תעלו ותפרקו אותם
הסטיגמות שהופרכו, המנחוסים שנשברו, המומנטום, הרעב, שחקני הקלאץ', טלנסקי, קללות אפריקניות, גירודים באף, עלוקה מסלובניה, מלך שהופך לקבצן, וויל סמית' וחיים על המאדים. נאומי המאמנים לקראת סדרת הגמר הנפתחת הלילה. היריבות חוזרת, כתבה רביעית ואחרונה בסדרה
דוק ריברס: יואו יואו ניגרז, ווזזזזזזזזזז אפ. אני מרגיש נהדר. אולי בפעם הראשונה בקריירה שלי אנשים חושבים שאני אשכרה יכול לאמן. לא באמת התכוונתי לשלוח את שחקני דטרויט לקו, אבל למזלי השחקנים שלי הבינו את התנועה של האצבע בדרך לגירוד באף כהוראה לעשות עבירות. חוץ ממני, כולם מרגישים טוב. אנחנו בגמר ה-NBA, בייבי. בשנה שעברה היינו בגמר, רק ההיפך, זה של הלוטרי, וגם שם הצלחנו להפסיד.
רד, עלה, עלה על רד: פיל ג'קסון בעקבות שיאו של אאורבך
רבותי, ההיסטוריה חוזרת: סיפורה של יריבות גדולה
אני אש, אני רוח: קובי מול גארנט
זה אמנם התחיל מביך מול אטלנטה. שבעה משחקים מול קבוצה שרק היתה מאושרת לא ללכת לים אחרי 82 משחקים, לא נשמע טוב במיוחד. אבל מול לברון כבר השתפרנו, כשגרמנו למלך להיראות כמו קבצן שלא מסוגל לקנות סל רוב הסדרה. מול הפיסטונס שברנו שני מנחוסים. דבר ראשון, הצלחנו לנצח בחוץ, וההוא שהבאנו בתחילת העונה כדי שיקלע קצת מבחוץ, נו הישראלי הזה, איך קוראים אותו, ריי אלן, אפילו התעורר ותרם קצת.
פיל ג'קסון: רציתי קודם כל להגיד שזה לא יפה שככה מתקשרים באמצע היוגה. באמת. הפרתם כרגע את האיזון הגלאקטי וכמו שאמר טלנסקי לאולמרט: אחי, אתה תשלם על זה במזומן. אבל אם כבר שאלתם, אפשר לומר שגילינו בסוף העונה הרגילה ובפלייאוף שאנחנו יותר טובים משכמה אנשים – כולל אנחנו – חשבו. אנחנו מסוגלים לשמור, אנחנו מסוגלים לעשות עצירות ברגעים הגדולים, אנחנו מסוגלים לקבל תרומה מעשרה שחקנים שונים.
ואם זה
ריברס: כמובן בעמדת המאמן (סטגדש!!! באמת האמנתם לזה?). טוב, נהיה רציניים לשנייה. קודם כל יש לנו את יתרון הביתיות ואי אפשר לזלזל ברוח של רד אאורבך שגרה שם למעלה ליד דגלי האליפות (אפילו עשינו ביטוח נגד שריפות, כי השובב כל הזמן מנסה להדליק את הסיגר שלו).
כששואלים למי יש את ההגנה הטובה ביותר בליגה התשובה דווקא אינה "דורקס". בעונה הרגילה ספגנו בסה"כ 90.3 נק' למשחק, רק דטרויט ספגה פחות, אבל היריבות קלעו רק ב-41.90%, האחוז הנמוך בליגה. בפלייאוף המשכנו, כשספגנו רק 87.3 נק', והיריבות קלעו רק ב-42.15% אחוזים. ההגנה של הספרס הראתה שניתן להאט את הלייקרס, ואנחנו בהחלט מתכננים לעשות זאת.
הכישלון הגדול של הספרס היה כמובן בצד השני של המגרש, הצד ההוא שאמנם אנחנו לא כל כך חזקים בו (מה לעשות, בשוק עוזרי המאמנים היה בקיץ רק גורו הגנתי פנוי, ההתקפה נפלה עליי). למרות זאת, טים דאנקן גרם בעיות לפאו גאסול ושאר שומרי הלייקרס, כך שהדאבל טים היה חייב להגיע על טים. קווין גארנט אמנם לא יעיל כמו רובוטימי, אבל גם הוא ידרוש שמירה כפולה, וכשהיא תגיע פירס, אלן ושאר הצוות המסייע, שעוד נגיע אליו, יקברו את הזריקות הפנויות, או לפחות כך אני מאמין.
