ראשי > גאווה >  כתבה
בארכיון האתר
חסדו של נסיך הדקדנס והאופל
דני לחמן כותב על סיפור יצירתו של אחד הבמאים השנויים במחלוקת שידעו החברה הישראלית והקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס בעשורים האחרונים: עמוס גוטמן. חלק ראשון
לכתבה הקודמתדפדף בגאווהלכתבה הבאה
 דן לחמן
19/7/2006 6:36
:עוד בכתבה
לא קוריוז דקדנטי
הפילמוגרפיה של ה"אני"
לא "אנחנו" אלא "אני"
עמוס גוטמן היה יוצר שנוי במחלוקת, למן סרטו הראשון. לא הביקורת, לא החברה ההטרוסקסואלית ולא הקהילה ההומוסקסואלית ידעו מה לעשות עם הפרח המוזר שצמח בגינת הקולנוע המקומי.

בתוך הקהילה ההומוסקסואלית, גוטמן היוצר לא היה שנוי במחלוקת. שנאו אותו. לא שנאו אותו אישית. עבור הקהילה - האמונה על אסתטיקה שמפארת את היפה - גוטמן האדם, הגבר, היה יפה מדי מכדי לשנוא אותו. כך שלא אותו, אולי, שנאו. את סרטיו תיעבו, ללא ספק.

עמוס לא הבין את איבת הקהילה. לדעתו הוא שיקף אמת, ודאי שאת האמת הפנימית שלו. הקהילה כקהילה כלל לא עלתה על דל מחשבתו, מה גם שהיא בקושי הייתה קיימת אז בתור מה שאנו מכירים היום.

כידוע, כל יצירה נולדת מכאב. גם כשהיא קומית, מקור הלידה יהיה כאב. עמוס לא יצר סרטים שהיו לטעמם של דוברים פוליטיים של הקהילה, אך הוא הצליח לשקף את הפרטי, את הקונפליקט המתקיים בקרבם של כל כך הרבה אנשים. ובכל זאת, כשראו את ההשתקפות הזאת על הבד, שנאו את מה שראו. הם לא יכלו להתמודד עם הפצע הפעור והמדמם שפתח. לא היה מספיק ריחוק מה"כאן", ה"עכשיו" וה"אנחנו". אילו היה יוצר באוסטרליה, אולי היו סולחים לו ומקבלים אותו, כי האוסטרלים כולם פריסילות מלכות המדבר.

אחרי הצפייה בסרטיו, אי אפשר היה ללכת לשבת עם חברים ולדבר על הסרט, לא הייתה יכולה להתקיים שיחה "כללית". השיחות הפכו אישיות מדי, קשות לעיכול. כשם שהמוסיקה הפופולארית עברה שבר סגנוני משלב ה"אנחנו" לשלב ה"אני", כך סרטיו של גוטמן היו שבר
ברצף הקולנוע הישראלי. הוא אבי הקולנוע האישי בישראל, לא זה הפוליטי: לא יחסי ערבים-יהודים. לא חיילים, לא אלמנות מלחמה.

סרטיו עסקו בייצוגים מתוך קהילה וה"אחרים" (הערבים, הזונות, הטרנסיות) היו רק רקע להבלטת ה"אני", קישוטים בלבד. הוא לא חשב על קהילה, הוא הנציח חברים פרטיים שלו. מה שהיה חשוב באמת היה גיבור הסרט, עמוס, שהביא את הבדידות הפרטית האקזיסטנציאלית לאיכותיות של מעשה היצירה. הפתיחות, על סף הפורנוגרפיה הקיומית, שהוצגה בסרטיו היתה כמעט אוניברסאלית. מכאן הקושי לקבלו כחלק מכאן ועכשיו.  

