רבותי, ההיסטוריה חוזרת
אין יריבות גדולה יותר ב-NBA מאשר זו של הבוסטון סלטיקס והלוס אנג'לס לייקרס. אחרי שנות ה-60 שנשלטו ע"י הירוקים ושנות ה-80 שכללו דו קרב ענקים בין מג'יק לבירד, מגיע אלינו סיבוב נוסף, שכנראה שוב יטריף את הליגה. כתבה שניה בסדרה
כמובן שהיריבים יכולים לבוא בכל מיני גדלים וצבעים. מהיריבות הגדולה בין ארה"ב לברה"מ, זו שהניבה את "מסך הברזל", דרך יריבות אישית בין נפוליאון לדוכס מוולינגטון, שלמרות כל גאוניותו של הצרפתי מעולם לא יכל לאיש שעמד מולו.
קפטן אחאב אמנם לא היה דמות אמיתית, אבל המאבק בנמסיס שלו, הלווייתן הגדול מובי דיק, הפך לאב טיפוס של כל היריבויות, אולי למעט הרואד ראנר והוויילד אי. קיוטי. וכמובן אסור לשכוח את היריבות שהיא אולי הגדולה מכולם – עידן "לא סתם אויב" קפון, אביר התרנגולות, נגד דן מנו, אלוף הנחשים.
דיוויד סטרן הוא יהודי, אבל בהחלט דבק בו מזל האירים, כי אחרי עונת 2006/07 הנוראית, עם רייטינג שמגיע לתהומות הנשייה ופרשת השופט המושחת, הוא קיבל העונה את המתנה הגדולה ביותר שיכול היה לבקש. גמר פלייאוף בין שתיים מהיריבות הכי גדולות בספורט המקצועני האמריקאי. מצד אחד לוס אנג'לס לייקרס, הנציגה הנוצצת והאולטימטיבית של המערב, ומצד שני בוסטון סלטיקס, המייצגת נאמנה את כדורסל הצווארון הכחול של המזרח.
המיניאפוליס לייקרס היו השושלת הראשונה שליגת ה-NBA הכירה. 5 אליפויות ב-6 שנים, תוך הבלטת האייקון הראשון של הליגה, ג'ורג' מייקן הענקי והממושקף. אבל לקראת סוף שנות החמישים השושלת התפרקה והלייקרס נעלמו מהרדאר.
מי שתפסה את מקומה כקבוצה המאיימת של הליגה הייתה הסלטיקס בראשותו של ביל ראסל. ב-1959 הירוקים היו חדורי מוטיבציה להחזיר לעצמם את האליפות, שנגזלה מהם על ידי הסיינט לואיס הוקס, אך במקום לפגוש בגמר את האלופים, הם מצאו עצמם מול קבוצת לייקרס מפתיעה, בראשות הרוקי אלג'ין ביילור. כוחות זה לא היה, כשהסלטיקס סגרו עניין ב-4 משחקים ושלחו את ביילור לצפות במחזה שבעתיד יצא לו להכיר הכי טוב מכולם, למעט ביל ראסל - הסלטיקס חוגגים אליפות.
בשנות השישים עברו
השלטון של הסלטיקס היה מוחלט, אבל אם הייתה קבוצה שניסתה לערער עליו, זאת היתה הלייקרס. לא פחות מ-6 פעמים נפגשו הקבוצות הללו בגמר ה-NBA, כשבכולם הסלטיקס סיימו עם עוד טבעת אליפות עבור אצבעות הידיים והרגליים של ביל ראסל.
מאפיין נוסף ביריבות בין שני המועדונים דווקא לא היה אנושי, אלא בניין, שאולי היה המכשול הגדול שעמד בפני ווסט וביילור - הבוסטון גארדן. הסיפתח היה כבר ב-1962, כשווסט וביילור היו בשיאם.
ווסט (או "מר קלאץ") קלע סל ניצחון דרמטי עם הבאזר במשחק מספר 2 ואילו ביילור המטיר 61 נק' (רק מייקל ג'ורדן קלע יותר ממנו במשחק פלייאוף עם 63 נק', על הסלטיקס כמובן) במשחק מספר 5 והוליך את הלייקרס לניצחון. בשניות הסיום של משחק מספר 7 היתה ללייקרס הזדמנות לגנוב את האליפות בגארדן, כשפרנק סלבי מצא את עצמו חופשי במצב של שיוויון, אך הוא החטיא והסלטיקס שמרו על השושלת שלהם בהארכה.
ב-1966, עונתו האחרונה של רד אאורבך כמאמן הסלטיקס, שוב נמתחה הסדרה בין שתי הקבוצות לשבעה משחקים. הפעם הניצחון של הסלטיקס במשחק מספר 7 בגארדן היה קצת פחות דרמטי, בן 2 נקודות בלבד, כשהקהל של הסלטיקס, בהומאז' מוקדם לזה של בית"ר ירושלים, פרץ למגרש כ-4 שניות לפני שריקת הסיום.
המפגש האחרון בשנות השישים בין הקבוצות היה בעונת 1968/69. הסלטיקס כבר היו אחרי שיאם, כשראסל, שתפקד כמאמן/שחקן, היה פצוע ומוגבל ואילו הלייקרס השיגו תוספת משמעותית במיוחד, כשאל ווסט וביילור הצטרף ווילט צ'מברליין.
