רד, עלה, עלה על רד
רד אאורבך העריך את פיל ג'קסון. רד אאורבך עקץ את פיל ג'קסון. עכשיו, כדי להפוך למאמן המעוטר בתולדות ה-NBA, ג'קסון צריך להתגבר על רוחו של רד אאורבך. היריבות חוזרת, כתבה שלישית בסדרה
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
אני אש, אני רוח
בערך קילומטר אחד של הליכה ברחובות בוסטון מפריד בין אולם ה-TD בנקנורת' גארדן לבין פיינוויל הול, שם מוצב פסלו המתכתי של אאורבך, אדריכל 16 האליפויות של הסלטיקס כמאמן וכסמכות ניהולית, שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. ב-1987, אאורבך ראה את הסלטיקס מגיעים בפעם האחרונה בחייו לגמר, שם הפסידו ללייקרס של פט ריילי. תקופת חוסר המזל כבר החלה לפקוד את הסלטיקס, ונמשכה לתוך העשורים הבאים: הכוכבים הזדקנו, צעירים מבטיחים (לני ביאס, רג'י לואיס) עברו לעולם הבא מבלי להשאיר חותם, שחקנים נזרקו והפכו לכוכבים במקומות אחרים ותוך עשור לא נשאר כלום. אפילו בדראפטים של טים דאנקן וגרג אודן הסלטיקס היו בעמדה מצוינת לזכייה ופיספסו.
באותה 1987 בדיוק, החליטו בשיקאגו בולס למנות את פיל ג'קסון, אלוף ליגת ה-CBA עם האולבני פטרונס, לעוזר מאמן מתחת לדאג קולינס. כעבור שנתיים, קולינס פוטר, ג'קסון התקדם והשאר הפך להיסטוריה. החל ב-1991, ג'קסון יצא לריצה של תשע אליפויות תוך 12 עונות בשיקאגו ובלוס אנג'לס לייקרס, כשרק רודי טומג'אנוביץ' מיוסטון וגרג פופוביץ' מסן אנטוניו, כאשר ג'ורדן לא שיחק בכל או ברוב העונה, מצליחים לגעת בזהב חוץ ממנו. ככל שצמחה המורשת של ג'קסון, האיש עם שיטות האימון המוזרות והמומחיות ליחסי אנוש, כך הוא הלך והתקרב לרד, עד שב-2002, בסוויפ על ניו ג'רזי בגמר, הדביק אותו עם תשעה תארים.
אאורבך העריך את ג'קסון מאוד, ואף הישווה אותו אליו – "לשנינו היה את הכבוד מצד השחקנים, וזה הדבר הכי חשוב, כי כשאתה מדבר הם מקשיבים, והם לא יקשיבו למישהו אחר" – אבל גם ידע לעקוץ אותו ולהסתייג במשהו מההישגים שלו. "ודאי שהוא מאמן טוב", אמר לפני שלוש שנים רד הגדול ל-ESPN, "אבל אומר רק דבר אחד: הוא בחור בר מזל, שיודע לבחור היכן להיות. בכל מקום בו לא יהיה, גם במועדונים גדולים, התירוצים שלו כבר מוכנים מראש. היית יכול לקחת כל מאמן בעל ידע ולשים אותו באותן סיטואציות, והוא לא היה הרבה יותר גרוע".
הצל של אאורבך מלווה את ג'קסון בשש העונות האחרונות, למרות שבקיץ האחרון הזן-מאסטר כבר נכנס להיכל התהילה. לא רק של התיקו בין השניים בראש ההר, אלא גם של ההערות הללו. כי אפילו אם הן עושות לזן-מאסטר עוול מסוים, הרי שאי אפשר לומר שאין לו חוש ריח להצלחה, כמו שהעידה ההסכמה שלו לחזור לאמן בקיץ של 1999, אחרי שנה בה שבת מאימון, בעיר המלאכים.
