 |
/images/archive/gallery/907/290.jpg אכלו לי שתו לי
mugley, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| לקחת אחריות על עצמנו ולהפסיק להיות קורבן אין פירושו שאנחנו אשמים. מדוע? כי זהו לב ליבה של הבחירה: אין אשמים ורק אתה אחראי לכל מה שקורה לך. ד"ר טובי בראונינג |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רובנו חונכנו לא לקחת אחריות מלאה על חיינו, על גופנו ועל בריאותנו, והמודל המוכר של רופא-חולה מחזק נטייה זו. לרוב, המסר שהועבר אלינו על ידי הרופאים היה "סמוך עלי, ממילא אינך מבין בעניינים אלה".
 |
| תנו כבוד לחסימה |
|
אל תתייגו את החסימות שלכם כ''בעיות'' - בכל חסימה מסתתרות ההבנות העמוקות ביותר של חיינו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בלי אחריות אין כוח ואין עוצמה. למרות זאת, כוחו של ההרגל למסור את אחריותנו, ובמקביל את חיינו, לאחרים, במיוחד בתחום הבריאות, הוא כה גדול, עד שרוב בני אדם ששים לעשות כן.
הסיבה לכך שאנשים מפקידים את כוחם בידי אחרים היא בסיסית ביותר - פחד. אין דבר שמפחיד אותנו יותר מכוחנו שלנו! ההכרה באחריותנו הבלעדית לאושר שלנו מפחידה אותנו עד כדי כך שאנחנו מוכנים להעבירה בשמחה לאחרים. אחרי הכול, כל עוד אנחנו לא נושאים באחריות המלאה על חיינו, אנחנו נהנים מהזכות להאשים אחרים. אין ספק שזכות זו אכן מושכת יותר מאשר קבלת האחריות הבלעדית על עצמנו.
מתן כבוד ועידוד אדם להשתתף בתהליך הריפוי מהווה את אבן הבוחן של כל גישה הוליסטית. אין ספק שהפיתוי ליטול מידי המטופל את האחריות הוא רב משום שהדבר מעניק למטפל כוח רב, כביכול. אבל ראוי לציין שאחד הגורמים העיקריים לשחיקת מטפלים הוא לקיחת האחריות - מה שמעיד שהדבר אינו מועיל לאיש.
אנשים מתכחשים לכוחם ולאחריותם בדרכים שונות במהלך הטיפול. הדגם רופא-חולה, שמהדהד לא פעם כיחסי הורה-ילד, מעורר באנשים אסוציאציה של תלות או חוסר אונים. המטופלים עלולים להניח שמכיוון שהם שוכבים, לכאורה סבילים, בעוד השני הוא הפעיל ובעל הידע, הם אינם יכולים להיות אחראים למצבם ואין בהם כוח לשנות דבר. זוהי טעות חמורה, שכן הכוח המשמעותי ביותר להגשים את משאלותיהם מצוי בתוכם.
בואו ונראה מה פירושו של דבר להיות אחראי לעצמך ולחייך.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/632/817.jpg
אין דבר יותר מפחיד מכוחנו שלנו it'sGreg, Flickr |
it'sGreg, Flickr |
אין דבר יותר מפחיד מכוחנו שלנו |
|
|
|
 |
|
 |
|
קח אחריות
|
|
|
 |
|
|
|
החלק הראשון בלקיחת אחריות מלאה על חייך הוא ההכרה שלך בכך שכל מה שקורה לך הוא בחירה שלך. חשוב עוד יותר - בחירתך היא מה אתה עושה עם כל מה שקורה לך. בחירה מוחלטת איננה מושג חדש, ולמרות זאת, אנשים רבים מגיבים כלפיה בהתנגדות רבה. להתנגדות הזו יש סיבה טובה מאוד וכדי לבדוק אותה רצוי שנחקור את עצמנו.
חשוב לרגע על דבר-מה שמאמלל, מכעיס או מתסכל אותך. זה יכול להיות משהו מן העבר או בהווה, מחלה, אירוע טראומטי, פרידה, גירושין, פציעה, תאונה וכו'.
