 |
/images/archive/gallery/499/177.jpg צילום אילוסטרציה מתוך ''הזמן שנשאר''.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| דן לחמן תוהה האם הגדרות חשובות בכדי לקבוע את אופי ומהות המאבקים של הקהילה, ומגיע למסקנה שקהילה גאה אחת גדולה כבר לא תהיה פה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעמים רבות אנו נדרשים להגדיר את עצמנו אם באופן אישי, כלפי עצמנו, ואם מול אנשים אחרים. על צורת ההגדרה העצמית אין לי מה להגיד כי זו תוצאה של אישיות פרטית לעצמה.
אך כשאנו מגיעים לבחון את ההגדרה שלנו מול העולם, לעתים קרובות נשאלת השאלה למה לנו להגדיר? איך מגדירים מי מגדיר אותנו? אילו הגדרות אנו מקבלים על עצמנו?
לפני שנים רבות מאוד, בביקורי הראשון בגרמניה, עמדתי מול השאלה הזאת בצורה שלא חשבתי עליה. זה היה בתחילת שנות השישים, הייתי צעיר אחרי צבא. אם היו שואלים אותי בארץ, בימים ההם, איך אני מגדיר את עצמי כיהודי, לא הייתי יודע לענות. לא הייתה לי שום הגדרה עצמית בנושא הזה: עשו לי ברית מלה, למדתי בבית ספר דתי, עברתי לבית ספר חילוני, עשו לי בר מצווה. השירות הצבאי עמד מעבר לזה. בכל מה שנוגע לסממנים היהודים, לא הייתה לי הגדרה. יכולתי להגדיר את עצמי כישראלי, ודאי אחרי השרות הצבאי. ידעתי שאני חי במדינה שהגדרתה הרשמית "יהודית". סבי היה דתי. ואני?
כשהגעתי לגרמניה, צעירים שפגשתי רצו לדבר אתי על יחסי כלפי "הימים ההם". הם רצו לדעת. אפילו שאלו מה האמת, כי לא כולם ידעו או האמינו. ופתאום, מבלי שידעתי איך, נעשיתי נציג מובהק של היהדות. בשיחה אחת שאני יכול
לזכור, אמרתי פתאום למישהו: "אני יהודי כי אתה מגדיר אותי ככזה עכשיו, בשאלות שלך. למרות שמעולם לא חשתי יהודי במיוחד, לו הייתי חי כאן בימים ההם, היו שולחים אותי למחנות והייתי מת מפני שאני יהודי". מאז הבנתי את העומס שיש בהגדרה באמצעותה אחרים מגדירים ומתייגים אותך, לעתים כנגד רצונך.
אני מרבה להשתמש במונח "הומו" כשאני נצרך לו. בהגדרה העצמית שלי אני גבר שאוהב גברים שאוהבים גברים. וזה לא אותו דבר, אף על פי שמאחורי ההגדרה העצמית מגיעים להומוסקסואליות. אני גבר אוהב גברים כי יחסי מין עם גברים אינם כל מה שמאפיין ומגדיר אותי. זה מגדיר אותי רק בשטח אחד. אני גבר שיכולת האהבה שלו, ולא רק המינית, מופנית בעיקרה כלפי גברים. והמשיכה שלי היא לגברים האוהבים גברים, שיכולת האהבה שלהם תהיה מופנה כלפי.
גם כשאהבתי נשים, נשארתי גבר אוהב גברים. האישה בחיי הייתה מקרה, מקרה של אשה נכונה ברגע הנכון. לא היו הרבה רגעים כאלה ולא הרבה נשים נכונות. זה לא אומר דבר על יכולת ההתיידדות שלי עם נשים, שהיא דווקא גדולה. הצד הרגשי הגדול שלי, האהבה, שלי מופנה לגברים. גם היום בגילי המכובד, למרות הקושי לממש, אני עדיין מכוון בתוכי לאהוב גבר. לקיים יחסי מין עם גבר זה רק חלק מהעניין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| "לא רק סקס". צילום: ברקאי וולפסון
| /images/archive/gallery/128/623.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
הומוסקסואליות כהגדרה דכאנית
|
|
|
 |
|
|
|
הומוסקסואליות מגדירה אותי רק בצד אחד של הווייתי, בצד המיני, צד קיום יחסי המין. וההגדרה הזו היא הגדרה שלכאורה נולדה בשדה ה"רפואי", אך היא הגדרה חברתית דכאנית שיש לה השלכות הרבה יותר גדולות מהעניין המיני והרגשי שלי.
אני מניח שנשים לסביות עשויות לקבל את ההגדרה הזאת על עצמן. אני לא יודע איך מגדירים את עצמם באופן עמוק ביסקסואלים. עצם ההגדרה "בי" מעמידה את הגדרתם במקום בו מגדירים אותם אחרים על דרך המיניות שלהם בלבד, כאילו אין בהם איכויות אנושיות אחרות; הגדרה המצמצמת אותם ישירות ליכולת קיום יחסי המין שלהם. אני יודע, מתוך שיחות וויכוחים, שקשה להם עם ההגדרה הזאת המושלכת עליהם חיצונית.
היחידים שעומדים מחוץ לעולם ההגדרות הללו הם הטרנסג'נדרים, המוגדרים בנפרד בשל שוני מגדרי ואינם נשפטים אך ורק על ידי צורת קיום יחסי המין שלהם.