בשיקאגו הוא הפך למאמן ראשי בקבוצה
והנה עוד סיבה שהאליפות הנוכחית כל כך חשובה לג'קסון: את רוב הקבוצה הזו הוא בנה וטיפח. שחקנים כמו אנדרו ביינום (פצוע עכשיו, אבל בלי הפתיחה המצוינת שלו, העונה הזו לא היתה נראית כמו שנראתה), רוני טוריאף, לוק וולטון וג'ורדן פארמר הגיעו לשם בתקופה שלו, שלא לדבר על פאו גאסול. וקובי, הוא נשאר קובי. אלמלא ג'קסון, ספק אם היתה לבראיינט סיבה מספיק טובה להישאר בסופו של דבר בלוס אנג'לס.
השחקנים בלוס אנג'לס מעריצים את ג'קסון. האיש שסיפר פעם כי לקיחת LSD הועילה לו בכדורסל, שהיה משלב קטעי סרטים מ"הקוסם מארץ עוץ", "האיש שבפנים" וסרטים אחרים כדי לתת השראה לשחקניו, הוא טיפוס לא שגרתי, לא קל, אבל כזה שיודע לכבוש את לב השחקנים שלו בשיטותיו הייחודיות. "אנחנו עושים מדיטציות ביחד, מבלים זמן יחד", אמר עליו למאר אודום, "אנחנו מנסים לעשות הכל בנשימה משותפת. הוא מנסה ללמד אותנו להיות ממוקדים וקרי רוח, וזה מתבטא על המגרש. גם כשאנחנו בפיגור 16, 18, הוא לא צורך. הוא לוקח את הזמן. זה נותן לכולנו ביטחון".
שום מערכת יחסים לא סבוכה ומדהימה יותר מזו שיש לו עם הכוכב הגדול. על קובי בראיינט הוא כתב בספר בו תיאר את עונת 2003/4 בלייקרס, כי "לא אאמן את הקבוצה כל עוד הוא משחק שם, הוא לא מקשיב לאף אחד. נמאס לי ממנו". וזאת שנים ספורות בלבד לאחר שקובי, כששמע על מינויו של ג'קסון, נסע לבקר אותו כדי ללמוד להכיר אותו, מתוך הערצה לאדם שהיה המנטור של מייקל ג'ורדן.
אבל בקיץ 2004 הגיע הפיצוץ, והקבוצה הגדולה התפזרה לכל עבר. רק קובי נשאר זהוב-סגול. שנה נוספת של שבתון עבור ג'קסון, והעונה הקבוצתית הגרועה ביותר בקריירה של בראיינט, גרמו למה שבריאן שאו, עוזר מאמן הלייקרס, הגדיר בניו יורק טיימס: "בסופו של דבר, הם התגעגעו זה לזה". כיום קובי כבר מגדיר אותו כמאמן הטוב בכל הזמנים, וג'קסון שינה את דעתו על קובי מ"UnCoachable" (בלתי ניתן לאימון) ל"Extremely Coachable" (בדיוק ההיפך).
הוא מכופף אגואים, הוא יודע לשטוף את השחקנים שלו בתקשורת ("הוא אסטרונאוט", אמר על ולדימיר רדמאנוביץ') ולהעיר אותם ובסופו של דבר מעטים יוצאים ממנו בלי רושם עמוק וחיובי. עכשיו יש לו הזדמנות להותיר רושם עמוק, ואולי בלתי ניתן לשינוי, על טבלת השיאים. "אין לי הרבה מה לומר על רגשותיי האישיים בקשר לזה", טען ג'קסון, "כאן העניין הוא הקבוצה". אבל אם הקבוצה שלו תנצח את הקבוצה השנייה – שהמאמן שלה, דוק ריברס, בינוני מאוד ביחס אליו (ואולי לא רק) – תהיו בטוחים שתראו מג'קסון חיוך, בדיוק ברגע בו רוחו של אאורבך תעזוב, סופית, את האולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
