שוק האדריכלות הישראלי - חלומות באוויר
ללא פומפוזיות, ללא תאווה לגורדי שחקים שיישאו את שמם וללא אובססיית שימור אוטומטית. הסטודנטים של בצלאל יסתערו בקרוב על שוק האדריכלות המקומי המדמם. עידו אפרתי עלה לירושלים לשמוע איך הם מתכוונים לעשות זאת
בזמן שהאדריכלות הישראלית מצמיחה מגדלים באוויר, מתכננת מונומנטים גרנדיוזיים עתירי השקעה (וגם כמה פילים לבנים על הדרך) וניצבת בפני צומת קריטי, במסדרונות האקדמיה כבר צומח הדור הבא של מתכנני הארץ הזאת - יצירתי, מתחדש, בועט ומבקר.
כפיר גלאטיה אזולאי, רענן שטרן, מיסלון ג'בארין ורון פריש הם סטודנטים במחלקה לאדריכלות בבצלאל שחושבים קצת אחרת. במסגרת לימודיהם הם כבר הספיקו להתמודד בתחרויות, לבלות שעות בתצפיות על מתחם הבורסה ברמת גן, לתכנן מבנה מגורים משולב לבני אדם ולכלבים, לשחזר את בית הספר המקצועי הראשון בירושלים, אליאנס, ועוד.
ביום שמש ירושלמי כינסנו אותם בדירת סטודנטים לשיחה פוקחת עיניים על מעמדו ההולך ונשחק של מקצוע האדריכלות, על פשיטת הרגל של הארכיטקטורה הישראלית בצל המיתון שבדרך, על בזבוז הכסף והמשאבים בתכנון בניינים חסרי פרופורציה ופונקציונליות, על מעצבי הפנים שחודרים לטריטוריה לא להם, ובעיקר על הרצון העז לשוב לבנייה מינימליסטית.
אחת הסוגיות האקטואליות והשנויות במחלוקת בנוף שלנו היא הבנייה לגובה. האם לדעתכם יש הצדקה לכל גורדי השחקים שצמחו כאן בשנים האחרונות?
שטרן: "אני חושב שכמענה פונקציונלי, הבנייה לגובה הכרחית כשהיא נובעת מהמניעים הנכונים. אבל יש כאן גם לא מעט עבודה בעיניים, היות שקיים קשר הדוק בין הון ויזם. אם אני בונה מגדל של 50 קומות שאמור כביכול לתת מענה לצפיפות, אבל בסוף כל דירה בפרויקט משתרעת על פני קומה שלמה ובכל דירה גר זוג עשירים, לכן הבנייה לא משרתת את הפונקציה שלשמה נועדה.
"אני כן חושב שצריכים לבנות לגובה בערים הגדולות ובעיקר בתל אביב. אבל ישנה תפיסה רווחת, שלפיה היכן שכבר בנו בניין לגובה - צריך לבנות לגובה בכל המתחם. אנחנו מוצאים מקומות שבהם אפשר וגם נכון יותר לבנות בנייה נמוכה יותר, שמסוגלת להיות חלק מהמרקם העירוני בלי לצמוח לגורדי שחקים".
פריש: "אני חושב שזו שאלה של מיקום. למשל, ההתמקמות החדשה של קבוצת המגדלים ב'פארק צמרת' - שהוא ריכוז של השכבה העשירה בישראל - היא גוש בניינים שמובדל משאר הסביבה. מצד שני, יש בעיה כשבניין בן 40 קומות מוקם ליד בניינים בני 4 קומות: זה נראה כמו עמוד באמצע השכונה, וזה לא מתקשר עם השכונה.
"נראה לי שהמיקום האסטרטגי הנכון כיום הוא במרכז העיר - בשדרות רוטשילד, ליד מגדלי העסקים שקיימים שם היום. לא כדאי לבודד אותם או לשייך אותם לקבוצת אליטה. לדעתי, צריך להיות סוג של דיאלוג בין מגדלי המשרדים לבנייני המגורים".
האם בהקשר הזה אפשר לדבר גם על בנייני משרדים?
גלאטיה אזולאי: "בנושא בנייני המשרדים, קיימת בעיה שחוזרת על עצמה: אין עירוב של פונקציות. לאחרונה עשינו פרויקט על אזור הבורסה ברמת גן, וגילנו למשל שיש שם מבנה מוזנח בן 3 קומות, אבל הוא מצליח לקיים בתוכו הרבה שימושים - החל בתעשייה זעירה, דרך משרדים ומזון וכלה בזנות בערב. הוא מקיים בתוכו מעין מסלול חיים הרמוני, שממצה את העושר ואת הארכיטקטורה של המבנה - דבר שמגדל מסחרי חדיש לא עושה.
