 |
/images/archive/gallery/827/784.jpg מתוך סדרת האנימציה היפנית אוונגליון
 |
|
|
|
|
|
|
|
לתת לו כל מה שהוא רוצה? לוותר, להרפות או להחליט בשבילו? שי אור חושב ששאלת הגבולות היא מיותרת לכל מי שבחר לחיות כאן בעולם החומר. העניין הוא לא מה לעשות, אלא מי להיות. הורות כמעשה ניסים, חלק שני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השאלה האם צריך או לא צריך גבולות היא שאלה מיותרת לכל מי שבחר לחיות כאן בעולם החומר. פשוט בגלל ששם המשחק בעולמנו הוא יצירה בתוך גבולות. כך שאפשר לפרוש מהדיון הסוער על נחיצותם של גבולות. עם זאת יש שתי שאלות בעניין גבולות שמאוד חשוב גם לשאול וגם לענות עליהן בכנות: מה מקור הגבולות שלנו? ומה מטרת הגבולות שאנו מציבים לעצמנו?
 |
| איך כוכב אחד מעז |
|
למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בהקניית גבולות לילדינו? מדוע אנחנו כל כך מפחדים מזה שהם יהיו חופשיים באמת? שי אור על אשליית הגבולות. חלק א' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כי אין באמת גבולות לנפש ואין גבול לאדם. חוקים וגבולות נחוצים לחיים כמו שהקרטון נחוץ לחלב. מרגע שגמרתי לשתות, אפשר לזרוק אותו. הגענו לכאן עם יכולת מולדת ללמוד את שפת החומר, לפגוש בגבולות, להכיר בהם ולהשתמש בהם כדי לאלתר מנגינה שאין לה גבולות, כזאת שאיש עוד לא שמע. הילדה שלי, כמו הילדים שלך, משתוקקים לפגוש גבולות. בדרך שלהם. בקצב שלהם, לפי הצרכים שלהם. זה לא עונש לחיות כאן. כשהיא לומדת לעמוד ואחר כך ללכת, ילדתי נופלת שוב ושוב ונחבלת ובוכה וזה לא עונש. היא רוצה ללמוד מה כואב וכמה, זה מרכיב חשוב בריקוד החיים שלה. כשאני מוותר על הפחד שלי מחופש מוחלט, כשאני בא כמו אל אמיתי, נדיב ומאפשר וחסר פחד אני כבר לא צריך ללכת חמישה צעדים לפניה, להקנות לה הרגלים שבעזרתם תשתלב במשפחה, בחברה. היא באה לכאן. היא כל כך רוצה להשתלב. היא כל הזמן כותבת אותיות והיא רק בת 4 וזה לא בגלל שזה חשוב ללמוד לקרוא אלא בגלל שזו אחת השפות בעולם שעליו היא מתבוננת, שבו היא מבקשת למצוא את מקומה. היא מדליקה את המצית וזה קשה והיא מקבלת כוויה באצבע ובוכה נורא ואני בוכה איתה בלב וזה עוד גבול שהיא לומדת מבחירתה החופשית. היא כל הזמן מקשיבה וסופגת את הצלילים שמרכיבים את הסולמות. את הגבולות שאיתם צומחים.
כשהיא משחקת עם חבר הם בעיקר מדברים. במשך חצי שעה הם מתרגשים ורבים ומוצאים פתרונות לחוקי המשחק שהם ממציאים. העניין הזה של חוקים מרגש אותם. בשונה מאיתנו, שאת כל החוקים "הפילו "עלינו עם נוקשות ופחד ושפה גבוהה ומרוחקת, בשונה מרוב המבוגרים שבשבילם חוקים וגבולות הם מעין עונש שצריך להעביר מדור לדור, הם עדיין מבינים את הקסם שביצירת חוקים ושבירה ויצירה של חוקים חדשים. קסם הבריאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
צמיחה = התרחבות
|
|
|
 |
|
|
|
ילדינו רוצים ללמוד את חוקי עולם החומר, כמו שמוזיקאי רוצה ללמוד סולמות. מטרתם העמוקה היא להכיר את מלאי הצלילים הקיים בכל סולם ולהשתמש בו כדי לבטא את אינסופיותם. לא כדי לתחום ולהגביל אותה. כדי לבטא את חופש הבחירה שלהם ולא כדי לותר עליו. חשוב להבדיל בין חום לקור, בין מקום מוגן למקום מסוכן. חשוב לזהות רעש של מכונית מרחוק אם אתה חי בעיר וחשוב לדעת כמה קוביות שוקולד זה טעים ואחרי כמה קוביות את כבר רוצה להקיא גם אם את כזאת שאוהבת שוקולד.
הנחש הוא בעצם ידידו הטוב של האדם. הוא בכלל לא רצה לסכסך
בין אדם לאלוהיו או בין חוה לאדם. הנחש הוא היחידי בסיפור שזוכר מה זו אהבה ומה זה חופש ומה אלוהים רוצה לתת לברואיו. מה שאבא ואמא באמת רוצים לתת לילדיהם.