ג'קסון: תרשו לי, רבותיי, אני בדרך כלל צנוע, אבל עם כל הצער שבדבר, עמדת המאמן היא וואחד פלוס בשבילנו. לי יש תשע אליפויות. אני מנצח לנו משחקים. לריברס יש אפס אליפויות. הוא מפסיד להם משחקים. כשהניסיון על הקווים ידבר, הוא ידבר במטאפורות שלקוחות מעולם הזן. קללות אפריקניות אני משאיר לדוק. שמעתי שבסוואהילית, Ubuntu – קריאת הקרב של הסלטיקס – זה "אחותך בגבס".
קובי ופישר לקחו אליפויות. אצלם אין שחקני מפתח שעשו את זה. אומרים שפעם היה שם סם קאסל אחד, אבל לא ראיתי מאז סוף אפריל אף הוכחה לקיומו. גם משחק המסירות הוא יתרון עצום, כי אנחנו יכולים להתיש כל קבוצה, להרוג אותם בעדינות ובאלגנטיות. אין עוד קבוצה שמוסרת כמונו בעולם הזה.
כולם מדברים על הרעב של הסלטיקס. אתם חושבים שלקובי אין רעב לקחת פעם אחת אליפות לבד, ולהשתוות לשאק? אתם חושבים שלשחקנים שלי אין רעב להביא לי תואר עשירי? אתם חושבים שפאו גאסול, שנכנס לפלייאוף הזה 12:0, פיספס את גמר אליפות העולם בגלל פציעה והפסיד בגמר אליפות אירופה, לא רעב? הוא יכול לאכול גריזלי. אנחנו רוצים את הגביע הזה, לא פחות מהם.
ריברס: את האמת, עשינו זאת כבר במהלך העונה הרגילה, אבל עדיין יש לא מעטים שלא מאמינים בצוות המסייע שלנו וטוענים שבוסטון היא קבוצה של 3 שחקנים – רגע, מבזק מיוחד, בהתחשב ביכולת של אלן, 2.5. אבל דני איינג', שדווקא יודע לבנות קבוצה (לא ברור איך הוא השאיר אותי בתור מאמן, אבל אני לא מתעמק בשאלה הזאת יותר מדי), בנה סגל מסייע שאכן מסייע.
ג'קסון: "פאו גאסול רך". כמו שאמר וויל סמית' פעם: They refer to me as Soft? Yeah, more like Microsoft. (אזהרה: תוכן שיווקי). מרקוס קמבי חשב שפאו רך. קיבל על הראש 22.3 נקודות ו-9 ריב' למשחק ב-58 אחוז שדה. יוטה חשבו שפאו רך, אפילו טחנו אותנו בריבאונד. גם להם זה לא עזר. בסוף אוקור דחף בצד אחד, פאו דחף בצד השני וגמר את משחק 5.
טים דאנקן חשב שפאו רך. כן, גאסול קלע מולו באחוז נמוך, 44.6. אבל ראיתם את ההגנה של פאו על טימי? בסדרה בה ג'ינובילי הלך קאפוט הם היו חייבים את דאנקן, והוא הזיע עבור כל נקודה וסיים עם 42.6 אחוז מהשדה. במשחק 5, כשהגיעה עת לסגור עניין, פאו פשוט חיסל אותו. עכשיו גם בוסטון חושבת שפאו גאסול רך. והאמת, אין שחקן טוב יותר מקווין גארנט כיום להוכיח מולו שההיפך הוא נכון.
ריברס: למען האמת, הוא היה אמור להיות הצלע השלישית במשולש שווה צלעות ובלתי עציר, אבל ריי אלן היה פושר כל העונה ובפלייאוף, בעיקר מול קליבלנד, שם הוא התחפש לרונדו של 2007, הוא אפילו נחלש עוד יותר. אבל את הערך שלו אלן הראה בסדרה מול דטרויט, בעיקר בניצחון הקריטי במשחק מספר 5, אותו סיים עם 5 שלשות ו-29 נקודות.