אין לדעת לאן היה ממשיך לו היה נותר בחיים ולא נפטר ממחלת האידס. אין לדעת כיצד הייתה הקהילה מתמודדת היום, בימים של אחרי "הכי גאים שיש" ו"יוסי וג'אגר", עם יוצר מיוסר. קשה לי להאמין שגוטמן היה מצליח להשתלב באווירת "העסקים פתוחים לכל" כפי שיצרו הסדרות הגאות או הייצוגים ההומוסקסואליים החדשים בקולנוע.

מי שלא היה משתנה היה גוטמן. כאב חייו לא היה משתנה, ומכיוון ש"רק על עצמי לספר ידעתי", הוא היה ממשיך בדרכו האפלה. אם לא היה חולה ומת, היה מזדקן והיה צריך להתמודד עם בעיות אחרות. דעיכת יופיו, קושי ההתבגרות של במבי הנצחי. עמוס בחייו היה במבי. אנשים רבים יגידו שהוא היה מפלצת חסרת לב. הלא כל מי שרצה אותו נפגע ממנו. עמוס לא ידע לקבל את הרצייה של האחרים, הם הבהילו אותו. עם זאת, היה בו צורך עצום להיות נאהב כל הזמן, כל רגע. המתח הבלתי-אפשרי הזה יצר לו שם רע, בעיקר מכיוון שנמלט מהר מדי.
איך היו מתמודדים עם גוטמן בעידן שאחרי "הכי גאים שיש"? צילום: יח"צ
לא קוריוז דקדנטי
אי אפשר לנתח את הקסם שהיה לאיש-ילד הזה, ואולי זה היה הקסם. בחייו, עמוס היה ה"נגוע" המקורי, הומוסקסואל סובל שלא למד לקבל את עצמו והיה עסוק בבריחה ממה שרצה יותר מכל - מאנשים שיאהבו אותו.

כשיצא לאקרנים סרטו האחרון, "חסד מופלא", התנפלו עליו מכל הכיוונים. בעיקר מתוך הקהילה, למרות שידעו שזהו רקוויאם עצמי. קשה היה לאנשים הראי שהוא העמיד לפניהם. המשפט "אנחנו לא כאלה" היווה מוטיב חוזר בהתנגדות כלפיו. אנחנו לא משתמשים בסמים, לא מזדיינים במועדונים וכל ההכחשות הצדקניות האחרות שניסו לכפות עליו ולא היו אמת לא של המתנגדים וודאי לא שלו. "חסד מופלא" היה סגירת מעגל מדויקת לפריצה הראשונה עם "נגוע".

המילה הזו, "נגוע", הפכה להיות שוברת-לב בכל הנוגע לגוטמן. כשיצר את סרטו הקצר שנשא את השם הזה, הוא חשב על מחלה אחרת. "נגוע" עסק בלהיות נגוע בהומוסקסואליות. הוא יצר מבלי דעת מטבע לשון שרדפה אותו שנים אחר כך.

לו היו אומרים לו שהוא פדרו אלמודובר הישראלי, ייתכן שהיה נעלב. הוא היה מעדיף להיות פסבינדר המקומי. לא לחינם התסריט האחרון שהתחיל לעבוד עליו ומעולם לא סיים היה עיבוד ספרו של ז'אן ז'נה, "המדונה של הפרחים". היה מתאים לו להיות הז'נה שלנו: התערובת של הפנטזיה הצבעונית והדקדנטית.

כשתחדל ההתנגדות לנושא ההומוסקסואלי בו עסק גוטמן בקביעות, ויפסיקו לראות בכך קוריוז דקדנטי, יתחילו לעסוק בקולנוע עצמו שגוטמן יצר. הוא יחשב לאחד האמנים החשובים ביותר של הקולנוע הישראלי.

