 |
/images/archive/gallery/342/611.jpg
מתוך הסדרה האסיר  |
|
|
|
|
|
|
| למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בהקניית גבולות לילדינו? מדוע אנחנו כל כך מפחדים מזה שהם יהיו חופשיים באמת? שי אור על אשליית הגבולות. הורות כמעשה ניסים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו שטיפת כלים בסוף כל ארוחה, כמו הסוף הטוב הבלתי נמנע בסרטי וולט דיסני, מתישהו בכל שיחה על הורות תמיד מגיעה השאלה: ומה עם גבולות? מה עם הסמכות ההורית? אין מקום להציב להם גבולות, להקנות להם ערכים?
השאלה הזאת בדרך כלל משתקת. איכשהו מייד כשמגיעה השאלה ויחד איתה הטון הנוקשה והמרוחק שמתלווה אליה (תנסי להגיד "ומה עם הגבולות " באהבה וברוך, נראה אותך) אני מרגיש לא בסדר ושמישהו כועס עלי. שוב שכחתי את הגבולות. שוב הגזמתי במשהו. כנראה.
 |
| כשהילד מוכן המאסטר מגיע |
חינוך מתחיל כשהאהבה נגמרת. כשהעולם הוא מאיים ומסוכן - צריך ללמד את ילדינו לשרוד בו. אבל כשהחיים הם הרפתקאה מרגשת - מה שנותר זה לאפשר. שי אור על אשליית החינוך
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
וחבל שאני נלחץ כל כך, כי יש באמת עניין מאד גדול עם גבולות. וילדים. והורים. רק שהעניין הזה שנוהגים לקרוא לו "גבולות" הוא בעצם עניין עם שליטה. יש לנו צורך לשלוט בילדינו. הצורך שלנו לשלוט בילדינו מקורו בפחד. מדובר בפחד שלנו מאיבוד שליטה. הפחד מחופש.
במשך אלפי שנים נבנתה חומה עבה בין ילדים להוריהם. חומה של אמונות ותפיסות מקובלות. מכוח התפיסות האלה, שהן למעשה אשליות שעוברות מדור לדור, אנחנו ממשיכים להכתיב לילדינו במקום פשוט להקשיב להם. "הורות כמעשה ניסים" אינה המלצה לצורת התנהלות נכונה עם ילדים אלא הזמנה להקשבה מסוג חדש לעצמנו ולילדינו. כדי לאפשר הקשבה כזאת יש צורך להסיר את "מסך האשליות". במאמר הקודם עסקתי באשליה שעלינו לחנך את ילדינו. הפעם ניגע באשליה שעלינו להקנות להם גבולות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האשה והנחש
|
|
|
 |
|
|
|
הפחד הושרש וטופח אלפי שנים. דוגמא אחת טובה היא סיפור גן עדן. אלוהים מוכן לתת לאדם וחווה הכל ובלבד שלא יתקרבו לעץ הדעת טוב ורע. פרי העץ יפקח את עיניהם. יאפשר להם לדעת בעצמם מה טוב להם ומה רע להם, יאפשר להם את חופש המחשבה וחופש היצירה, יהפוך אותם לבוגרים, לכאלה שלא זקוקים לא לאמא ולא לאבא ולא לאלוהים בשביל לדעת מה טוב להם.
ואת זה לא רוצה אלוהים וכמובן לא רוצים אלה שיצרו את המיתוס הזה וגם לא אלה שממשיכים לתחזק ולהפיץ אותו אלפי שנים.