אמור את
המשפט הבא בקול או בתוכך: "בחרתי שכך יקרה לי, כי רציתי בזה או הייתי זקוק לזה". טווח תגובתך יכול להיות בין זעם, טינה או רוגז, ועד להקלה או הנאה!
כעת, חשוב על דבר כלשהו בחייך, שאירע לאחרונה או מזמן, וגרם לך אושר גדול. אמור לעצמך: "בחרתי שכך יקרה לי, כי רציתי בזה או הייתי זקוק לזה". אילו רגשות עולים בך עכשיו?
עד מהרה תתגלה הסיבה לכך שאנחנו מתנגדים להיות השולטים בכוחנו. הרי רק אדם אמיץ מאוד יוכל לקבל את העובדה שאושרו תלוי בו ובכוחו בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האובדן הכבד
|
|
|
|
|
|
|
הגורם המאוס ביותר בעניין האחריות המוחלטת שלנו הוא שלא נוכל להאשים יותר אף אדם, שום כוח, כלום. איזה אובדן! אין פלא שאנחנו נלחמים נגד התפיסה הזו בחירוף נפש. למה לנו להפסיד את התענוג הנובע מאמירות כגון "הוא עשה לי כך וכך"; "מה אני יכול לעשות אם היא כזאת?", "מה אני אשם שאני לא בריא?", "זה לא היה תלוי בי", ו"לא היתה לי ברירה"?
לקיחת אחריות אינה משאירה בידינו גם את האפשרות להאשים את הורינו, יהיו מעשיהם אשר יהיו. נוכל לעזור לעצמנו להבינם, כשנראה את הורינו עצמם כילדים. עם זאת, פעמים רבות, הכעס עליהם הוא שלב חשוב בדרך לסליחה אמיתית ולהכרה בבחירתנו. הטאבו נגד הכרה בכעס על ההורים טבוע לרוב כה עמוק, עד שהוא מונע מאנשים להתפתח ולהתקדם בזכות המחילה. דילוג על השלבים החיוניים והתכחשות לרגשות העמוקים, יהיו אפילו הקשים ביותר להתמודדות, מונעים כל אפשרות להגיע למחילה אמיתית.
על אף שהאשמת הזולת יכולה, לכאורה, להיות מספקת ומנחמת, יש לזכור שהטלת האחריות על אחר, מזיקה בעיקר לאדם שעושה זאת. חשוב להבין שלקיחת אחריות על עצמנו אין פירושה כי אנחנו אשמים. זהו לב לבה של הבחירה: אין אשמים.
אם נטרת טינה כלפי מישהו ואתה מוכן להשתחרר ממנה, כל שעליך לעשות הוא לקחת אחריות על בחירתך, להיות בקשר עם אותו אדם כדי ללמוד ממנו - והכעס יימוג. אולי תתפתה לטעון שאתה צודק במרירות כלפיו, אך עם כל "צדקתך" דבר אחד ברור - מרגע שתיקח אחריות על בחירתך תהיה בריא ומאושר יותר.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/894/493.jpg
כשפוחדים - חווים התפצלות DUSDIN, CC-BY |
DUSDIN, CC-BY |
כשפוחדים - חווים התפצלות |
|
|
|
|
|
|
|
כיף להיות קורבן, אבל אין בזה אושר
|
|
|
|
|
|
|
אחת הסיבות הנפוצות לבריחה מאחריות ולהאשמה היא הפחד שלנו לבקש את מה שאנחנו צריכים או רוצים באמת. אנחנו מצפים שאחרים יידעו למה אנחנו זקוקים, ואם אנשים בסביבתנו אינם יודעים מה אנחנו צריכים, אנחנו נוטרים טינה וכועסים, מאחר שהענקנו להם כוח הורי. תגובות כגון "הוא היה חייב לדעת שאני צריכה את זה, הרי זה היה מובן מאליו!" נפוצות מאוד. אך לאמיתו של דבר, אפילו אם רצונותינו נראים לנו כמובן מאליו, אין הם כאלה. דבר אינו מובן מאליו, אלא אם נאמר אותו במפורש. רמזים הם חסרי תועלת, עלולים לגבות מחיר יקר מדי ולעתים תכופות, הם מופיעים כמחלה, כסבל.