הוא בוודאי היוצר האישי ביותר בארץ. סרטיו הם  פנינים שחורות ונדירות בתוך מעט הסרטים  הטובים באמת שנעשו כאן. כשיתחילו לדבר על האסתטיקה המיוחדת במינה, על הפריימים המדהימים, על התאורה והדרכת השחקנים, על מה שעומד מאחורי הסיפור, רק אז יתחילו להוקיר ולהבין את גוטמן לעמקו. האסתטיקה של גוטמן עולה בקנה אחד עם הדקדנס ההיולי של ז'נה.
אלמודובר ישראלי? הסרט "חינוך רע". צילום ארכיון
הפילמוגרפיה של ה"אני"
"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית. שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיהיה אלמנת מלחמה, שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח, שיהיה הומו. שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה... המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. יש מלחמה כל הזמן. הקהל כאן לא יקבל את זה, יש קרובי משפחה מתים. למה שיזדהו איתי? אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי (מונולוג הפתיחה בסרט "נגוע")

אחרי ארבע שנים של שתיקה ועל סף מותו, כשהוא כבר חולה מאוד, חזר עמוס גוטמן לביים. הוא ביים את סרטו האחרון, "חסד מופלא". סרטיו של גוטמן חשובים מעבר לסיפור הישיר שלהם. גם אם הוא ממקם את רוב סרטיו מחוץ ל"חמו מלך ירושלים", בעולם הומוסקסואלי עגום (שבמציאות הוא לא בהכרח כזה), גוטמן מנציח פלח של ישראליות מודחקת. לא לנו לקבוע מה אמת ואם אנחנו רואים את העולם כמוהו. זו הרגשתו הפרטית לגבי העולם. חשובה היא המשמעות שהוא מצליח לתת לעולמו.

בדרכו הלא מודעת, גוטמן היה היוצר האקזיסטנציאליסט של הקולנוע הישראלי. מעבר לאהבת הדקדנס שלו לצבעוניות הצורנית, הייתה משמעות עמוקה שלא ממש נתפסה בימים ההם. בגלל הנושאים, בגלל הדמויות הביזאריות, בגלל חרדת הקהל.

בפתיחת הסרט "נגוע", נכנסת המצלמה בתנועה מהחוץ פנימה, סובבת מסביב לדובר היושב בכורסא (אותו גילם יהונתן סגל), עד שהיא מתמקדת לרגעים ארוכים על פניו של הגיבור. זה היה אחד הקלוז-אפים הארוכים והנפלאים בקולנוע הישראלי. מעל זה אנו שומעים אותו מדבר, וזהו אחד המונולוגים המצמררים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי המגדיר את ראיית העולם של גוטמן עצמו.

כמו בסרט "החיים על-פי אגפא", המדהים בדרכו, ולמרות השוני שבקבוצת ההתייחסות, מטופלת ב"חסד מופלא" הישראליות האחרת. קצה אחר שלא טופל עד אז. מפתיע התזמון בו יצאו לאקרנים שני הסרטים השונים הללו בנוף העשייה הישראלית. "החיים על-פי אגפא" הוא אולי הסרט האחרון והמשובח בסרטי " כך אנחנו נראים".
מטפל בישראליות האחרת. "החיים על-פי אגפא". צילום ארכיון
לא "אנחנו" אלא "אני"
רוב הסרט "החיים המתוקים" של פליני מתרחש במסיבות פרועות של החברה הגבוהה ברומא. מי שרואה בסרט זה רק את הרובד של נוף ההתרחשות שלו, המסיבות והשעמום לא מסוגל לשפוט ולהבין קולנוע. הסרט עוסק בהחמצת חיים ובחיפוש מגע אנושי, בניסיון למצוא דבר מה להאמין ולהיאחז בו. זה כמו להגיד ש"הארוחה של בבט" הוא סרט על ארוחת ערב. באותו אופן מכסה ההומוסקסואליות בסרטים של גוטמן  בעיה קיומית בה הוא מנסה לגעת מזוויות שונות.

הוא בודק את אפשרות הקשר האנושי, הקרבה למען היצירה, אהבה, ולא משנה בין מי למי. עמוס הביא לקולנוע הישראלי דבר שכל כך חסר בו: רגש אנושי אמיתי שלא לצורך פוליטי. 