"בכלל, היום מנסים להגדיר כל דבר על ידי תוכניות ומספרים וכל מיני מחקרים. אני חושב שזו לא המהות של הארכיטקטורה. תוכניות הן דבר נזיל: מה שנכון להיום, יכול להיות לא נכון בעוד 50 שנה".
שטרן: "בונים מבנים ומונומנטים גדולים כל כך באמצע העיר, ובסוף השימוש בהם מתמצה בשעות מסוימות מאוד במשך היום. אז אנחנו יוצרים שדה ענקי של אובייקטים כאלה, שעומד ריקים שעות על גבי שעות במהלך היממה; אנחנו בונים חללים וארכיטקטורה ובסוף לא ממצים אותם - אין חפיפה בין המאמץ לשימוש, וזה חבל. הפתרונות לכך מסובכים - אבל הם קיימים".
גלאטיה אזולאי: "תחזוק של בניין בבורסה ברמת גן עולה בממוצע 13 מיליון שקל בשנה. לעומת זאת, המבנה המוזנח בבורסה - שמייצר מחזוריות של 24 שעות ומנצל את הסטרוקטורה - האחזקה שלו כמעט אפסית. בכלל, בכל מתחם הבורסה ברמת גן יש אזור שלם שהוא פשוט מת. עשינו שם תצפיות, והאזור עובד עד השעות 4-5 אחר הצהריים, ואחר כך הוא מת.
"מהצד השני של איילון בונים מגדלי מגורים, מפתחים אזור מטורף. אז אנחנו אומרים: למה לא לקחת את מתחם הבורסה - שיש בו בנייה נמוכה, שיכולה להתאים למרקם עירוני - לחדש אותו וליצור רציפות עירונית, במקום להקים שם מגדלים ולחסום את כל הרקמה?".
אז אין הצדקה למתחמי המשרדים במתכונתם הנוכחית?
"אנחנו נמצאים בעידן הדיגיטלי, שבו אנחנו יכולים לאחסן מקסימום ידע במינימום מקום. כלומר, כל מבני המשרדים האלה, עם כל המאמץ - בשביל מה? הרי בסוף העובדים יושבים במעין בוקסה כזאת בעולם הפנימי שלהם, של 2x2 מטרים, אז למה צריך לבנות את כל הגודל הזה? מעבר לכך, אני חושב שצריך ליצור אזור שאינו מיועד רק למשרדים".
אפשר לנהל מרקם קהילתי במקומות כאלה?
"אפשר, אם מרוקנים אותם מכל התוכניות האלה של מבני המסחר והמשרדים, ו'טוענים' אותם מחדש. יש שם מבנים טובים, שאת האדריכלות שלהם אי אפשר לשפוט - זו התוכנית החופשית של לה קורבוזיה (אדריכל שוויצרי, מהבולטים באדריכלות המודרנית של המאה ה-20 - ע.א), שמדבר על כך שהפרוגרמה היא נזילה, והבניין אינו רק גחמה - אלא מקדש את היכולת של הארכיטקטורה להשתנות כל הזמן".
נדמה שהשנים האחרונות, שהתאפיינו בשובע בתחום הנדל"ן, הצמיחו תכנונים ומבנים גרנדיוזיים. מה אתם חושבים על הבנייה הזו?
ג'בארין: "אני חושבת שבשנים האחרונות מנסים לנצל יותר את הטכנולוגיה ופחות את האדריכלות. למשל, המבנים הגדולים של זאהא חדיד ופרנק גרי הם מבנים עצומים, שעולים מאות מיליוני דולרים.
"בניגוד לכך, לה קורבוזיה בונה בנייה מינימליסטית. יש לו 'גריד' שהוא טוען אותו לפי הצורך, וזה גם זול יותר לבנייה. תמיד אפשר להתחיל את הארכיטקטורה בבנייה מינימליסטית ולא במבנים מפלצתיים, ועכשיו במיוחד צריך לחזור לזה".