הפעם ללייקרס היה את יתרון הביתיות, אבל הגארדן שוב שיחק תפקיד, כשבמשחק מספר 4 הסלטיקס היו על סף הפסד, אך זריקה עם הבאזר של סם ג'ונס קיפצה על הטבעת ונכנסה בעזרת הרוחות של הלפריקונים בגארדן והעניקה לקבוצה הביתית ניצחון.
בוסטון עשתה מה שאל.איי לא הייתה יכולה לעשות וניצחה במשחק 7 בחוץ. העובדה שג'רי ווסט היה ה-MVP הראשון והאחרון עד כה מקבוצה מפסידה לא הפחיתה את הכאב.
שנות השבעים הביאו לסלטיקס עוד 2 תארי אליפות וללייקרס תואר אחד והיסטורי בלוס אנג'לס, אבל 2 הקבוצות לא נפגשו יותר בגמר ה-NBA והיריבות דעכה. דבר זה עמד להשתנות בשנות השמונים.
יש כאלו שיגדירו את גמר טורניר המכללות בין מישיגן סטייט של מג'יק ג'ונסון לאינדיאנה סטייט הקטנטנה של לארי בירד כמשחק החשוב ביותר בהיסטוריה של הכדורסל, כזה שהשפיע גם על ליגת ה-NBA, שהייתה במצב מחריד.
המפגש בין ג'ונסון, השחור הכריזמטי לבירד, התקווה הלבנה הגדולה, הצית את דמיון האוהדים בארה"ב. רק אחרי ששניהם נבחרו בדראפט, ליגת ה-NBA בשנות השמונים החלה להתעצב.
לא היו יכולים להיות 2 אנשים יותר מתאימים לתפקידים שקיבלו מאשר מג'יק ובירד. ג'ונסון, עם החיוך הכובש והאישיות הנוצצת הלך להוליווד, שם הוא ביסס קבוצה נוצצת, שכמובן קיבלה את השם הכי הוליוודי שניתן - "שואו טיים".
מהצד השני, בירד המופנם, הלך לעיר שבה עבודה קשה זה הדבר החשוב, אחת הערים הלבנות ביותר שיש בארה"ב (יש שיגידו גם הכי גזעניות). מספר 33 הנהיג בבוסטון כדורסל חכם ומשובח, אבל גם מזרחי טיפוסי, שכלל הרבה מרפקים, זיעה ואפילו קצת דם אם צריך. ה-NBA חיכה בקוצר רוח לקרבות בין השואו טיים לקבוצה הקשוחה של המזרח.
בירד החזיר לצמרת באופן מיידי את הסלטיקס, שהיו אחת הקבוצות הגרועות בליגה בעונת 1978/79, בעוד שמג'יק הפיח חיים בכוכב הלייקרס, קארים עבדול ג'אבר, שנראה כבר אחרי שיאו. ב-4 העונות הראשונות של הצמד הלוס אנג'לס זכו פעמיים באליפות, אבל הם עדיין לא פגשו בגמר את הסלטיקס.
אך אוהדי ה-NBA לא היו צריכים לחכות הרבה למפגש המדובר, שהתרחש עונה אחת לאחר מכן. המשחק הראשון היה האנטיקליימקס למפגש, כשהסלטיקס שחטו את הלייקרס ב-34 נקודות הפרש, במה שנודע כטבח של יום הזיכרון האמריקאי.
אחרי המשחק הפנה פט ריילי, מאמן הלייקרס, את האצבע המאשימה בהפסד כלפיי קארים. הסנטר בן ה-38 הפנים את הביקורת ושלט במה שנותר מהסדרה. אחרי 5 משחקים, הקבוצה מעיר המלאכים הגיעה לבוסטון עם יתרון 2:3 ובפעם הראשונה בהיסטוריה הצליחה לזכות באליפות בבוסטון גארדן המקולל.
הפרק האחרון בשנות השמונים היה ב-1987, כשהאלופים מבוסטון נתנו פייט ללוס אנג'לס, כשהמשחק המרתק ביותר התרחש שוב בבוסטון גארדן. הפעם היה זה משחק מספר 5, אותו מג'יק ניצח בסיום עם הזריקה שהוא כינה כ-"ג'וניור סקייהוק". הלייקרס ניצחו בבית את משחק מספר 6 וזכו באליפות.
אחרי עונת 1986/87 הפציעות חיסלו את הסלטיקס, שהפכו למועדון לא רלוונטי עד העונה הנוכחית. הלייקרס עוד זכו באליפות בעונה הבאה והצליחו לחדש את השושלת שלהם בשנות האלפיים עם קובי ושאקיל, לפני שנפלו לבינוניות ב-3 העונות האחרונות, בהיעדרו של שאק.
כעת הבמה מוכנה כששתי היריבות הותיקות הולכות להיפגש פעם נוספת. העבר היה מרתק, מלא ברגעים מותחים ומרגשים, הרגעים הגדולים ביותר שה-NBA העניק לנו. לקובי, גאסול, גארנט, פירס ושאר השחקנים יש מסורת מפוארת לעמוד בה וכולנו מצפים לראות מה הלייקרס והסלטיקס יעניקו לנו במילניום החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
