 |
 |
|
|
| יש רק אישה אחת בעולם – וזו את |
|
|
|
| כמו האישה בגן עדן, גם השושנה של נסיך הקטן מיוחדת בגלל היחסים שבינה לבין אוהבה. יעקב נגן על זוגיות ואהבה בספר הזוהר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המילים הראשונות שהתורה מצטטת מפיו של האדם הן רצף פיוטי המתנגן כשיר:
"ויאמר האדם זאת פעם,
עצם מעצמי
ובשר מבשרי
לזאת יקרא אישה כי מאיש
לקחה זאת" (בראשית ב,כג)
לדעת הזוהר הקודש משפט זה אינו סתם שיר, אלא דווקא שיר אהבה:
"בא וראה מה כתוב כאן: 'ויאמר ה' זאת הפעם...'. אלו הן מילים מתוקות להמשיך איתה חביבות ולהמשך לה לרצונו לעורר איתה אהבה." (זוהר פרשת בראשית א:מט ע"ב תרגום)
בבואו לברוא את האישה אמר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו" ומכאן ודאי שהאדם שמח כאשר מצא, סוף כל סוף, את בת זוגו. אבל, רגשותיה ותחושותיה של האישה אינם מפורטים בתורה וייתכן שהמצוקה שחש האדם בבדידותו לא הייתה מנת חלקה. לכן, האיש הוא שצריך לזכות באהבתה של האישה ולשם כך הוא שר לה. הזוהר מגלה כיצד שיר זה מלמד על טיבה של האהבה:
ראה כמה מתוקות מילים אלו, כמה הן מילים של אהבה. 'עצם מעצמי ובשר מבשרי' כדי להראות שהם אחד בלי פירוד ביניהם.
עתה התחיל לשבח אותה 'לזאת יקרא אישה' זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית. כל נשים כנגדה הן כקוף בפני בני אדם, אבל 'לזאת יקרא אישה', שלימות הכל, לזאת ולא לאחרת. כולם מילי של אהבה כמו שנאמר 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה'.
 |
| ה', עשית לי את היום! |
|
שמחה שאינה תלויה בדבר היא תנאי לקבלת פני השכינה. הרב יעקב נגן מזכיר לעצמו איך לצאת מן העצבות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בעקבות הפסוק "עצם מעצמי ובשר מבשרי" מגדיר הזוהר את האהבה בין איש ואישה כמצב בו השניים הם "אחד בלי פירוד ביניהם". במצב כזה כל אחד מבני הזוג רואה את השני כאילו הוא היחיד בעולם. אחד הדברים ההרסניים ביותר לזוגיות הוא עריכת השוואות בין בן או בת הזוג ובין גברים או נשים אחרים והזוהר מלמד שכאשר יש אהבה, אין השוואות. עיקר ערכו של בן או בת הזוג נעוץ במערכת היחסים הייחודית שנוצרת בין השניים בהיותם יחדיו אחד בגוף ובנפש.
ייחודיותו של הקשר גורמת לכך שאין כל דבר שניתן להשוותו אל מי מבין שני בני הזוג הנקשרים. יותר מכך, התורה תולה את השם 'אישה' בקשר הייחודי בינה לבין איש – "לזאת יקרא איש כי מאיש לקחה זאת". ומשום כך רק למי שיש איתה מערכת יחסים שבו מומש "עצם מעצמי ובשר מבשרי" היא אישה מבחינתו.
לאור זה מדויק דברי הזוהר "'לזאת יקרא אישה' זו היא שלא נמצא כמותה" - כיוון שמהנקודה העיקרית הזאת, אין כמותה בעולם. הזוהר אף ממשיך: "'לזאת יקרא אישה'... לזאת ולא לאחרת'", האדם אומר לאשתו: מבחינתי יש רק אישה אחת בעולם – וזו את.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רק בלב אפשר לראות היטב
|
|
|
 |
|
|
|
תובנה זו ביחס לטיבה של הזוגיות היא הסוד שחושף השועל בספר 'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט אקזפרי. תחילתו של התהליך הוא בגילויו של הנסיך כי ישנן בעולם שושנים נוספות על שושנתו שלו:
זה היה גן שושנים פורח.
"שלום" אמר השושנים.
הנסיך הקטן הסתכל בהן. כולן דמו לפרח שלו...
הוא היה אמלל מאוד. הרי השושנה שלו ספרה לו שאחת ויחידה היא בתבל. והנה יש עוד חמשת אלפים בדיוק כמוה, ובגן אחד! (עמ' 57)
לכאורה השושנה שהנסיך כל כך אהב אינה מיוחדת אלא יש אלפים כמותה. אבל בהמשך הספר פוגש הנסיך את השועל ולומד ממנו כי טעה וכי הקשר בינו ובין השושנה שלו הופך אותה למיוחדת במינה:
"מה זה לאלף"?