פריש: "היום הבנייה יזמית נורא. כל המגדלים החדשים הם גחמה של יזם שרוצה להרוויח יותר כסף. מביאים לארץ מבנים וארכיטקטים 'עם שמות' מחו"ל, כמו ריצ'רד מאייר ברוטשילד. לדעתי, מאייר לא היה בארץ בכלל, והבניין נראה כאילו תוכנן בניו יורק. המגדלים הגבוהים מדי הם לא הדבר שאנחנו הכי צריכים היום. זאת יותר הסתכלות על ערים כמו ניו יורק וניסיון לחקות
שטרן: "כבר לפני 2,000 שנה בנו מבני ענק. היקף העבודה וקנה המידה של המבנים היו אז הרבה יותר גדולים ביחס למה שאנחנו קוראים היום 'מגה סטרוקטורות'. אני מוצא קשר הדוק בין מאמץ לאסתטיקה, לא רק ברמה של 'זה יפה בעיניי' - אלא ברמה של זה נכון, זה עובד טוב, זה מעניין. אתה שואל את עצמך כשאתה רואה את המבנים הגרנדיוזיים האלה, אם המאמץ היה באמת שווה את זה.
"כשמדובר במבנים שנבנו לפני 2,000 שנה ויותר במצרים, ביוון וברומא, אני חושב שהיום אפשר להגיד שהמאמץ היה שווה, כי עד היום אנחנו מנסים לפענח את מה שאנחנו רואים. במבנים של ימינו, לעומת זאת, אתה שואל אם היה צריך להשקיע כל כך הרבה כסף, חומר ושטח בשביל משהו שהאסתטיקה והמאמץ לא מצדיקים אותו. נראה לי שהמיתון הנוכחי נותן להם סטירת לחי חזקה, כי פתאום מקבלים פרופורציות של השקעה".
מה בנוגע לגרנדיוזיות של המבנים בתחום המגורים?
שטרן: "אותי לא מעניין לגור בבית שרובו לא חי, לא מואר וחסר תנועה. יש אנשים שקונים את עולמם בגודל - כי זה יוקרה, זה מעמד, וכך היה מאז ומעולם. אותי זה פחות מעניין.
"כמתכנן, לדעתי אין קשר בין אמביציה, מקוריות, תכנון ועיצוב לבין קנה מידה. אתה יכול לייצר משהו מושלם, שאפשר להגדיל או להקטין אותו. אבל בסוף היום כולם יושבים על הספה בסלון, והחיבור של הקיר שנמצא 10 ס"מ ממני הוא מה שאני רואה - והוא מה שחשוב, לא האובייקט המטורף שאני נכנס לתוכו עם הב.מ.וו ושוכח איך נראית החזית שלו".
גלאטיה אזולאי: "לדעתי, חשוב שיהיו אדריכלים גדולים, שיתכננו גם מבנים גדולים ויוצאי דופן. הארכיטקטורה איבדה מכוחה כבר מזמן והפכה לאדריכלות של יזמים. הם לקחו את הכוח לידיים - ואנחנו הפכנו לכלי משחק שהיזמים מתפעלים אותו.
"אני חושב שצריכים לחזור אחורה מבחינה מחשבתית ולעסוק שוב בתפקידה של הארכיטקטורה, להחזיר לה את כוחה וקצת להוריד מהחשיבות של הערכים המספריים, הניתוחים והסטטיסטיקות, כי היזם רוצה לדעת איך מוציאים מקסימום כסף במינימום מאמץ".
בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמה של שימור מבנים היסטוריים בתחומי המגורים והמשרדים, ומתברר שההיסטוריה מוכרת.
גלאטיה אזולאי: "אני חושב ששימור הוא עניין פוליטי לחלוטין. יש בתל אביב כל כך הרבה ארכיטקטורה שאינה מיועדת לשימור - זה עסק כלכלי של היזמים".
ג'בארין: "גם לדעתי זה יותר עניין של פוליטיקה ופחות עניין של אדריכלות, בעיקר בבחירת הנכסים ההיסטוריים: מה אתה רוצה לקדש, מה אתה רוצה להשאיר ולהנציח. כשאנחנו משמרים משהו בעיר העתיקה בירושלים, זה מביא כסף ותקציב, זה סוג של שיווק".
פריש: "לדעתי, זה די מבורך. כשאני מסתובב בשדרות רוטשילד, אני מסתכל על בית משומר לפני שאני עוצר להסתכל על בניין משרדים חדש וגבוה. זה מדבר אליי יותר מהמגדלים החדשים. לדעתי, זה תורם גם לחזות העיר. אני חושש שיהרסו את המבנים הנמוכים, שלטעמי הם יפים, ויבנו במקומם מגדלים גבוהים מזכוכיות שנראים כמו אגרטלים. לכן השאלה היא בעצם לא האם לשמר - אלא מה לשמר".