השלמתי כבר עם העובדה שריי אלן לא יהיה האולסטאר שהוא היה, ושחשבתי שיהיה כשאיינג' הביא אותו לבוסטון, אבל אלן הוא האיש שהופך את ההתקפה שלנו ממחזה בלתי נעים במיוחד לצפייה, למשהו על גבול הנסבל. היכולת שלו לרווח את ההגנות היא המפתח של ההתקפה שלנו. כשאלן חם מהשלוש, אז ההגנה לא יכולה להתקפל על קווין גארנט, להתרכז בפול פירס והדרך לצבע נפתחת בפני רונדו, ובכלל החיים נהיים יותר קלים.
ג'קסון: אני חושב על למאר אודום בתפקיד הזה. הוא התעלה עבורנו כל הפלייאוף. הוא אימלל את קרלוס בוזר. הוא השחקן הכי לא קונבנציונלי על המגרש, וכשהוא ביום טוב, אנחנו מצוינים. הוא אחד משחקני הפנים היחידים בליגה שמסוגלים לכדרר כמו גארד, הוא מוסר פנטסטי, מהיר יותר מרוב השומרים שלו וגם ריבאונדר מצוין. עם כל הכבוד לקובי, הוא יצטרך עזרה, ועזרה היא קודם כל למאר.
מצד שני, אקס-פקטור הוא בדרך כלל לא אחד משלושת השחקנים הטובים שלך. אז בואו נדבר קצת על סשה וויאצ'יץ' וטרבור אריזה. סשה היה מצוין מול מאנו בסדרה הקודמת, וכגארד גבוה, הוא לומד להיות עלוקה אמיתית (ארבע שנים כאן, בסוף מצאנו לו תפקיד). אריזה, כשהצטרף אלינו מאורלנדו, נתן לנו עומק וידיים זריזות בעמדה 3. הוא רק חזר מפציעה לפני שבועיים, ולא שיחק הרבה נגד סן אנטוניו, אבל אם אזכור שיש לי גם אותו, אולי אוכל להרוויח ממנו דקות טובות של הגנה נגד פול פירס.
ריברס: אני בדרך כלל בוהה במגרש ולא כל כך מבין מה קורה שם. המטרה שלנו היא לא להגיע בכלל לסיום מותח וצמוד, ובדרך כלל בבית אנחנו עומדים בצורה מוצלחת מאוד ביעד הזה. עשרה ניצחונות ביתיים רשמנו בפלייאוף, מתוך 11 ניסיונות, רק בשניים מהם ההפרש עמד על פחות מ-5 נקודות. למי ששכח, יתרון הביתיות בידינו, כך שהמטרה הראשית בקלאץ' היא לא להגיע למצב של קלאץ'.
במידה ובכל זאת נגיע למשחק צמוד ואצטרך להצדיק את המשכורת שאני מקבל, לא אפנה לכוכב הגדול שלנו. קווין גארנט הוא סופרסטאר נפלא, שחקן קבוצתי לתפארת ה-NBA, אבל ברגעי הסיום, מה לעשות, אין דרך אחרת להגיד את זה, הוא עלול להתחפש למספר 21, המספר הישן שלו – יותם הלפרין. אז אני פונה לאיש שקצת נעלם בכל ההיסטריה העונה, הסלטיק הוותיק מכולם, "האמת", פול פירס. רק בכדי שלא יהיו אי הבנות, לא מדובר במשהו מתוחכם במיוחד. איזו תנועה במשולש, אולי פיק'נ'רול. עושים לו open והוא כבר ינצח לנו את המשחק. כנראה.
ג'קסון: יש לי הרגשה שהאויב מאזין, אז ננסה לבלבל אותו: חסימה כפולה בוויק-סייד בין אריזה לדי.ג'יי מ'בנגה, אלי-הופ לרוני טוריאף שנוגח אחורה לנקודת הקרן, שם עומד דרק פישר, עושה 360 באוויר ומוסר אחורה לאיירה ניובל לשלשה מנצחת. תרגיל גדול, הא?
טוב, נו, אנחנו נותנים את הכדור לקובי ושיעשה מה שהוא רוצה. אין לי רעיון יותר מוצלח. אבל תזכרו גם את זה: דרק פישר הוא בחור שבדרך כלל לא נוהג להחטיא זריקות מכריעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
