 |
/images/archive/gallery/675/663.jpg חיים נחמן ביאליק
צילום: ארכיון  |
|
|
| מגופו של עולם אל אורו ערגתי |
|
|
|
| אם חיים נחמן ביאליק היה חי היום הוא בטח היה פותח איזה אשראם. תומר פרסיקו על הצד הרוחני של המשורר הלאומי ועל הדמיון בינו לבין קרישנמורטי והחכם הסיני צ'ואנג-טסה, לרגל יום הולדתו ה-134 שחל השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על פי אפלטון מקורה של השירה הוא בשיגעון אלוהי, ועל כן המשורר הינו מעין נביא או מיסטיקן המקושר קשר ישיר עם העולמות העליונים. כיום, לכאורה, ניתק הקשר בין רוחניות לשירה, השיר כבר אינו נחשב להגשמה של השראה אלוהית והרבה משוררים אינם אלא מומחים בליטוש מילים והרכבתן זו על זו. אך לא כולם.
את ביאליק כולנו מכירים משעורי הספרות בבית הספר. זהו אותו חיים נחמן ביאליק, "המשורר הלאומי", תלמיד הישיבה הכשרוני שעזב את הדת והגלות ועלה לארץ כחלק מתחיית הלאומיות היהודית, שכתב שירים, הוציא ספרים, ניהל פרשיות אהבים והיה אחת הדמויות הבולטות והמשמעותיות בישוב היהודי בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים.
 |
| למען השם |
|
למה אנחנו מתעקשים להדביק לכל דבר שם ולמה זה לא שוס כזה גדול? ג'יידו קרישנמורטי מסביר איך השמות מונעים מאיתנו להיפגש באמת עם המציאות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אבל ביאליק, למרות שהתפקר וזנח את המצוות, היה אדם רוחני מאוד. למעשה ניתן לומר שלא רק שהקשר עם המקורות היהודיים לעולם לא ניתק אצלו, אלא שהקשר עם המציאות החיה שמאחוריהם היה מרכזי ומשמעותי לחייו, כמו גם לעבודתו. כך, כחילוני מצד המצוות ודתי מצד המיית לבו הוא היה אחד מראשוני הניו-אייג'יסטים היהודיים.
מאידך, כאינטלקטואל אירופאי טיפוסי הוא לא רק ערג אל המוחלט, אלא גם חשב וכתב עליו. במסה הקצרה והטעונה שכתב ב-1915, "גילוי וכיסוי בלשון", עומד ביאליק על התפקיד שהשפה ממלאת כחציצה בין האדם ובין המציאות האלוהית. אנסה להציג כאן עיון ראשוני בדבריו שם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הפחד שלנו מל-ה-י-ו-ת, הוא שמגרש אותנו אל הלשון
|
|
|
 |
|
|
|
אם ברור לנו כבר שבגן עדן אנחנו לא, נותר רק להבין מה היתה סיבת הנפילה, כלומר מדוע אנחנו לא ניצבים, כמובן מאליו, מול האלוהים. ב"גילוי וכיסוי בלשון" טוען ביאליק שמקור הבעיה הוא בשפה שלנו, במילים ובמושגים שלנו, שחוטפים אותנו מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם המציאות
המוחלטת, שביאליק מכנה אותה "התוהו האפל". השפה על פי ביאליק היא שמגרשת אותנו מגן עדן קדמון, אלא שאי אפשר פשוט להאשים את השפה בזה: אנחנו אלו שאיננו מוכנים להתמודד עם הקיום עצמו ובורחים אל ניסוחים שלו, אל דיבורים עליו.
כך כותב המשורר הלאומי: "הרי הדבר ברור, שהלשון על כל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של הדברים, אלא אדרבא, היא עצמה חוצצת בפניהם". המילים, אם כן, אינן מקשרות, אלא מפרידות בינינו לבין הדברים.
מדוע אם כן אנחנו מתחבאים מאחורי המילים? כאמור, "אין זה אלא מגודל פחדו [של האדם] להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה". הפחד שלנו מלהיות נוכחים אל מול הקיום הבסיסי, הראשוני, הפחד שלנו מלהיות עם הכאוס ורק איתו, הפחד שלנו מל-ה-י-ו-ת, הוא שמגרש אותנו אל הלשון.
