אחרי החגים: כך תחזקו את חווית המשפחה
קנו לילדים רהיטים נמוכים, צרו יחסים קרובים עם חיטה, אל תשכחו את סבא וסבתא ואל תזניחו אחד את השנייה. הנה 9 עצות במדריך לשיפור המשפחה. העצה העשירית - עליכם
"מעבר לפן הדתי, יש כאן פן משפחתי מגבש בצורה בלתי רגילה. אני ואשתי יושבים עם הילדים
"מה?!", העיניים שלהם נפערות בתדהמה, הראש נע מצד לצד בחוסר אמונה, "לכמה חוגים הוא הולך? אחד? זהו? ואתם לא משתגעים?". השאלה הזאת, שצצה שוב ושוב בשיחות הורים, אומרת הכל על מצב הצבירה של ההורות מודל סוף 2008.
ילדים הם עסק מתועש. צריך לשנע אותם. לא לתת להם לעמוד דקה. לראות אותם כמה שפחות. להרעיף עליהם, אם ירצו או לא, כל מה שכסף יכול לקנות. גם הכסף שאין לכם. ואת התוצאה - רשימת מצאי מרשימה ככל האפשר - יש להשוות בגאווה עם הזולת.
או אופניים. שככה יהיה לי טוב, יש היום אנשים שמלמדים ילדים סרבנים איך לרכוב על אופניים! מה קרה לשתי השיטות המוכחות והטובות - שיטת "אבא מחזיק מאחורה ורץ כמו דביל", או שיטת "נופל וקם, ושורט את הברכיים ובסוף לומד" ? אין גבול, באמת.
"אחת התלונות השכיחות של הורים, היא שהילדים לא מספרים להם כלום. כדי לשנות את זה, צריך ללמד אותם את טכניקת השיתוף, ממש כמו שמלמדים שפה חדשה. אם אנחנו רוצים שהילד ישתף אותנו, אנחנו צריכים לשתף אותו בדברים שקורים לנו. גם אם לא עשינו את זה קודם, אף פעם לא מאוחר מדי", ממליצה מיכל דליות, המוכרת בעיקר כסופר נני.
דליות מספקת גם הוראות הפעלה: "מתחילים מהרמה החווייתית - 'היום היה נהג שחתך אותי בכביש', ומשם אפשר לעבור לחוויה רגשית - 'היום נעלבתי ממשהו'. כשאתם מסיימים, אל תשאלו מיד את הילד מה קרה לו. הוא צריך להבין שאנחנו לא מספרים כדי שתהיה לנו לגיטימציה לחקור גם אותו. בעוד כמה ימים הוא יתחיל לספר גם לנו", אומרת דליות, שהוציאה בימים אלה את הספר "אין ילדים רעים".
איריס קוסטינר, יועצת פנג-שואי, ממליצה גם לעצב את חדר הילדים ברהיטים קטנים ונמוכים, בהתאם לגובה הילד: "רהיטים גבוהים גורמים לילדים להרגיש קטנים עוד יותר ועלולים ליצור תחושה של חוסר חשיבות וחוסר הערכה. ילד יכול ללכת לאיבוד בחדר כזה. בחדר עם רהיטים נמוכים, הוא ירגיש בנוח".
כמה סוגי אימוץ אתם מכירים? יש משפחה שמאמצת ילד, כלבה שמאמצת גור נמרים שזקוק לחלב, סרטן הנזיר שמאמץ קונכייה ויש משפחה שמאמצת, ובכן, פאת שדה, דבר שמוביל לסדרה של טיולים שמלמדים לא מעט על החיים.
דובי זכאי מספר איך זה התחיל: לפני כמה שנים יצאנו לאחד מטיולי השדות שלנו. ניצבנו בפאת שדה ראינו בתלמים נבטים רכים ירוקים. "כאן יצמח שדה חיטה", בישרתי לבנות. בביקור הבא מילא את האופק שדה בגוון ירוק בהיר, מכוסה בפלומה רכה. החיטה הפכה לבת משפחה.
בחודש מרץ נוסף לצמח העדין פרח זעיר וירוק. הזמן דחק, חיטתנו גדלה בעוד כמה סנטימטרים, ועכשיו גובהה הגיע כמעט למטר וראשה של השיבולת התנדנד ברוח. עבר עוד קצת זמן, חיטתנו בשלה. ועוד זמן חלף, ולקראת שבועות הרכות של השיבולת נעלמה ועמה נעלם הצבע הירוק, הפאה הקטנה הפכה לזהב. ואז הגיעה עונת הקציר. אחרי הגשם הראשון שוב יצוצו בפאת השדה שלנו נבטים ראשונים.
כמה נפלא היה אם כל צד בבית היה מבין קצת יותר מה עובר על הצד השני? אם הילדים היו מבינים כמה אבא ואמא משתדלים בשבילם וההורים היו רואים שלפעמים כדאי קצת לשחרר. משחק תפקידים קטן יכול לעזור. קבעו לכם יום שיוכרז בזאת כיום הפוך, כלומר הילדים הם ההורים וההורים שבים בזמן לילדות.
