אני אש, אני רוח
אחד רוצה להיות מייקל ג'ורדן, השני רוצה להיות טים דאנקן. אחד לוקח את המשחקים על עצמו, השני מעדיף לחלוק את התהילה. ושניהם, קובי בראיינט וקווין גארנט, יתמודדו החל מיום חמישי בסדרת גמר ה-NBA. היריבות הגדולה חוזרת, כתבה ראשונה בסדרה
קובי בראיינט מלוס אנג'לס לייקרס וקווין גארנט מבוסטון סלטיקס הם שני הפרצופים הבולטים של סדרת גמר NBA 2008, שמחזירה למרקע אוהדים רבים ששב והתעורר בהם החשק לכדורסל. שניהם נציגי דור התיכוניסטים של אמצע שנות ה-90: גארנט נבחר חמישי בדראפט 1995 על ידי מינסוטה, בראיינט נבחר 13 בדראפט 1996 על ידי שארלוט. מכאן דרכיהם התפצלו.
קובי צוות עוד באותו קיץ לשאקיל אוניל על המסלול המהיר לתהילה, שהגיעה בסופו של דבר רק לאחר ארבע שנים ולא מעט ניסיונות כושלים לגעת בתהילה. אבל כשקובי כבר נגע בגביע, הוא לא היה מסוגל להפסיק. במשך שלוש שנים הוא ושאק רמסו כל מה שעבר לידם בליגה. באותן שנים ממש, גארנט הלך ובנה לעצמו שם כשחקן מבריק, אדיר, מגוון, שברגע שמגיע הפלייאוף נעלם תוך סיבוב אחד ומתחיל את חופשת הקיץ בתחילת מאי. כשגארנט קיבל את קאסל וספריוול מסביבו, ב-2004, הוא הגיע לגמר המערב והפסיד שם ללייקרס. זו היתה ההופעה האחרונה של שניהם בשלבים האלה. עד השנה.
תוך חודשיים בדיוק בקיץ האחרון, חייהם השתנו. קובי התפרץ בשידור חי ברדיו על הנהלת הלייקרס ודרש לעזוב את הקבוצה, אבל אחר כך התקרר, התלבט, עבר לפרופיל נמוך ובסוף נשאר, כיוון ששיקאגו, לפי הדיווחים, סירבה לכלול את לואל דנג בטרייד עבורו. גארנט, בשקט, גילה כעבור זמן קצר שהקבוצה שלו כבר מוכנה לדבר על העברת השחקן הגדול בתולדותיה למקום אחר, והנאמנות הנצחית שלו למינסוטה הלכה והתפוגגה, עד שבסופו של דבר הגיע הטרייד הענק לבוסטון. ועל אותן דרכים מפוצלות, שניהם הגיעו עד הלום במסלולים שונים לחלוטין.
כשהכדור הראשון יוקפץ, העיניים יופנו אוטומטית לבראיינט. לברון ג'יימס מנסה, טים דאנקן הוא כזה מפעם לפעם וכריס פול עשוי להגיע לשם בשנים הקרובות, אבל עד להודעה חדשה, קובי הוא השחקן מספר 1 ב-NBA היום.
בואו נסכים שכמכלול, קובי בראיינט כבר לא יהיה מייקל ג'ורדן. MJ ידע לא להתעסק בפוליטיקות ולהתחמק מפגיעות תדמיתיות, MJ ידע להשאיר את הלכלוכים וההשפלות בחדר ההלבשה, ואת המשפחה בבית. MJ, בואו נודה על האמת, נכנס לשיאו בעידן נטול אינטרנט, קצת יותר נאיבי וקצת פחות סרקסטי, בעידן בו יח"צנים וספינולוגים עדיין השתייכו למקום בו הם אמורים להיות: מאחורי הקלעים.
קובי לא רק שאינו נמנע מהבעיות האלה, הוא מתייצב מולן פנים אל פנים, אם לא יוצר אותן בעצמו. אם לא הספיקה פרשת האונס שהחלה ב-2003, הוא אף קנה לאשתו טבעת יהלום של מיליוני דולרים, וגם זה הגיע במהרה לעמודי החדשות. ג'ורדן, לו נקלע למצב כזה – ואלוהים יודע כמה נשים אירחו אותו במיטתן – היה סוגר סיפור בכמה ג'ובות טובות וכלום לא היה יוצא החוצה. קובי היה גוער בחבריו לקבוצה, קובי הצליח להסתבך עם חביב התקשורת שאקיל אוניל, קובי רצה לעבור לשיקאגו כדי לרדוף אחרי צילו של ג'ורדן, קובי שם את עצמו בעיני רבים לפני הקבוצה שלו. חטא שנראה בלתי נסלח. אפילו הורס קריירה.