את המילה "בלימה", אגב, לוקח ביאליק משני מקורות יהודיים קדומים: האחד הוא ספר איוב, בו כתוב (כ"ו, ז'): "נטה צפון על תהו, תלה ארץ על בלי מה", ופירוש הדברים הוא שהאלוהים מעמיד את העולם על לא-דבר: על תוהו ועל בלי-מה, על מציאות ריקה מממשות, על אין.
המקור השני למילה "בלימה" הוא "ספר יצירה", ספר מיסטי עברי עתיק אותו על פי המסורת כתב אברהם אבינו (אבל שכנראה נכתב סביב המאה הרביעית לספירה), בו נאמר שהעולם נברא על ידי האותיות העבריות, יחד עם "עשר ספירות בלימה". זהו מקור הרעיון הקבלי בדבר עשר הספירות שמורידות אל העולם את השפע האלוהי, אם כי כאן הכוונה היתה כנראה לספָרות, כלומר למספרים: אלו מצטרפים לאותיות, כלומר לשפה (העברית) ומשמשים את האל בתהליך בריאת העולם (והרי גם בספר בראשית אלוהים אומר את העולם לכדי קיום).
ברור, אם כך, איך הרעיון הנ"ל משמש את ביאליק: העולם נברא על ידי השפה והספָרות, ובכך נעלם התוהו, אותו "תוהו האפל" שהוא לביאליק המציאות ההיולית, הקמאית, ממנה אנחנו בורחים. אבל מכך מסתבר שבריאת העולם בשביל ביאליק היא דבר מצער, תאונה, והעולם עצמו הוא מקום מפלט, מחבוא אליו אנו בורחים כדי להתחמק מהתמודדות עם הקיום הראשוני והאמיתי יותר.
ולא רק את בריאת העולם רואה ביאליק בצורה שונה מהדעה המקובלת, אלא גם, כאמור, את השפה ותפקידה. ביאליק מציג כאן תפיסה לפיה השפה לא נולדה כמענה לצורך הקומוניקציה בין בני-האדם, כלומר לתקשורת בין אנשים על המציאות, אלא דווקא כמגן ומחסה מפני אותה מציאות, שנוצרו מתוך הפחד של האדם להיפגש פנים אל פנים עם הקיום עצמו. השפה היא רכב המילוט של האדם מפני ההוויה: "'כי לא יראני אדם וחי' אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי. [...] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה". המילים משמשות לנו לכסות על המציאות, ושיחה עם חבר היא התחמקות ממפגש ישיר עם מה שיש, מעבר מהוויה, לדיבור על ההוויה. ביאליק, אם כן, מציג כאן תזה לפיה לא הצורך להתייחס למציאות במילים הוא שהוליד את השפה, אלא דווקא הצורך לברוח מהמציאות. לא גילוייה של המציאות יש בשפה, אלא כיסוייה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים
|
|
|
|
|
|
|
רמז לפחד הגדול שאנחנו מרגישים מול פני המציאות ההיולית אפשר אולי לגלות בצורך שנוצר (או מיוצר) במתווכים בין המאמינים לבין האל: האדם לא מעוניין במגע ישיר עם האלוהים. קשר כזה מפיל עליו פחד איום (אכן, קוראים לזה "יראת שמיים"), והוא מעדיף שכהן, נביא או גורו יחצוץ בינו לבין המוחלט. כך בני ישראל, תחת הר סיני, מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות", וזו בעצם גם מהות הכריזמה בה מבורכים וירטואוזים דתיים: הם מסוגלים לגעת במה שאודותיו אנחנו יכולים רק להרהר.
מכיוון שבאופן טבעי ההווה מולנו כל הזמן, את החציצה בינינו לבינו יש לשוב ולבנות, לשוב ולבצר, "שלא ישאר חלל ה'דעה' [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון". אנחנו כל הזמן, אם כן, מסתירים את הקיים על ידי המילים שאנחנו ממלמלים, כלפי פנים כמחשבות וכלפי חוץ כרצף הדיבור, והן מגינות עלינו ממנו כמו שריון קשקשים. אלא שבאותה טבעיות אנחנו גם נמשכים אל האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים, מתחת למילים: "[...] סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה". ועל כן אנחנו מנסים לפתוח באותו כיסוי שיצרנו סדק קטן להציץ דרכו, פתח לינוק ממנו מעט נקטר אלים.
