ביג בן: השביעייה של מנחם בן
על המיתוג הג.יפיתי של מיכל דליות, ראשיתו הנפלאה של יאיר הורביץ, למה מפרגן בני ציפר לסמי מיכאל והמילים היפות של אברהם שלונסקי
מנחם בן | 25/7/2008 7:28
דנה אינטרנשיונל רונן אקרמן
האופן שבו קיפצה סופר נני ממעמד הדודה השתלטנית והסבתאית לסלבריטאית הגורפת כסף בעבור הופעתה בפרסומות - הוא בלתי נסבל. ממש ג' יפית החדשה. והכול אחרי שהפכה לסלב מעט דוחה על גב המשפחות האומללות שאותן היא באה כביכול לחלץ מצרתן. לדעתי היא חייבת להן לפחות בונוס.
לא יכול יותר
די. קיץ. ואני לא יכול יותר עם השופטים האלה ב"כוכב נולד". לא יכול יותר עם הצרידות הרגשנית והמנומנמת (יש סתירה, אני יודע) של צדי צרפתי. לא יכול יותר עם דלות המילים של פיקה צביק. לא יכול עם הוואג'ראס המנייריסטי המשוויץ של מרגול. דווקא לאוחובסקי אין מניירות מעצבנות, לכן נניח לו בשלב זה. אבל די. אני רוצה שופטים חדשים עם טעם חדש. מי למשל? הנה מאגר אפשרויות לדוגמה: שמעון פרנס, איגי וקסמן, דנה אינטרנשיונל, יוני רועה, ליילה מלקוס, רענן שקד, אלון אולארצ'יק. לא יותר עדיף?
גם את צביקה הדר, שהפך ממצחיקן נפלא בז'וזו' חלסטרה, לדוד טוב, ידידותי ושמנמן, קצת נמאס לראות. לא כדאי שיחזור להיות קומיקאי נטו? מי במקום? טל גורדון למשל. או גיא מרוז. גם מוזיקאי וגם מצחיקן. יש לי הרגשה טמירה שהוא לא יתנגד לקחת חופש זמני מניצולי השואה.
המרגלית של דן
התמקמותו של היחצן הוולגרי, הפשטני והקצת לא אסתטי למראה, הבה נודה, רני רהב, חנפן-תוקפן במשכורת, במועצת החכמים, היא עניין קצת מביך. לא נעים לזפזפ אל התוכנית הזאת כדי לראות בסוף את רני רהב.
מחלקה מה-זה ראשונה
שמתם לב? כמעט בכל פעם שיואב יצחק עולה לשידור הוא מנסה לדחוף את אתר האינטרנט הפרטי שלו, והרי האיש יודע שאסורה פרסומת עצמית בערוצי הרדיו והטלוויזיה. אז מה לעשות עם התופעה? שנבקש מיואב יצחק להלשין עליו למבקר המדינה?
האנשים האמיתיים
אני רואה את הסדרה הדוקומנטרית המצוינת "הבלדרים" בערוץ 10, שיצר אבידע לבני, ואני שוב
מתפעל בלי גבול מן האנשים האמיתיים. למשל, יוהנה, ישראלית שבלדרה בסמים ונעצרה בהודו, וכולה חיוניות ופיקחות וקסם. ואני רואה לעומת זאת את ההספד הנפלא של קרנית גולדווסר על קבר האיש היקר שלה. של כולנו.
ואני רואה את אחיו של אלדד רגב, אייל, מדבר להפליא מעל קברו, ואני מסתכל על כל האנשים האמיתיים האלה, שהגיעו לטלוויזיה שלנו רק בגלל נסיבות חייהם, והנה הם עשויים מחומרים משובחים בהרבה (יסלח לי אלוהים על ההכללה) כמעט מכל הסלבס האלה שמקיפים אותנו בכל התחומים. הם איכותיים יותר, הם מתנסחים טוב יותר, הם מעניינים יותר. פשוט כך. תשוו רגע את האנשים האלה לפוליטיקאים שלנו ולאמנים שלנו ולסופרים שלנו: לאבי דיכטר ולסילבן שלום ולציפי ליבני ולאפללו ולפואד ולחיים רמון. תשוו אותם ליהודה לוי ולנינט ולרן דנקר וליוכי ברנדס ולצבי ינאי. אין מה להשוות. הם עולים עליהם בהרבה. כלומר, אמיתיים ועמוקים לאין ערוך.
לא בדיוק ביאליק
רק שני ספרי השירה הראשונים של יאיר הורביץ - "שירים מן הקצה הנמוך" ו"שירים ללואיס" - היו יפים באמת. רוטטים, נושמים רעד אמיתי ושמחת מילים אמיתית. גם אם היו מושפעים מאוד. בעיקר מזך. כל מה שבא אחר כך - וגם הוא היה מושפע, תמיד, מכל מיני משוררים מתחלפים - היה ברובו ליטרטי לגמרי, מעושה, מדובלל, כפי שאפשר ללמוד מספר כל שיריו שהופיע עכשיו (הספריה החדשה).