"זה משהו שהוזנח יותר מדי" אמר השועל, "לאלף זה לקשור קשר..."
"לקשור קשר?"
"כמובן," אמר השועל, "בשבילי אתה עדין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי . בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלף שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."
"אני מתחיל
להבין," אמר הנסיך הקטן. "יש איזה פרח... נדמה לי שהוא אילף אותי..."
כמו האישה בגן עדן, השושנה של הנסיך הקטן מיוחדת בגלל מערכת היחסים בינה לבין אוהבה. בשיר השירים (ב, ב) משווה הדוד את אהובתו לשושנה "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות". כפי שציין שרגא ביק הסוד של השועל הוא שאף נכון ש"כשושנה בין השושנים כן רעיתי בן השושנים", לא רק בין הקוצים מתייחדת השושנה אלא גם בין השושנים האחרות בולט ייחודה, היותה אהובה על ידי הנסיך הקטן.
בגן עדן האישה והאיש היו ,כפשוטו, יחידים בעולם. במצב כזה, הדרישה מהאיש כי יראה את אישתו כאילו היא האישה היחידה בעולם, לא נראית כאתגר ממשי. אולם, בעולם המוני ומקושר כזה שלנו, הופכת דרישה זו לקשה ותובענית. תביעת התורה לצניעות מיועדת לבסס תחושה זו, תחושת היחידות של איש ואישה. חשיבותה של הצניעות ביהדות אינה נובעת מרתיעה מהתחום המיני אלא מרצון לאפשר לכל זוג לחיות כאילו היה זה הזוג הראשון, זה שחי לבדו בגן העדן. לשם כך יש לשמור את התחום המיני כולו למערכת היחסים האינטימית שבין בני הזוג המסורים ומחויבים אחת לשני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האישה ועץ הדעת
|
|
|
|
|
|
|
הזוהר ממשיך ומפרש: "'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' הכל להמשיך לה באהבה ולדבוק בה."
דברי הפסוק מפתיעים בכך שלכאורה הם נוגדים את מהמציאות הפטריאכלית שהיתה נהוגה בעולם העתיק – שם האישה היתה זו שעוזבת את בית אביה ומצטרפת לחמולה של בעלה. הזוהר פותר את החידה בכך שהוא מלמד כי פסוק זה אינו אלא המשך דברי האיש לאישתו האהובה – האיש מבטא את אהבתו ונאמנתו לאשתו בהצהרתו כי יהיה מוכן לעזוב הכל למענה!
"כיוון שהתעורר כלפיה כל מילים אלו מה כתוב 'והנחש היה ערום...'. הא התעורר יצר הרע להתאחד בה כדי לקשור איתה בתאוות הגוף, ולהתעורר לגביה מילים אחרות שיצר הרע מתענג בהן, עד שלאחר כך מה כתוב, 'ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל' קיבל אותו ברצון 'ותתן גם לאישה עמה' היא התעוררה לגביו בתאווה לעורר רצון ואהבה."
הזוהר ראה בצמידות שבין הסיפור על הנחש ועץ הדעת ובין הסיפור על הזוגיות שבין אדם וחוה סימן כי גם הסיפור הראשון עוסק בקשר האינטימי שבין איש ואישה. ביסוס נוסף לפרשנות זו עולה מהתבוננות במילים המופיעות הפרשה – העץ היה 'תאווה' לעינים, ו'תאווה' היא מילה שבראש ובראשונה מרמזת על הדחפים המיניים. יותר מכך, בתנ"ך האכילה היא לעתים משל למעשה המיני "דרך אישה מנאפת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ). בדומה, העץ נקרא 'עץ הדעת', ובפרשת בראשית משמשת המילה 'דעת' גם במובן אחר "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א). זו הסיבה שהאכילה מעץ הדעת עוררה אצל האיש והאישה גם רגש של בושה ביחס להיותם ערומים. (בראשית ג,ז-ט).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני
|
|
|
|
|
|
|
הזוהר סבור שסיפור הנחש המפתה את חוה לאכול מן העץ הינו אלגוריה לתהליך פנימי שמתרחש בתוך האישה, התעוררות של הצד היצרי של האדם. בהמשך דרשה זו בזוהר נמצא החלק המפתיע ביותר של הקטע, התייחסותו של הזוהר למשמעותו של 'יצר הרע' :
כל זה להראות לבני אדם עובדה כמו למעלה. אמר רבי אלעזר אם כן איך מפרש שלמעלה יש יצר הרע שאוחז בנקבה? אמר לו ביארנו אלו למעלה ואלו למטה. יצר טוב ויצר הרע, יצר טוב מימין, יצר הרע משמאל. שמאל למעלה אוחז בנקבה לקשור אותה כאחד בגופה כמו שנאמר 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.'