אנחנו שבויים במצב אירוני, בו מה שהכי מושך אותנו הוא מה שהכי מפחיד אותנו, ועל כן למרות שאנחנו משתוקקים בכל לבנו לזכות להצצה במופלא מאיתנו, כאשר נפער האשנב המבורך ואנחנו סוף סוף, פתאום, מצליחים להציץ אל מה שמעבר, אל מה שמאחורי הפרגוד, "והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין". רק פתחנו סדק אל הבלתי-נתפס וכבר נתעקש לתפוס אותו במילים, רק יצרנו פתיחה אל האינסוף וכבר נלפף ונחנוק אותו על ידי מושג, נגדיר ונגדר אותו, נדאג מהר מהר שלא ישאר מולנו (בנו) דבר בלתי מדיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת
|
|
|
|
|
|
|
נדמה לי שמילים אלו של ביאליק מזכירות מאוד את מילותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי, שהיה מבכה על הנטייה שלנו לכנות דברים בשמות וכך להגביל אותם. קרישנמורטי היה מתחנן בפני תלמידיו שינסו לראות שקיעה, או יער, או הר, או את האדם שמולם בלי לתת לו ציונים או להגדיר אותו בהגדרות. "כמה מעטים רואים את ההרים או את הענן. הם מביטים, מציינים כמה דברים וממשיכים הלאה. מילים, הבעות גופניות, רגשות, מפריעים לראייה. לעץ או לפרח ניתן שם, הוא מוכנס לקטגוריה וזהו זה [...] חייבת להיות ענווה שהמהות שלה היא תמימות. ישנו ההר הזה עם השמש של הערב עליו; לראות אותו בפעם הראשונה, לראות אותו כאילו הוא לעולם לא נראה מלפנים, לראות אותו עם תמימות, לראותו אותו עם עיניים שנשטפו בריקות, שלא נפגעו על ידי ידע - לראות כך היא חוויה יוצאת דופן". (Krishnamurti's Notebook, p. 80)
כמו קרישנמורטי, גם ביאליק מחזיק שהמילים, והמושגים אותם הן מציגות בפני ההכרה, הם הדרך בה אנחנו חומקים ממפגש אמיתי עם המציאות. ביאליק מבטא את הרעיון הזה בחריפות כאשר הוא מרמז שהעולם שלנו ממש עשוי ממילים, שחוצצות בינינו לבין המציאות האמיתית: את ה"תוהו האפל" אנחנו לוקחים ומחלקים למילים, לקטגוריות, אונסים אותו לתוך הגדרות ומגירות, עושים ממנו דברים ומעשים, מושגים וזמנים. כך, כמו האל עצמו, במילותינו אנחנו מבדילים בין חושך לאור, וחוצבים את ההווה לשלל ניגודים והפכים. מכיוון שאת כל אלו אנחנו תופסים כמציאות האחת והיחידה אובד לנו המגע הראשוני והמבורך עם הקיום עצמו, עם הקיום כשלעצמו. התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת.
אותו הרעיון מתואר גם על ידי חכם הטאו צ'ואנג-טסה שחי בסין סביב שלוש מאות לפנה"ס ("קולות האדמה", עמ' 51, בתרגום יואל הופמן):
"הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ ("קצר"). הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ ("חפוז"). הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן ("תוהו ובוהו"). פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: "לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון".
בסיפור הבריאה הזה גומלים על טוב לבו של התוהו ובוהו, שמכלכל את אורחיו בנעימות, בכך שקודחים בו חורים "לטובתו", מחלקים אותו ומפרידים אותו. עובדים קשה כדי להפר את אחדותו ההיולית עד שלמעשה מעלימים אותו לחלוטין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| קרישנמורטי. גם יצא נגד מילים
| /images/archive/gallery/537/917.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הכיסוי שבלשון
|
|
|
|
|
|
|
שלא כקרישנמורטי או צ'ואנג-טסה, ביאליק אינו רואה פיתרון אמיתי לבעיה האנושית. הוא מציע תחבולה זמנית כדי להתגבר על הכיסוי שבלשון: הוא קורא למשוררים לחשוף בשיריהם את התוהו: "בעלי השירה [...] מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. [...] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה [...] המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה".
השירה היא לדעת ביאליק הפתח דרכו ניתן לראות את התהום, כלומר את המציאות הראשונית הנעלמת. תפקידם של המשוררים, אם כן, הוא לפתוח לנו חרכים דרכם נוכל להציץ אל הקיום עצמו. בכך ביאליק תובע חזרה את שליחותו של המשורר כמקשר בין האדם לאלים, כיוצר שאינו רק אמן, אלא נביא שדבריו מגלים לנו מציאויות אלוהיות ומושכים אותנו לקיום שאינו מן העולם הזה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