לפני זמן-מה שמעתי הרצאה באוניברסיטה שעסקה בסרטים של גוטמן. לו היה חי ושומע את ההרצאה, היה מתפלץ או מתפוצץ מצחוק. הוא לא היה מבין איך מייחסים לו תובנות פוליטיות חברתיות, כיצד מכנים אותו "חתרן קולנועי" ומשטחים לחלוטין את הרגש האנושי כל כך שניסה להביא בכנות הגדולה ביותר אל הבד. מובן שמותר לנתח את סרטיו בקונטקסטים שונים (גם אני עושה זאת כאן).

אפשר להגיד שעל הרקע הכללי של היצירה הישראלית, הסרטים שלו נתפסים היום כחתרניים. אולם עמוס לא ראה את עצמו כחתרן ולא הייתה לו התייחסות מהסוג הזה אל יצירתו. הוא סיפר את עצמו, לא את כותרות העיתון מאתמול, לא תיאוריות חברתיות. הוא הביא לקולנוע את ה"אני": אני מדבר, מספר, מרגיש ורואה. לא "אנו החיילים", אפילו לא "אנו ההומואים". רק "אני".

כשם ש"החיים על-פי אגפא" איננו מייצג חיים בפאב תל-אביבי ויש בו אמירה על הישראליות באותו רגע, בזמן ההוא, בראייה האישית של יוצרו, כך אף צופה שמבין קולנוע לא חושב רק על המציאות בפאב ישראלי, או מיצג של העולם ההטרוסקסואלי בכללותו. אלמלא עוצמתו של "החיים על-פי אגפא", הוא עלול היה להתיישן בעוד כמה שנים ולהיזכר כמצבה לזמן שבו הוא נעשה. רק העשייה המדהימה והמורכבת שלו שומרת עליו כסרט "טרי" לתמיד.

כל סרט של גוטמן תובע דורש התייחסות לסרטיו הקודמים. וכמו בציור מים עדין על גבי זכוכית, אפשר לראות את השכבות שמתחת לשכבה העליונה. אכן, הוא הנציח את עצמו ואת הביוגרפיה שלו ולא רצה להתעסק בחומרים אחרים. לא כמו "יומן" של פרלוב, אלא דרך פריזמה אמנותית אחרת. 

בדרכם השונה עשו זאת לפניו פרנסואה טריפו, וודי אלן ופדריקו פליני. האחרים לא צילמו את הביוגרפיה שלהם אחד לאחד כשם שעשה גוטמן. פליני בלבל בין הזמנים, התקופות והגיבורים, אבל יש קו אוטוביוגרפי ברור בסרטיו. וודי אלן הנציח את דמות עצמו כפי שהיא נתפסת בעינינו היום, אחרי שאנחנו מכירים אותה כל כך טוב. יתכן שבחייו הוא שונה אבל הוא יצר לעצמו את האלטר-אגו הקולנועי והיום אנו מחפשים את אלן המוכר כשאנו הולכים לראות סרט חדש שלו.

מלבד "נגוע" (בגרסה הארוכה) ו"חסד מופלא", הסרט האחר הוא פרי פנטזיה הנושקת לחייו. יחסי גילוי-העריות בין אח לאחותו ב"בר 51" לא התקיימו במציאות והסרט כולו פנטזיה. ולכן הוא מהסרטים היותר טובים שלו. שם הוא הצטרך להפעיל את דמיונו ולא לסמוך על מה שקרה באמת ולשחזר מציאות, דרך עבודה שלא הייתה בהכרח לטובתו. ב"בר 51", הדקדנס מוצג במלוא תפארתו ואלמנטים קאמפיים של ממש חודרים, בצורה שלא נראתה קודם או לאחר מכן, לקולנוע הישראלי.
התעסקות בביוגרפיה. פרנסואה טריפו. צילום ארכיון

כתבות
חסדו של נסיך הדקדנס והאופל  
דארן הייז יוצא מהארון  
אופרה ווינפרי: "אני לא לסבית"  
עוד...
סקר
מצעד הגאווה העולמי
לצעוד בירושלים בגאווה
לבטל את המצעד