רק שקובי חזר מהגיהנום.
הבלבול הגדול לגבי קובי נובע מהעובדה שהעלייה שלו לגדולה כשחקן יחיד, השתלבה עם העובדה שסוף סוף היתה לידו קבוצה. בלי פאו גאסול, למאר אודום ודרק פישר הוא לא היה כאן, והוא לא היה MVP. זה נראה כמו סתירה, אבל זו לא. "ראיתם את המסירה שלו לדאנק של גאסול במשחק 5", הדגים מג'יק ג'ונסון, מבעלי הלייקרס, "לפני שנה-שנתיים הוא לא היה מוסר, אלא לוקח זריקה קשה". החברים לקבוצה נועדים, מבחינתו, לתמוך ולסחוב את הלייקרס עד לישורת האחרונה, לתת לו את ההזדמנות לנצח, הזדמנות שלא היתה לו בשנים האחרונות. וברגע ששמים אותו בישורת הזו, הוא יכול לעשות את הדבר בו הוא הכי טוב בעולם כיום: לתת את הספרינט האחרון.
אם קובי מנסה לחקות את ג'ורדן, אפשר לקחת את גארנט, בצד השני, כאחד שרוצה ללכת בצעדיו של טים דאנקן. כזאב בודד בטי-וולבס, הוא היה נכנס לסרטי היילייטס מכאן ועד להודעה חדשה, אבל כשהתמודדו על הבונבוניירות, הוא כבר ישב בבית, מול הטלוויזיה, עם הרגליים באמבטיית קרח. ההעברה שלו לבוסטון בקיץ איפשרה לו, בפעם השנייה בלבד בחייו המקצועניים, להרגיש כמו דאנקן. להיות מוקף בעזרה. לכן, האש בו חזרה לבעור. הוא ידע שבאותו רגע, הוא חוזר להיות רלוונטי.
לא פחות משגארנט עושה את השחקנים סביבו טובים יותר, הוא נהנה לחלוק איתם את אור הזרקורים. דאנקן נראה כאחד שאם היה יכול לבחור, היה בורח מהם כמו מאש; מה אתם רוצים ממני, היה ממלמל, אני כולה משחק כדורסל, זורק עם הקרש, מה לי ולתהילה הזו. גארנט, בינתיים, קיבל את התהילה האישית, אבל מה היא עזרה לו. האיש שנולד שלושה שבועות לפניו בשנת 1976 קצר את האליפויות. הוא נשאר בלי כלום.
עכשיו גארנט נהנה להיות הדאנקן של בוסטון. הוא מכתיב את הטון בהגנה, ואף עושה זאת בהבעת רגשות בולטת בהרבה מאשר הרובוט של הספרס. הוא לוקח אחריות בהתקפה, אבל לא בכוח ולא ינסה להציל את המולדת או להשתלט על משחק א-לה קובי. זה פשוט לא האופי שלו. כמו שטימי ידע לקלוע סלים גדולים ולהיות הגו-טו גאי, אבל פינה לטוני פארקר את הדרך להיות ה-MVP של גמר 2007, ולמאנו ג'ינובילי להיות ה-MVP האמיתי של גמר 2005 (התואר הלך לדאנקן ולא בצדק), כך גם לגארנט לא אכפת להיות זה שמשאיר את הזריקות המכריעות לפול פירס, ריי אלן, אפילו סם קאסל ופי.ג'יי בראון.
אחד הטיעונים שהועלו נגד הביג טיקט במהלך העונה, והתבררו כקצת פחות רלוונטיים בפלייאוף, היא שהוא לא מספיק משמעותי בקלאץ'. על פניו, היה מדובר בחיסרון. מצד שני, לאורך כל העונה, מהטיול השנתי לרומא (אתם חושבים שגארנט צבע לפרקינס את הפנים עם משחת שיניים?) ואפילו בפרסומות הרבות שלו, גארנט דיבר רק על קבוצה, קבוצה, קבוצה. נמאס לו להיות לבד. היה לו מזה מספיק במינסוטה הקפואה. כל עוד הוא מנצח, יסלחו לו על זה.
לראשונה מזה עשר שנים, לא נראה בסדרת גמר את שאקיל אוניל או טים דאנקן. גארנט רוצה להיות שם על הבלטה של דאנקן, האיש שמעולם לא הפסיד בסדרת גמר. רק שכדי לעשות זאת, גארנט יצטרך להתמודד עם שחקן הקלאץ' הגדול ביותר בליגה, ואולי אפילו – כמו שדאנקן ידע לעשות בעת הצורך – לנסות ולהתמודד שם, באותן שניות מכריעות, עם האופי שלו עצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