ביסודה של הקבלה מצויה התפיסה כי העולם של מטה משקף את העולם של מעלה ואת התהליכים המתרחשים שם. הקשר בין איש ואשה מקביל למבנה הקוסמולוגי העליון. אם כך, מגלה הזוהר, להפתעתו של רבי אלעזר, יש למעלה גם מקבילה אל היצר הרע.
תשובתו של רבי שמעון היא שלקשר בין איש ואישה יש שני צדדים - ימין שהוא שורש יצר הטוב, ושמאל שהוא שורש יצר הרע. דבריו סתומים במקצת ונראה כי כוונתו לכך שצד ימין של הקשר בין איש ואישה הוא הקשר הנפשי עליו דיבר אדם הראשון בשיר באהבה שלו. לעומת זאת, נראה כי הכוונה בצד שמאל הינה לקשר הגופני שעליו התעוררה האישה . זוגיות תקינה מכילה את שני הפנים האלו, וכפי שכתוב בפסוק משיר השירים המובא בסיום הקטע 'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני'.
אולם, היותו של הקשר הגופני מקום שממנו עלול יצר הרע להתעורר אינה הופכת את החיבור הגופני עצמו לשלילי. פירוש "זוהר חי" של רבי יצחק מספרין מלמד על המצוקה הגדולה שעלולה להגרם מהעדר הקשר הגופני, "היצר הרע", בקשר שבין איש ואישה. הוא מביא מסורת שאברהם ושרה לא יכלו להוליד בגלל שהקשר ביניהם היה רוחני בלבד, נעדר כל ממד גשמי וגופני. היצר הרע הוא המאפשר את הממד גופני ואת הולדת הילד. ייתכן כי הזיקה בין הקשר הגופני ובין הולדת הילדים היא שהובילה את הזוהר לייחס לאישה את הגופניות כתכונה מרכזית.
אם הצד הנפשי, האהבה, הוא האור הרי שהצד הגופני הוא הכלי. יש מקום לדחפים גופניים שכן הכלי מתקדש כאשר הוא מכיל בתוכו את האור. המצב המעוות הוא כאשר הדחפים האלו משתלטים על האדם, כפי שניסח זאת הרב אברהם יצחק קוק:
"הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן, הנן מצויירות באופן הקרוב לאידיאליות, ונכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה..." (שמונה קבצים, א', תשכ)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קדושת האהבה
|
|
|
|
|
|
|
למילים 'אהבה' ו'אחד' יש את אותו ערך מספרי (13). גם במישור התוכני, אהבה היא הכיסופים להיות 'אחד' עם הזולת כפי שאומר הפסוק "...ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), ושני בני אדם ההופכים 'לבשר אחד', רגשית וגופנית, יש בהם קדושה. יצירת ה"אחד" שבין איש ואישה נחשבת כביטוי, בזעיר אנפין, של גילוי ה"אחד" שבתוך הקוסמוס כולו ואפילו בתוך האלוהות: "כי עיקר אמונה הוא...ולייחד כל ההפכים בשורשיהן באחדות אחד וזהו אמונה ויחוד הויה אלהים דכר ונוקבא (=זכר ונקיבא) כביכול הכל אחדות." (זוהר חי, זוהר בראשית א:מט ע"ב). בדומה לכך, התלמוד (סוטה יז ע"א) מלמד כיצד מהמילים 'איש' ו'אשה' משתקפת הקדושה שבאיחוד בין בני הזוג – לשתי מילים אלו שותפות האותיות אל"ף ושי"ן. אבל לאיש יש גם אות יו"ד ולאישה - ה"א, בחיבור של היו"ד של האיש והה"א של האישה הושלם שמו של אלוהים 'יה'.
בהמשך הקטע בזוהר מפורש שאיש ואישה אינם רק מקבילים לצדדים השונים של הקדושה עליונה, אלא כל אחד מהם הוא גם ביטוי של האלוהות, והקשר של האדם עם השכינה תלוי בקשר בינו לבין בת זוגו.
ספרא דצניעותא, שנחשב כאחד החלקים המקודשים ביותר של הזוהר הקדוש, סובר שקיום העולם תלוי באיזון שבין הצדדים הנקביים וזכריים ביקום, בין איש ואישה בעולם. כאשר נגיע לאיזון הנכון שבין צדדים אלו, העולם יגיע לתיקון, העיוות עלול להחזיר את העולם לתהו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יעקב נגן
| /images/archive/gallery/458/150.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אב לחמישה, מכהן כרב מחנך בישיבת הסדר עתניאל, ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית, עוסק בחיפוש רוחני, קבלה ותלמוד. בימים אלה כותב ספר על יחסה של היהדות לדתות המזרח. מתפלל לעולם בלי ניכור | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