הצאצאים ייאבקו בהורים כדי שיקומו בבוקר, ידאגו לאוכל, לניקיון, לעמידה בזמנים. ההורים יבקשו לשחק בחוץ עד מאוחר, יסרבו לאכול תרד וברוקולי וידרשו לעבור ישר לקינוח. לא רק שזה ישפר את התקשורת בין הצדדים הלוחמים ויפתח לכלום זווית ראייה נוספת - זה גם נורא כיף.
גם אם אתם לא מצליחים למצוא זמן ליציאה מפנקת או לחופש ארוך, תוכלו ליצור לעצמכם את האווירה הנכונה גם בבית, כי אמנם כבודם של הילדים במקומם מונח, אבל מה איתכם? "את חדר השינה", אומרת יועצת הפנג-שואי איריס קוסטינר, "כדאי לעצב כמו צימר פרטי. צרו אווירה רומנטית ונעימה, הדליקו נרות ריחניים, פזרו ריחות בשמים ושמנים והכניסו אגרטל קטנטן עם זר פרחים טרי. רצוי להשקיע במצעים ואיכותיים ולתלות על הקיר תמונה רומנטית ואפילו ארוטית. ולא לשכוח להוציא את הנעליים ואת סל הכביסה".
לו"ז עמוס, ביום שישי אתם רוצים לנוח, לילדים יש תוכניות. יש הרבה תירוצים למה לא לקפוץ לביקור שבועי אצל סבא וסבתא. אבל בחייכם, כמה קשה זה להקדיש שעה בשבוע לאנשים שייסדו את המשפחה שלכם-לעומת כמות האושר שאתם מעניקים להם. תבואו, תאכלו משהו, תשמעו סיפורים. גם אתם תהיו יום אחד זקנים, תשבו לבד בבית ותחכו לילדים שיבואו לבקר. איזה דוגמה אתם נותנים להם כשאתם מוותרים על ביקור אצל ההורים שלכם?
חלק ניכר מבעלי המצלמות הדיגיטליות מתייחסים אליהן כאל קופסה שחורה, סגורה ומסתורית. אין להם מושג איך מחברים אותה ולאן, איך היא אמורה לדבר עם המחשב ומה עושים עם הצילומים שמצטברים. כך שלא נדיר למצוא אנשים שניגשים למעבדה, מגישים את הכרטיס שעליו 700 צילומים -ובהם לא רק הנכדים החמודים אלא גם אוזן מטושטשת, רצפה לא מטואטאת ושאר תקלות - ולוחשים לעובד: "תפתח הכל, אין לי מושג מה יצא שם".
המעבדות, מן הסתם, מאושרות. אתם פחות.
מה עושים? לבעלי חרדת מחשבים לא מומלץ להתעסק עם התקנת התוכנה שמגיעה עם המצלמה, ואמורה לאפשר לה "לדבר" ישירות עם המחשב באמצעות חיבור כבל ביניהם. עדיף לרכוש בכמה עשרות שקלים קורא כרטיסים, המתחבר למחשב בכבל USB רגיל.
מוציאים את כרטיס הצילום, מכניסים לקורא - ומאותו רגע, מבחינת המחשב נוסף לכם כונן חדש, שאותו אפשר למצוא ב"המחשב שלי". אחרי שמיינתם החוצה את הבררה ובחרתם את הצילומים לפיתוח, מכניסים דיסק לצריבה ופשוט מעתיקים אותם מהכרטיס לדיסק.
את הדיסק הצרוב נותנים למעבדה, ואז באמת אפשר לומר: "תדפיסו לי הכל". ומי שלא רוצה להתעסק עם צריבה יכול להעביר את הצילומים הנבחרים לזיכרון "דיסק און קי" נייד, שגם הוא כבר עולה פרוטות.
בנוסף, אפשר להשתמש באתרים הרבים - lupa ,pictor ,pic.co.il ועוד ועוד - שמאפשרים העלאה של צילומים, עריכת אלבומים מקוונים, הזמנת תמונות וקבלתן בדואר. חלקם מציעים אפשרויות מרהיבות כמו הדפסת ענק על קנבס, או הפקת אלבום כרוך מהודר לכבוד אירוע משפחתי.
את המקום לעצה מס' 10 השארנו לכם. אם יש לכם עצה טובה בתחום המשפחה שלחו לנו באמצעות SMS למספר 9995 באופן הבא: רשמו את המילה משפחה ולאחריה בקצרה את העצה שלכם בנושא. העצה המוצלחת ביותר תתפרסם במעריב ותזכה את השולח בטיול ג'יפים משפחתי מתנת "טיולים בטבע" ובמנוי למגזין "להיות הורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