גלאטיה אזולאי: "השאלה היא גם איך לשמר. בשימור יש כל כך הרבה רבדים: יש שימור שהוא 'פאסאדיזם', כלומר שימור החזיתות בלבד. בשימור כזה הורסים את כל פנים הבניין - אתה יכול לקרא לזה שימור? זה הורס את כל מהלך התנועה של הבית, את כל האווירה, וזו מעין תפאורה. זה תלוי ברמת השימור, ולא באיך מוכרים לנו את השימור הזה".
בסופו של דבר סטודנט מסיים את לימודי האדריכלות, ואז הוא מגלה שהוא נמצא בשוק רווי, שבו שולטים היזמים - והוא צריך להיכנע להרבה תכתיבים.
פריש: "אני מניח שנתחיל לבנות מבנים קטנים. אני שואל את עצמי כמה אתעמת עם הלקוחות, כי בפועל יש משחקי כוח ואתה צריך להסתדר עם כולם - עם הלקוחות, עם העירייה ועם המהנדס. השאלה היא איך אפשר להוציא החוצה את מה שיש לי".
ג'בארין: "כולנו נגענו בשוק העבודה ועבדנו במשרדים בחופשות. אנחנו מבינים שיש שוק עבודה בחוץ, שיש הרבה מגבלות - מבחינה תקציבית ומבחינות אחרות, אנחנו לא מרחפים. בתקופת הלימודים אנחנו מפתחים חשיבה יצירתית ומדברים יותר בבחינת פנטזיה. לא רק אנחנו חושבים כך - אני חושבת שגם האדריכלים שפעילים בשוק מתמרמרים על כך שאי אפשר למצות את כל היצירתיות".
הכל נהיה ממוסחר ותלוי ברווח. לאן זה ייקח את האדריכלות של השנים הבאות?
שטרן: "עצם העובדה שאדריכל כבר לא נתפס כאמן - זו בעיה לטעמי; זה להחריב את המושג 'אדריכלות', אם מוציאים את כל העניין האמנותי. אמנות מחוברת לתחושות פנימיות, ליכולות, לראייה ולמימוש פנטזיות. ברגע שמוציאים את כל העניין הזה, מה שנשאר זו עבודה טכנית מאוד.
"נכון שבסוף אתה בונה לאנשים. מי שמתכנן ושוכח שהוא מתכנן לאנשים, ככה זה גם נראה. אך השאלה היא עד כמה אדריכל מוכן לוותר, והוויתורים האלה בולטים ועצובים. יש אדריכלים מאוד מאוד מוכשרים, שבסוף הוויתורים האלה עולים עליהם. אני חושב שכל מי שעובד או כל מי שלומד שואף לוותר כמה שפחות".
פריש: "הרבה אדריכלים בתעשייה כיום מוותרים יותר מדי - גם מבחינה כספית וגם בעניין הרצונות הפנימיים. האדריכלים מוכנים כיום לעשות עבודות במחירים נמוכים יותר, העיקר לבנות. הם גם מתפשרים יותר מול גורמים חיצוניים. המקצוע שלנו הוא לתכנן אמנות - ופחות להיכנס לנושא הכספי".
נדמה שגם הגבולות בין מעצבי פנים לארכיטקטים הולכים ומיטשטשים, לפחות בעיני הציבור.
שטרן: "מעצבות פנים, שלמדו להתאים בדים, מתחרות על אותם פרויקטים כמו אדריכלים - וזה אבסורד מוחלט. זה אבסורד ברמה החברתית - שחברה לא יודעת מהו תפקיד של אדריכל. יש מקצועות שברור מהם, אבל אדריכל - מקצוע שאמור להיות ברור הרבה יותר ממקצועות אחרים בשוק - הופך פחות מובן, ואיכשהו קרה שאנשים לא יודעים מה זה אדריכל".
גלאטיה אזולאי: "אנחנו לומדים במשך 5 שנים לימודי תיאוריה ועוד 3 שנים של לימודים מעשיים, כדי לקבל את זכות החתימה שלנו. 8 שנים. דורשים מאיתנו להתמצא בכל כך הרבה רבדים: סוציולוגיה, כלכלה, עיצוב אורבניזציה, פוליטיקה. אבל מה זה אדריכל? אנשים לא יודעים מה זה. אדריכל זה הרבה יותר עמוק ממה שאנשים תופסים היום. זה הפך לכאורה לעוד משהו שאפשר ללמוד במכללה, כמו כל מקצוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
