, שלא הבינה קולנוע וגם לא את הראש והדמיון שלו (כך שלא נתנה לו תסריטים עשירים וטובים לשלושת סרטיו הראשונים), ולצערי גם איתן גרין, שאני מאוד מעריך ואוהב את עבודתו, לא הצליח לערוך טוב מספיק את התסריט שגוטמן כתב.
יש נושאים שצריך להכיר באמצעות התנסות במציאות, להיות בפנים, לחיות אותם, כדי לכתוב עליהם. וכשאתה כותב, נדמה לך שאם זה ברור לך הרי זה יהיה ברור גם לאחרים; לפעמים זה לא קורה. גוטמן היה במאי טוב שהתעלה תמיד מעל התסריטאים שעמם עבד. בסרט זה, דמותו של תומס נשארת חידתית מדי ולא תמיד מוסברת. לא כולם מבינים שהוא חולה. מה גם שהמפגש הראשון בין יונתן ובינו עוסק יותר בענייני סמים, ואפשר לחשוב שהוא בקריז מתמיד, כמו ששמעתי מישהו מסביר לידידו באולם בו הוקרן הסרט לפני 14 שנה. האם יהודית, אמו, מנחשת שבנה חולה? יש רגע שנדמה שכן אבל זה לא נאמר. רק מבט בעיניה של מיכאלי מסגיר את חרדת המוות.
בסרט לא מראים לנו יחסי מין בין גברים; אין יותר מנשיקה בכדי לא להרתיע קהל. זאת, על אף שחלום רחוק של עמוס היה לביים פעם סצנה ארוטית מאוד, "שתעמיד לכל הקהל". רק העובדה שתומס חולה מסבירה שהוא מגן על יונתן בדחייה, כדי שלא ידבק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יש נושאים שצריך להכיר באמצעות ניסיון. צילום מתוך "חסד מופלא"
| /images/archive/gallery/579/525.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
התמימות אובדת
|
|
|
|
|
|
|
כדי להבין ולקבל את הטיפול של גוטמן בנושא האיידס, צריכים להיות מוכנים אליו. זאת, כפי שיש מוסכמה בבלט, לפיה בלרינה מרחפת ומנענעת בזרועותיה היא ברבור גוסס. בדיוק כך, יש מקובלה שנדרשת מהצופה בסרט: ללמוד להתייחס לדברים שקורים בו. למשל, לצעדים הכל כך קטנים שלפעמים אינם מורגשים. מדוע? מתוך רצון להיות מאוד עדין עם הנושא המרכזי, לא להתהלך אתו בגסות, לא לנצל את המצב שמחוץ לקולנוע ביחס למחלה הנוראה.
מה שנפלא בסרט הוא היכולת והשליטה של עמוס בעשייה בחומרים: החל מבחירת שחקנים לא-שגרתית ודרך יצירת האווירה המדויקת שהוא רצה להשיג. כל רגע בסרט מחושב ומודרך נכון, כל צילום מצוין (הודות לאמנון זלאייט). הסרט מכיל הפעם הרבה דמויות חשובות, ועמוס אסף לראשונה אסופה מרתקת של שחקנים.
כל התפקידים הראשיים משוחקים נפלא וגם בתפקידי העזר יש הברקות. הכול מוקפד ומבוים הרבה יותר טוב מסרטיו המוקדמים. הוא הוכחה כואבת להתבגרותו של אמן גדול שלא הצליח לעשות דבר מעבר לכך בחייו.
יש הרבה דברים חופפים או דומים שמלווים את יצירתו של גוטמן ועוברים מסרט לסרט. בסרט "נגוע", יהונתן סגל משחק את הגיבור, בן-דמותו של גוטמן. ב"חסד מופלא" לצעיר קוראים יהונתן. השם הזר, הקרוב ביותר שעמוס היה יכול למצוא לעצמו, הוא תומס.
ואכן, שני גיבורי סרטים שלו נושאים שם זה. לגיבור החולה ב"חסד מופלא" קוראים תומס, ולגו'ליאנו מר, גיבור הסרט "בר 51", קראו גם תומס. שם החיבור הוא פנטסטי יותר, רחוק. אגב, זו פעם ראשונה שעמוס בחר שחקן כהה, שלא דומה לו בחייו. גם יהונתן סגל ב"נגוע" דומה לו, ויש דימיון גם בדמותו של שרון אלכסנדר. אלא שעמוס גם הזדהה עם הילדים התמימים הממלאים בסרטיו את התקווה שאף פעם לא מתגשמת.
התמימות אובדת במהירות. כאן הוא הורג את גיבורו באיידס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| רבקה מיכאלי בתפקיד אמו של תומס. צילום: יוסי אלוני
| /images/archive/gallery/151/627.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
מלך הדקדנס והמלודרמה
|
|
|
|
|
|
|
מוטיב נוסף הוא תמונת המלאכית הכחולה, היא מופיעה ב"בר 51" וחוזרת ב"חסד מופלא". מה היא סמלה לעמוס? מה היא הייתה לו באופן פרטי חוץ מתמונה שתלויה מעל מיטתו ומה מזה עבר אתו לסרט? לא ידוע.
ההקשרים ממשיכים לעניין את הצופה בפילמוגרפיה של גוטמן: שרון אלכסנדר הוא בעלה במציאות של סמדר קילצ'ינסקי, ששיחקה את אחותו של תומס בסרט "בר 51". בסרט "נגוע", הסבתא בלנקה מצנר מספרת ליונתן סגל את סיפור חייה של רומי שניידר. גם כאן הסבתא מעלעלת במגזין שעוסק ברומי שניידר ורבקה מיכאלי מספרת את סיפור מותם של בעלה ובנה. הערבים ה"מזיינים" שמופיעים ב"נגוע" כפנטזיה, חוזרים ל"חסד מופלא" כמזיינים את אחותו במציאות.
"חסד מופלא" הוא לא סרט הסברה ואני מניח שפעילים במלחמה במחלה היו מצפים לסרט בוטה יותר וישיר יותר. הסרט כל כך מרגש עד שבאים בלי ציפיות למשהו אחר. גוטמן מצליח, דרך הטיפול הסמוי שלו בנושא, לעשות סרט אנושי ולא מלודרמה צעקנית ובכיינית.
עמוס גוטמן נפטר יום לאחר טקס חלוקת האוסקר הישראלי בו זכה הסרט "החיים ע"פ אגפא", כאשר כל השמועות טענו ש"חסד מופלא" יזכה, ולא זכה לבסוף.
כמה שובר לב, כמה מתאים למלך הדקדנס והמלודרמה למות כביכול משברון לב ולא מאיידס.
לחלקו הראשון של המאמר הקליקו כאן
לחלקו השני של המאמר הקליקו כאן
|
|
|
|
|
|
|  | | סגירת מעגל. שרון אלכסנדר. צילום: יחסי ציבור
| /images/archive/gallery/274/775.jpg | | |
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
