 |
/images/archive/gallery/573/443.jpg אמור ופסיכה. ציור של מוריס דני
 |
|
|
|
|
| ישנם ארבעה סוגי טירוף אלוהיים: שגעון נבואי, שגעון רפואי, השראה פואטית - ואהבה. תומר פרסיקו ממשיך לחקור את הארוס היווני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
17/8/2006 19:18 |
|
|
|
|
|
|
|
האם קיימים שני סוגים של אהבה? האם יש אהבה טובה ואהבה רעה? ואולי עצם הביטוי "אהבת אמת" מורה לנו שישנה גם אהבה מזוייפת, שקרית?
אפלטון ודאי חושב שאפשר וצריך להבחין בין אהבה אחת לאחותה. כבר ראינו שבשני הנאומים הראשונים בדיאלוג "פידרוס", מוצגת האהבה ככוח שלילי, המשתלט על האדם וגורם לו לשקוע בתוך עצמו, בתוך קנאותיו ויצריו, צרכיו ותשוקותיו. זו אינה אהבה, מסתבר, שמופנית כלפי חוץ, אלא כזו המופנית כל כולה כלפי ישותו המצומצמת של המאוהב. אך אפלטון גם מכיר אהבה אחרת: רגעים בלבד אחרי סיימו את נאומו הראשון, מודיע סוקרטס (אפלטון הרי שם בפיו, לפעמים, את דעותיו) לפידרוס שהוא עומד לשאת נאום נוסף, וזאת, אומר סוקרטס, כדי שיכפר על חטא אשר חטא "למה שהוא אלוהי".
 |
| יזיזות אפלטונית |
|
מה עדיף, מישהו שמאוהב בך עד כלות או מישהו שרוצה ממך רק סקס? מהי בעצם אהבה אפלטונית? |
| למאמר הקודם בסדרה |
|
|
|
 |
סוקרטס מבהיר כי זהו ארוס שנגדו חטא, כלומר היצוג המיתי של האהבה, וכי כל אדם שאהב אי-פעם ושמע את שני הנאומים שנישאו הרי "ידמה לשמוע דיבורי אנשים שנתחנכו בידי ספנים, ומעולם לא ראו שום אהבה אצילה". תוספת מילת התואר "אצילה" מראה שכאן אפלטון רומז לנו שהוא עובר לדבר על מין מעט שונה של אהבה. זוהי "תאווה" אחרת, נשגבת, והיא אינה מכוונת רק כלפי אדם, כפי שנראה מיד.
גם לא על אותו שגעון מדבר אפלטון, שכן עתה הוא שם בפי סוקרטס את הטענה שאין השגעון פורענות גרידא, אלא "טובות שאין למעלה מהן מביא לנו השגעון - (איזה שגעון?) אותו שגעון שאינו אלא מתת אלוהים". זהו סוג שונה, עליון ואצילי של שגעון, סוג שמביא ומוביל אל הטוב, ואכן "יפה יותר, לפי דעת הקדמונים, השגעון האלוהי מישוב הדעת האנושי", טוען מיד סוקרטס.
ההבדל העיקרי בין "סוגי השיגעון" זהה לציר סביבו מסתובבת תפיסתו של אפלטון לגבי האהבה: האם אהבתנו מצליחה להוציא אותנו, להרים אותנו מעל לקיום היומיומי, המכאני, ולאפשר לנו מגע עם מה שהוא מעבר לכך, כלומר עם האמת האלוהית, או האם להפך: אהבתנו רק גורמת לנו לשקוע עוד יותר בעצמנו, בצרכינו המוגבלים, בקנאות הילדותיות שלנו. אהבה "אצילה" היא אהבה בה אנחנו גדלים – בה מתגלה בנו משהו חדש ואחר ונפלא. כך בדיוק גם כאשר אנחנו נתקפים שגעון אלוהי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ארבעת השגעונות
|
|
|
 |
|
|
|
סוקרטס מונה בנאום זה ארבעה סוגים שונים של אותו "שגעון אלוהי", כלומר שגעון הבא מהאלים ומשרה על האדם רוח חדשה ומרוממת. השגעון הראשון שהוא מביא הוא ה"מאניקה", אמנות השגעון, אשר מקנה את החכמה ויכולת החיזוי לאורקל שבדלפי ולכוהנות שבדודונה – כלומר זהו שגעון שמעניק יכולת נבואית למי שהוא פוקד. אדם המשוגע כך יכול להתנבא.
הסוג השני של שגעון שמונה סוקרטס הוא שגעון רפואי, הבא כאשר פוקדות את האדם מחלות ומיני "חליים נוראים". שגעון שכזה מעביר את רוע הגזרה, שכן זו באה "בעקבות עוונות קודמים", והשיגעון מביא ידע סודי ומאפשר את פענוח "פשרן של הפורעניות" ועל כן את הפגתן.
הסוג השלישי של השגעון האלוהי הוא ההשראה הפואטית, וסוקרטס מדגיש כי "מי שמגיע אל פתחי השירה בלי שגעון המוזות [...] שירתו, שירת המיושב בדעתו, תחשך לפני אור שירתם של אחוזי השגעון". רק מי שמשוגע שגעון אלוהי מהסוג הזה, אם כן, יכול להיות משורר אמיתי – מי שלא משוגע כך יכתוב אולי מילים יפות, אך זו לא תהיה שירה. בשירה, כמו לאומנות בכלל, יש משהו אלוהי.
שלושת ה"שגעונות" הללו, אם כן, הינם בעצם סוגים של השראה אלוהית, מתת אל הנכנסת באדם ומאפשרת לו
לחרוג מהמערכת הסגורה של חוקי העולם הרגילים. כך גם השגעון הרביעי, שהוא שיגעון האהבה, האהבה האלוהית. זוהי אהבה הבאה מן האלים, והיא גם מושכת את האוהב אל האלוהי.
"מי שחננוהו האלים בשגעון שכך טיבו, הריהו בר מזל מאין כמוהו" אומר סוקרטס, ומדגיש כי דעתו זו אולי "לא תתקבל... על דעתם של חריפים, אבל על דעת חכמים תתקבל". החכמים באמת (להבדיל מאלו שרק מדברים כחכמים) יבינו כי האהבה, כמתת אלים, היא דבר נפלא: בדומה ליכולת לחבר שירים, לרפא מחלות או לנבא נבואות, היא פלא, פשוטו כמשמעו. האהבה הזו מוציאה את האדם מעצמו ומרוממת אותו, וזאת משום שמראש היא מגיעה אליו מבחוץ: זו אינה תשוקה שקורצה על ידי האדם בתוך עצמו, אלא קריאה הבאה מחוץ לגבולות האגו, ושעל כן בכוחה למסמס גבולות אלו. זוהי אם כן האהבה שנמצאת במציאות כולה ככוח יסודי: כדי לגעת בה עלינו רק לשים אליה לב ולתת לה לחדור אלינו. כך גם אם רק ניתן לה למלא אותנו, הרי שעל כנפיה, כפי שבמיתוסים היוונים על כנפיו של ארוס, נגיע אל מה שהוא האלוהי חיינו. על אהבה זו, האהבה האפלטונית, בפעם הבאה.
(הציטוטים מתוך התרגום של י"ג ליבס, שיצא ב"כתבי אפלטון", בהוצאת שוקן).
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