ואז מגיע הנחש. רוצים שנחשוב שהרוע והחלקלקות שמאפיינים את הנחש מאפיינים
את כל מי שקורא לנו לחופש המחשבה, כל מי שמציע לנו שחרור מוחלט. והאשה, שכמו היום גם אז היתה קרובה יותר לחוש את האמת, את היופי שבחופש הבחירה, מקשיבה לנחש ומזמינה את הגבר שלה (כמו בהרבה משפחות היום) לראות שהכל בידינו והכל אפשרי לנו. כך גם האשה, ובמיוחד אשה שמקשיבה לעצמה. כך גדל ומתעצם הפחד מחופש ומתחזקת הדחייה מכל מי שמסמל חופש, מכל מי שקורא לנו לקחת לידינו את אותה זכות מולדת לדעת מה טוב לנו, לחוש מה מתאים לנו בכל רגע, ליצור את הגבולות שלנו, לבחור בחופשיות ולהיות הבוראים הכל-יכולים של חיינו ושל עולמנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כוחו של עכבר
|
|
|
|
|
|
|
זהו מקור הקסם שבמשחקי המחשב. חוזר ילד הביתה. הוא בן 8. מ-7 בבוקר מנהלים אותו ואומרים לו מה לעשות. הוא כמו דמות במשחק שמישהו אחר מנהל, על פי חוקים שהוא לא ממש מבין. לקום מוקדם, לאכול מה שבריא (בעיני אמא) להתלבש מהר ולרוץ לאוטובוס (עם כל מיני ילדים שמפחידים אותו) בשביל להגיע בזמן לשיעור (עם מורה שהוא לא מרגיש שבכלל רואה אותו) ולהתרכז במילים ומספרים (שלא באמת מעניינים אותו) ולהתמקד ולהצליח להתקדם (בקצב שמישהו אחר קבע) כדי להצליח (בעיני אבא ואמא והמורה). ואז הוא מגיע הביתה. מתיישב מול מסך הטלוויזיה. קצת מנוחה. במשחק הזה לפחות יש דמויות שהם לא הוא. והוא יכול להיחלץ מהמשחק המטורף ואפילו השלט בידו. אפשר להעביר ערוץ (אם אבא לא בדיוק חייב לראות חדשות). ואחרי קצת מנוחה מתחילים החיים האמיתיים. אותו חופש בחירה שלשמו הגיע לעולם. אותה זכות מולדת לחוש שאני המרכז, שאני היוצר של החיים שלי. הנה האפשרות שלו להחזיר לעצמו את אדמותיו, כמו האיכרים שנישלו את האצילים במהפכה הצרפתית, הוא נמשך בהתרגשות אל המחשב. היד נדבקת לעכבר והמשחק האמיתי מתחיל.
"כאן אני שולט, כאן אני החזק. אני מרים ומפיל, אני מלביש את הגיבורים, אני הורג את הרעים, אני קובע את העלילה. כשאני טוב אני מנצח, כאן ברור מה זה הצלחה ולמה היא חשובה לי".
האם לילד שלך יש הרגשה שחייו בידיו? האם גם כאן השליטה חשובה לך יותר מתחושת החופש? אולי זה לא מועיל כל כך להגביר את השליטה ולהקציב לו שעות טלוויזיה ושעות מחשב. אולי זה אפילו מזיק לחזור שוב ושוב על המנטרות המקובלות, "הטלוויזיה משחיתה את ילדינו", "הם מכורים למחשב", "איפה הימים שרצנו ברחוב עם כדור סמרטוטים ולא רצינו להיכנס הביתה". אולי עדיף לשאול את עצמך אם הילד שלך מרגיש חופשי ומיוחד בבית שלך? האם שם בסלון איפה שרוטנים כל הזמן שיעזוב כבר את המחשב יש מישהו ששם לב אליו באמת? לא כפונקציה בבית. לא כמישהו שצריך להאכיל או לחנך או להשכיב לישון בזמן, אלא כאדם שלם. ילדינו אומרים: "אני אחוש בזה. כששם בסלון ישבו אבא ואמא שבאמת רואים אותי, שהרצונות והצרכים שלי מעניינים אותם, מרגשים אותם, אני ארגיש בזה ואמצא את הדרך להתנתק מהעכבר ולהגיע לסלון".
אותו פחד שיש למנהיגים מחופש מחשבה של אנשיהם, אותו פחד שיש לכל מיני מורים מתלמידים שמרשים לעצמם לשאול שאלות קשות, להטיל ספק במורה, לחשוב באופן עצמאי, אותו פחד שיש לאלים מפני בני אנוש שמעוניינים באלים אחרים או שמרשים לעצמם לחשוב שהם שלמים, שהם יודעים את האמת , בני אנוש ש"חושבים שהם אלוהים". זהו אותו הפחד שבגללו האל הטוב בתרבויות העבר נותן לבני האדם לבנות את מגדלי בבל שלהם, רק כדי שיחרבו אותם וילמדו מי כאן הבוס. מתוך הפחד הזה הוא מאפשר לדדלוס ואיקרוס לבנות כנפיים ולעוף אל על, מאפשר להם לטעום את טעם האוויר החופשי רק כדי שיתרסקו, ובאובדנם ילמדו אותנו את ה"שיעור": יש מי שלמעלה ויש מי שלמטה. יש מי שנועד להמריא ויש מי שיכול רק לחלום על זה. יש מי שטועם את טעם החופש ויש מי שיכול רק להשתוקק אליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חופש מוחלט = הרס?
|
|
|
|
|
|
|
הפחד של הורים מילדים חופשיים בא מאותה החבילה. ורוב ההורים לא באמת רוצים שילדיהם יהיו חופשיים.