הנחש בא ומציע אפשרות חדשה. חדשה ומסעירה. הוא בא ומאוורר את השטח מסמכותיות כובלת, מפחד, מכניעה שמקורה צורך נואש בהכרה ובאהבה, כמו שיש לרוב הילדים שהוריהם לא מתפעלים מהם ולא תומכים בייחודיותם. אותו צורך שהיה לאדם ולחווה, צורך נואש להמשיך ולדבוק במי שמגרש אותם מגן עדן ובלבד שלא יוותר עליהם. בבחינת " קח כל מה שיש לי, רק אל תעזוב אותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אז מה לעשות תכל"ס?
|
|
|
|
|
|
|
לפעמים נראה לי שהורים מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. והשליחות שלקחו על עצמם היא ללמד את ילדיהם לוותר. ללמד אותם להתכופף, לעזור להם להכיר במוגבלותם. והם אומרים לי, ההורים בעלי הניסיון, שיודעים איך העסק מתנהל כאן: "אתה לא תוכל לנצח לגדל את ילדתך בתוך בועה. בסוף היא תהיה חייבת להבין שהחיים זה התמודדות ושהיא לא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה".
ואלה שמוכנים לשאול שאלה על גבולות, אלה שמרשים לעצמם להיות מבולבלים, שואלים: אבל מה לעשות? מה לעשות תכל"ס?
"לתת לו כל מה שהוא רוצה?", "לקשור אותה בחגורות הבטיחות גם כשהיא צורחת?", "כשהוא לא רוצה ללכת לחוג ואני יודע שזה נכון לו וטוב לו, מה לעשות? לוותר, להרפות, להחליט בשבילו?", "לתת להם לשחק עד שיתמוטטו מעייפות או 'לחתוך' בנחישות ולהשכיב לישון 'בזמן'? מה לעשות? לשים גבולות? לשחרר ולזרום? לדעת בשבילם? לסמוך עליהם? להנהיג? להקשיב?".
ואולי נשאל שאלה אחרת. לא מה לעשות? אלא מי להיות?
השאלה "מה לעשות?" היא כמו יד מגששת באפלה, מחפשת אחיזה, מחפשת משהו במנהרה החשוכה שייתן כיוון, שיעזור להגיע החוצה אל האור, אל הפתרון, אל ההתנהלות הפשוטה שאין בה דילמות ואין בה צמיחה, שיש בה תשובות טובות ומוכנות לשליפה לכל שאלה. כשאנחנו שואלים "אז מה לעשות" אנחנו הופכים את עצמנו לשואב אבק שמחפש את הוראות ההפעלה של עצמו. אנחנו הופכים גם את ילדינו למין תשבץ שיש לו פתרון אחד וכל מה שצריך זה להציץ לדף הפתרונות ולגמור עם זה.
השאלה "מה לעשות?" מגיעה מהאשליה שלתוכה נולדנו, ושבה חיים כבר אלפי שנים אנשים מבוגרים שהם בעצם ילדים שמבקשים לקבל תשובות מוכנות מבחוץ. שרגילים מגיל ממש צעיר להדחיק ולשכוח את התשובות האישיות הכל כך מדויקות וכל כך מיוחדות שלהם. שרגילים לחפש את האמת שם בחוץ ולמעלה אצל המבוגר האחראי שלקח לעצמו את תפקיד ה"יודע כל". דורות על גבי דורות של אנשים שממש נראים מבוגרים בגופם אבל כל הזמן מקטינים את עצמם ביחס לאלוהים שיודע בשבילם מה נכון, ביחס למנהיג שלהם, לגורו שלהם, לכומר שלהם, לרבי שלהם, למשכיל של השכונה, לבעל שלהם, לאשה שלהם. למדענים, לפוליטיקאים, למיליונרים, לכותבי טורים באינטרנט. לכל מי שנתפס כבעל כוח גדול יותר או קירבה גדולה יותר אל האמת.
השאלה "מה לעשות?" יוצאת החוצה ומחפשת אחיזה במשהו חזק ויציב, שברור שאין לי בפנים, וככל שזה יותר שיטתי ומרגיש יותר סמכותי, ואם אפשר אז גם עתיק או מגובה בתעודות, כך גדל השקט ומתפשטת התחושה שבחרנו טוב, ש"עכשיו, הכל ברור" , יש תשובה, אפשר להירגע ולחדול מהחיפוש המייסר הזה.
אלא שמדובר באשליה. לשאלה "מה לעשות?" אין תשובה. כלומר יש לה אלפי תשובות אבל ברגע זה רק מי שיושב בתוכי יכול לתת את התשובה לשאלה הזאת. זה שנמצא בתוכי וענה כבר על השאלה מי להיות, יכול בקלות לעשות את מה שנובע ממנה.