נכון שהורביץ זכה לכל מיני שבחים מצחיקים בחייו, כגון השבח ששיבח אותו מנחם פרי, ועל פיו הורביץ הוא המשורר השני בחשיבותו אחרי ביאליק. אבל פרי עצמו ודאי מתבייש במה שאמר וכתב. מה שמפתיע בין השאר הוא שהורביץ עצמו היה נטול אבחנה עצמית עד כדי כך שפסל,למשל, שיר כאב נפלא על מות אביו בשם "רגע אוטוביוגרפי" מתוך ספרו הראשון.
הנה, למען ההבדלה בין טוב לרע, שורות יפות של יאיר הורביץ המוקדם ולעומתן שורות גרועות של יאיר הורביץ המאוחר. נתחיל בקסם, בשיר אהבה תזזיתי בשם "בלדה למי שבין השורות": "לְיָמִים רַבִּים הִכַּרְתִּי עַלְמָה
לעומת זאת, עוד בשלב מוקדם למדי נקלע הורביץ להשפעה רעה של אצ"ג ואמיר גלבע (שניהם משוררים מאוד מוקשי עברית), והוא התחיל לכתוב שורות סתומות, עמוסות, ארכאיות, עם מלים ייחודיות לאצ"ג (כגון "כְּלוּ" במקום "כאילו").
הנה בואו נקרא כמה שורות מסוג זה של הורביץ המושפע מאצ"ג ונתייגע יחד: "הצרור בערסל החיים חוטי עוגמה קושרים לו,/ מתכנס עולמו כצירי מכאוב:/ אשר דיברתי את הדבר בנחלם היה אותו,/ היו אותו חוטי יגון וחוטי עצב לפתח, נטיפותיהם נקשרם לעננה בכפי".
אין כאן כלום חוץ מהשפעה חזקה של אצ"ג ותחפושת מלים שנראית כאילו מסתתר מאחוריה עומק. לא מסתתר מאחוריה שום דבר, חוץ מרצון מגוחך לדבר בסגנונו של מישהו אחר.
סמי מיכאל ראובן קסטרו
חמש על סמי
די לקרוא פסקה אחת מתוך הרומן החדש והמצליח של סמי מיכאל ("עאידה", כנרת-זמורה ביתן) כדי להבין שמדובר בטקסט מיושן, ממוסחר, נטול כל ברק אמיתי, שאת הכבוד הגדול שזכה לו במוסף הספרותי של "הארץ" (חמישה מאמרים במוסף שמדלג על רוב הספרים החדשים!), אפשר לפרש על רקע הפרגון ההדדי המתמשך בין ציפר למיכאל (בשעתו הילל סמי מיכאל ברשימה ב"הארץ" את הרומן האחרון של בני ציפר, שבאחד משיאיו מורח אחד משני גיבוריו, ששמו במקרה בני ציפר, צואה על שפתי חברו ומנשק אותו צרפתית).
וכדי שנבין את הרוח המוסרנית שבה מוכר לנו מיכאל את הקיטש שלו, הנה כמה שורות לדוגמא: "היום הוא יום שישי הראשון בחודש, וכמנהגו זה שנים יבוא אליו הערב נזאר אל-סייד בליווי שלוש בנות. תמיד שלוש בנות בעבור שני גברים". ובהמשך מסביר לנו סמי מיכאל את הסוציולוגיה: "בזכות העוני והמחסור (...) השיגה ידו של נזאר אל-סייד את העידית שבנערות – משכילות ויפות.
זכי, לא עלה בדעתו להצטדק. כיוון שהיה גבר נדיב, סבר שהוא גם אדם טוב, אדם מוסרי, אמר לעצמו, לא ידחה זר פרחים רעננים רק משום שנקטפו באיבם". הבנו. וסופר הגון לא ידחה הזדמנות הגונה למכור לקורא נוטף הריר, כמשוער, קצת פורנוגרפיה זקנה (כי שלוש הנערות מיועדות לגבר בן שבעים).
השורות הכי יפות בעברית
אֲנִי רָאִיתִי בְּהִצְטָרֵף אוֹת אֶל אוֹת/ לִפְשָׁט וּדְרָשׁ שֶׁל כְּתַב הַנְּצָחִים./ וְאִלֵּם וּמִתְרוֹנֵן עִם חֲצוֹת/ לִי הִזְהִיב שֵׁם יְ הֹ וָ ה עַל הַדְּרָכִים.
אברהם שלונסקי השמאלן כביכול היה משורר הרבה יותר דתי ממה שיודעים. לא רק בעברית היה מאוהב אלא גם באלוהים. דווקא בפריז מתגלה לו ה' בשמו המפורש (שיר ו' מתוך "משירות בנכר", כרך ב' בשישה סדרי שירה, ספריית פועלים)
נא להמתין לטעינת התגובות