אנחנו יכולים להתקומם, לשאול למה בכלל צריך להגדיר אותנו ולמה זה משנה. אך העובדה היא שמגדירים אותנו, העובדה שזו דרך ההתייחסות אלינו. תמיד בוחנים אותנו דרך עולם המיניות שלנו. כששונאי הומואים מכים הומואים הם לא עושים זאת בשל רגישותם הנפשית של הגברים החד-מיניים. מה שקשה לשונאים הללו הוא המיניות האחרת, שמסיבה כזו או אחרת מאיימת עליהם. ולא ניכנס להרחבה בנושא כי אין זה המקום.
כל שמות הגנאי (והחיבה?) מקורם בצורת קיום יחסי המין. אף אחד לא קרא אחרי ברחוב "פקידה", אך כן צעקו לי "מתרומם", "נטחן", "אגזוזן" וכל הכינויים שהיו נהוגים בשנים הרחוקות ההן. כל מה שבא מהעולם המיני.
כשהחוק שם אותנו במשבצת אחרת, הוא לא מתכוון בדרך כלל לאיכויות נפשיות, אלא לשיפוט "הנורמטיבי" המיני. נכון שגם החוק לעתים נכלא בסטריאוטיפים שדבקו בחד-מיניים, אך דווקא החלק הזה הולך ונפרד ומשתנה.
כמה דוגמאות קטנות. עד אמצע שנות השבעים, הומואים לא גויסו לצבא. וכשגויסו, לא יכלו לשרת במודיעין כי "הומואים הם רכלנים פטפטנים ועשויים להיות נסחטים". היום זה אחרת לגמרי. בשם הנורמטיביות לא נותנים לנו להתאחד בזוגיות, לגדל ילדים, להחליט על דברים שונים שזוגות מעורבים עושים מבלי לחשוב אפילו שזו זכות מוקנה. המקור הוא השיפוט המיני, למרות שמנסים להלביש עכשיו גם הגדרות חוקיות אחרות.
היהדות, ברובה, איננה מקבלת חד-מיניים, מלבד הרפורמים. באיסלאם "אין בכלל הומואים", כמאמר ח"כ צרצור. הקתולים שרצו להתקרב לחד-מיניים, הכריזו לפני כמה שנים שהכנסייה תקבל אותם חזרה לחיקה בתנאי שיישבעו כי לא קיימו יחסי מין עם בן זוג מאותו מין בשלוש השנים שקדמו לקבלתם. כל דרך ההסתכלות עלינו היא דרך המין, ומי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.
כך שבמידה ורוצים לצמצם ולהגדיר אותי בקישור ישיר לאברי המין שלי, ודרך השימוש בהם, מה שהיה נראה לי לעשות זה לקבל את ההגדרה ולשאת אותה בגאון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קהילה אחת גדולה?
|
|
|
|
|
|
|
בימי הגאווה הראשונים בארה"ב, אחת הסיסמאות הגדולות שנישאו במצעדי הגאווה הראשונים הצהירו: "אנחנו חלום הבלהות שלכם". לא היו אז הרבה נוצות ופייטים. נלחמו על הגדרות, על חרות אישית, על השתחררות מעול ההגדרות החברתיות.
בזמנו יכולתי להגדיר את עצמי כהומו רדיקלי, ודאי שכאן, במדינה הלוחצת והלחוצה שלנו בימים ההם. הייתי בין הראשונים לצאת מהארון בגאון. נלחמתי על עקרונות, הייתי בין אלו שיצרו שינוי באווירה ובהתייחסות.
היום אני יודע שההגדרות פחות חשובות. חשוב מה שאתה עושה. אם אינך עושה למען הכלל הרי חשוב שתעשה למען עצמך ואיכות חייך. תשפיע על סביבתך הקרובה ותשנה בתוכה את ההגדרות הסטריאוטיפיות. לא אכפת לי איך מגדירים אותי. כן, אני הומו. המונח "הומו" הפך להיות למילה בלבד, כמו להגיד "אני אדם".
בימים עברו חשבתי שאם ניצור קהילה אחת גדולה, נצליח להוריד את הלחצים ולשנות לטובה את איכות חיינו. אמנם הצלחנו בדברים רבים אך קהילה של ממש לא בנינו. דברים נוצרו אחרת, חלקם באופן אישי (כמו עתירות לבג"ץ ששינו חוקים) וחלקם בפעילות פוליטית שבצורתה החיצונית לפחות הביאה לקיום מצעדי הגאווה, שהם החלק הנראה והחשוב של הישגינו הפונים כלפי חוץ.
קהילה לא הצלחנו לבנות ובכאב לב השלמתי עם העובדה הזאת. אך כל עוד אנו ממשיכים לחפש לעצמנו הגדרות תוך שימוש במונחים ובמושגים של קבוצה המביטה בנו מבחוץ ומנסה לאפיין אותנו, לא נצליח להמשיך הלאה. ההגדרה לא חשובה; העניין חשוב.
היום לא חשובה לי יותר המילה באמצעותה מתייחסים אלי; את התוכן אני יוצק לעצמי. מה שחשוב לי הוא מה קורה במציאות ומה עושים למען שינוי חברתי מעבר למונחים ולהגדרות. אם נלחם על ההבדל בין הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, נשחק לידיהם של המגדירים.
|
|
|
|
|
|
|  | | לא נלחמנו על הגדרות אלא על חירות. מצעד גאווה בסן פרנסיסקו. צילום: יניב גומס
| /images/archive/gallery/543/674.jpg | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