כשאני מנסה למנוע חופש מבנותיי אני לא עושה את זה מתוך רצון לדכא אותן. אני עושה את זה פשוט מתוך הרגל. מתוך תבנית מחשבה שהפנמתי פעם, כשהייתי ילד. אותה תבנית שתרבותנו צמחה על ברכיה.
התבנית אומרת : חופש מוחלט = הרס.
אסור להגזים בלהרשות לעצמנו, אסור לתת לניצוץ החופשי ומלא העצמה שבתוכי להתגלות במלואו, לרקד, להתרחב ולהתבטא בכל הדרו. צריך ללמוד את הגבולות ולהתאים את עצמי אליהם. יותר חשוב ללמוד כמה אני מוגבל וכמה המציאות מוגבלת מאשר לחוות וללמוד כמה אני מופלא וחופשי וכל יכול וכמה המציאות היא אינסופית, רוויה בחופש ובמתנות.
ברוב המקרים כשנבוא לאדם במשבר ונציע לו שיש פתרון פשוט ומיידי למצבו הוא יסלק אותנו בתואנה ש"זה הרבה יותר מורכב". אם אבוא ואציע לך חופש עכשיו, מה תגיד?
תנסה לבוא לחבריך ולהציע להם שהכל פתוח, שהם בעצם חופשיים לחגוג את מי שהם כבר עכשיו. בדרך כלל הם יסלקו אותך מכל המדרגות בהסברים מלומדים ועם ביבליוגרפיה מפוארת רק כדי להמשיך ולדבוק באמונה ש"החיים קשים", "יהיה אבל בסוף נצליח", "מה שבא בקלות באותה קלות ייעלם", "מי שאומר לך שהחיים טובים כנראה מנסה למכור לך משהו ...", " אין טוב בלי רע", וכן הלאה.
אולי ממש עכשיו, בעוד המילים שלי נוגעות בך, כבר מתחיל להדהד לך במוח "הנה עוד שרלטן שמנסה למכור לי הארה ללא מאמץ, אני לא אוכל את זה, הדברים הרבה יותר עמוקים ומורכבים...". זאת תגובה כל כך מובנת. היא מרגישה מאוד אחראית וחכמה בדיוק כמו שכל אבא שמחנך את בנו ומקנה לו גבולות נשמע כל כך חכם ואחראי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין. אין גבול
|
|
|
|
|
|
|
זה פחות או יותר סדר הדברים:
אלף - הוטבע בנו עמוק עמוק שחופש הוא מסוכן.
בית - אנו מביטים בילדינו ורואים את ניצוץ החופש בעיניהם.
גימל -אנו מתמלאים חרדה.
חרדה מכך שהם פשוט ירשו לעצמם להתענג על פרי עץ הדעת, ופשוט יהיו בחופשיות גמורה מי שהם באמת. ולמה חרדה? כי החופש שלהם מהדהד בתוכנו. הוא כמו קורא לנו, מפתה אותנו - כמו הנחש - מחייב אותנו להיות עכשיו, במלאות, מי שאנחנו באמת, לחגוג עכשיו את החופש שהוא טבענו האמיתי.
ואז מגיע דל"ת. – אנו מקדירים מבט. הופכים להיות ריאליסטים, ריח כבד של מה שאנו קוראים לו אחריות מתפשט באוויר ואנו מתחילים לחפש וגם למצוא נימוקים רוחניים או מדעיים או מצפוניים לתחום אותם, את ילדינו. להגביל אותם בגבולות. להקנות גם להם את הידיעה העמוקה, את האמונה ש"יש גבול".
אבל בעצם אין. אין גבול.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שי אור
| /images/archive/gallery/558/222.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפעם הבאה: איך עמוד השדרה המחשבתי שלנו מאפשר לשחק וליצור גבולות ללא מאבק.
המאמר לקוח מתוך ספרו של שי אור "הורות כמעשה ניסים"
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | נשוי לאורית, אבא של נעם בת ה-11 ואלי בת ה-5. מלווה מבוגרים בתהליכי שינוי. מלווה ומנחה הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם ומעביר קורסים בגישת ''הורות כמעשה ניסים'' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