כשאנשים פוחדים להסתכן ולבקש, הם מפתחים לעתים מחלות המאפשרות להם לקבל או לומר בעקיפין את מבוקשם האמיתי שיכול להיות, למשל, "אני רוצה הפסקה/פינוק/להתפטר מהעבודה הזו/לצאת מהיחסים האלה וכו'". מחלות כאלה עלולות גם להיות קטלניות. ללא ספק - זהו מחיר כבד תמורת אמירה פשוטה.
למרות כל אלה, אנו עלולים עדיין לשאול, מדוע עלינו ליטול אחריות אישית על חיינו. למה שנוותר על זכותנו להתמרמר ולהאשים גורמים חיצוניים? התשובה לכך פשוטה: התחליף היחיד ללקיחת אחריות מלאה על חייך הוא להישאר קורבן לעולם. למרות שבהוויית הקורבן יש קסם ונוחיות, שאי-אפשר להתכחש להם, קורבניות מעולם לא הביאה אושר או בריאות לאדם. להיות קורבן פירושו להגיע לסוף הדרך - אין יותר מה לעשות אין יותר לאן ללכת. בהיותך קורבן, אתה נתון לחסדי אחרים או בידי הכוחות שעליהם הטלת את האחריות. חיים כאלה עשויים אמנם להיראות קלים, אך איזה סיכוי יהיה לך להשתמש אי פעם בעוצמה הטמונה בך ולממש את הפוטנציאל העצום של חייך?
לעתים קרובות קורבנות חשים רגשות אשם. כיצד יכול קורבן להיות אשם אם אין לו כוח? לאמיתו של דבר, אין זה חשוב אם אכן האדם אחראי לכל הקורה לו. הגורם המכריע הוא יכולתו של האדם לקבל את האפשרות שהוא האחראי לכל אשר קורה לו. בעצם קבלה זו, איכות החיים משתנה מן הקצה אל הקצה; מתסכול לשלווה, מכעס להכרת תודה, מהיותך קורבן, להיותך אדם בעל עוצמה וכוח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשפחדנו חווינו התפצלות
|
|
|
|
|
|
|
התוצאה הגרועה ביותר שנובעת מחיים כקורבנות חסרי אונים היא אובדן שלמותנו. התכחשות לכוחנו והפקרתו בידי גורמים חיצוניים כמוה ככריתת איבר חיוני מעצמנו. מעבר לתחושות הטינה והכעס המאפיינים את הקורבן, קיים בו גם פחד עמוק. הפחד הוא הגורם העיקרי שמפצל אותנו. מאז ילדותנו, כולנו עברנו תהליך פיצול שכזה, לרוב בלי שידענו זאת. כשחשנו מפוחדים וחסרי ישע - חווינו התפצלות של שלמותנו.
פחד וחוסר אונים קיצוניים או ממושכים עלולים לגרום לפיצול פתולוגי. אצל רוב בני אדם פיצול זה הוא בתחומי הנורמה. צורת פיצול נפוצה היא אנשים המתנתקים מגופם עד שנראה כאילו הם חיים מחוצה לו. פיצול מתרחש גם כששומעים חדשות מזעזעות או כשחווים טראומה קשה שמלווה בתחושות פחד וחוסר ישע. לעומת זאת, המסת משקעי הטראומות במערכת שלנו מאחה ומחזירה אותנו לשלמותנו. אחד הגורמים המסייעים לריפוי זה הוא העצמה, סוף תפקודנו כקורבנות וההכרה בבחירותינו; בעיקר בבחירה להפיק את המתנות הסמויות מכל אשר קורה לנו.
| | | | | |
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מפתחת השיטה הבינלאומית ''עוצמת הרכות'' (Holistic Pulsing), ומחברת הספרים ''עוצמת הרכות'' ו''איך הפכה האישה לגבר''
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