רק אחרי שהחלטתי מי אני, למשל כזה שנהנה ממה שהוא אוכל, אני יכול גם לעשות משהו שמבטא את זה. למשל להרפות מפרוסות הלחם היבש ששלפתי מהמגירה ולנסוע למכולת ולקנות את הגבינה שכל כך מרגש אותי רק לחשוב עליה. רק אחרי שברור לי מי אני - למשל כזה שמה שחשוב לו יותר מכל זה שליטה, אני יכול גם לבטא את זה. למשל לנעוץ בילדתי בת ה-4 מבט נוקשה ובקול ברור ומרוחק לסנן לעברה בעודה מתקרבת אל המקדחה
"אמרתי לא לגעת במקדחה". רק אחרי שהסכמתי בתוכי מי אני, אני יכול גם לחיות את זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקום לחדד את הגבולות אני מחדד ומלטש את הזהות שלי
|
|
|
|
|
|
|
מי להיות?
מי שאני באמת
מתי?
בכל רגע
איך?
למשל, כשאני עם הילדות שלי, לדבר רק בשם עצמי ורק בשם האמת שלי.
לא לייצג אף אחד. לא להחזיק בשום אמת אבסולוטית. לא להראות ולא לחנך.
הצורך בגבולות ובחוקים שמוכתבים מבחוץ נגמר כשיש מישהו חי בפנים, בתוכי. כשהילדה שלי שוב ושוב קופצת עלי, ומתעלמת מהרצון שלי שתפסיק, זה בגלל שאין אף אחד בפנים. כשאני מתנהל לידה מנותק ומשועמם, זה קשה לה. היא רוצה ללכת אחרי. היא רוצה לבנות את חייה סביב עמוד השדרה שלי עד שתחליט שעמוד השדרה שלה בשל להובלה. ולפעמים כדי לעורר אותי, היא פוגעת בי, "בודקת גבולות" יגידו המומחים, אבל היא לא בודקת כלום, היא רק מקצינה עוד ועוד את התחושה שלי של חוסר עמוד שדרה, על ידי כך שהיא "כאילו" מתעלמת ממני ומצרכי. היא לא באמת יכולה להתעלם ממני, אני הקרקע לקיומה. לפחות בינתיים.
הרבה פעמים אני לא קולט ומתבלבל ורוטן ואומר לה "ביקשתי ממך להפסיק" כשבעצם מה שאני מרגיש זה: תתייחסי אלי, תכבדי אותי, תני לי מקום. איזו בקשה מופרכת של אבא בן 45 מילדתו בת ה-4. כשאני נזכר שרק אני יכול לתת לעצמי מקום, אני יכול כבר להתחיל לחזור. לפעמים תוך דקה ולפעמים בתהליך של שבועות. וכשאני חוזר אני למשל אומר לה, "אלי, זה מעליב אותי", והיא מייד מבינה ומפסיקה. וכשהיא לא מבינה, זה מין סימן בשבילי שעדיין קיימת בתוכי הציפייה שתתנהג אחרת, שתיתן לי כבוד,שתסכים איתי.
ובכל פעם מחדש עולה שאלת השאלות: מה חשוב לי יותר, שליטה או חופש?
אני מוותר על השליטה. כמה שרק מצליח. אני לא מנסה להקפיד על שום גבול באופן קבוע. אני משתדל לעשות את כל מה שבאמת חשוב לי, להביא בכנות ובישירות מתוכי. ובמקום לחדד את הגבולות אני מחדד ומלטש את הזהות שלי, מבהיר לעצמי מי אני באמת ומאפשר לילדות שלי לפגוש יותר ויותר אדם שברור לו מי הוא.
למה? כי כשיש מישהו בפנים, החוץ על כל גווניו - חוקים, ריחות, קולות, גבולות, צבעים, מנהגים, ילדות, משפחה, קירות, חברים ולוחות זמנים - פשוט מבטא אותו ללא מאמץ. וכשאין שם אף אחד בפנים, בתוכי, לא אוכל להסתיר את זה מעצמי ובטח שלא מילדותיי. גם כשאדקלם ברהיטות את החוקים שמקובל לדקלם ואציב את הגבולות שהציבו לי, גם כשאהיה עקבי ונחוש כלפי חוץ, עדיין מדובר במאמץ לשלוט במה שסביבי, מאמץ שמקורו בפחד לשחרר את מה שחי ורוחש לו בתוכי. מאמץ שמטרתו העמוקה אינה לחיות במלאות, אלא לשרוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לחלק הראשון של המאמר
|
|
|
|
|
|
|
המאמר מעובד מתוך ספרו של שי אור שעתיד לצאת לאור בקרוב "הורות כמעשה ניסים"
מדוע אנחנו עסוקים כל כך בהקניית גבולות? חלק א'
|
|
|
|
|
|
|  | | שי אור
| /images/archive/gallery/558/222.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | נשוי לאורית, אבא של נעם בת ה-11 ואלי בת ה-5. מלווה מבוגרים בתהליכי שינוי. מלווה ומנחה הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם ומעביר קורסים בגישת ''הורות כמעשה ניסים'' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
