 |
/images/archive/gallery/537/917.jpg ג'יידו קרישנמורטי.
 |
|
|
|
|
| למה אנחנו מתעקשים להדביק לכל דבר שם ולמה זה לא שוס כזה גדול? ג'יידו קרישנמורטי מסביר איך השמות מונעים מאיתנו להיפגש באמת עם המציאות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ג'יידו קרישנמורטי. תרגום: נועה טיקולסקר
19/11/2006 11:47 |
|
|
|
|
|
|
|
למה אנחנו מכנים דברים בשמות? למה אנחנו נותנים תווית לפרח, לאדם, לרגש? אני מכנה משהו כדי שיהיה אפשר לדבר עליו. אנחנו נותנים שם למשהו, לשושנה למשל, כדי לדבר עליו עם אחרים. על ידי כך שאנחנו נותנים לו שם, אנחנו מאמינים שהבנו את הדבר. אנחנו אומרים, "זאת שושנה", ומביטים בה בחטף וממשיכים הלאה. על ידי כך שנתנו לה שם, אנחנו חושבים שהבנו אותה. תייגנו את הדבר ולכן אנחנו חושבים שהבנו את כל התוכן והיופי של הפרח ההוא.
על ידי כינוי דבר בשם בסך הכל הכנסנו אותו לתוך קטגוריה, ואנחנו חושבים שהבנו אותו; אנחנו לא מביטים בו יותר מקרוב. אבל אם אנחנו לא נותנים לזה שם, אנחנו מחויבים להתבונן בזה, כלומר אנחנו ניגשים אל הפרח (או אל מה שזה לא יהיה) עם התחדשות, עם איכות חדשה של
בחינה; אנחנו מתבוננים בזה כאילו מעולם לא ראינו את זה. לכנות בשם זוהי דרך נוחה מאוד להיפתר מדברים או מאנשים - על ידי כך שאנחנו אומרים שהם גרמנים, יפנים, אמריקאים או הינדים אנחנו יכולים לתת להם תווית ואז להשמיד את אותה התווית. אם אנחנו לא נותנים תווית לאנשים אנחנו מחוייבים להתבונן בהם ואז הרבה יותר קשה להרוג מישהו. אתה יכול להשמיד את התווית עם פצצה ולהרגיש שהצדק איתך, אבל אם אתה לא נותן תווית ולכן מוכרח להתבונן בדבר הפרטי עצמו - בין אם זה אדם או פרח או מקרה או רגש - אז אתה מחוייב לבדוק את מערכת היחסים שלך איתו, ועם הפעולה שנובעת מכך. הענקת תווית או כינוי, אם כן, היא דרך מאוד נוחה להיפתר ממשהו, לשלול משהו, לגנות משהו - או להצדיק משהו. זה צד אחד של השאלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהו אותו מוקד שמתייג הכל בשמות?
|
|
|
 |
|
|
|
מהו המוקד שממנו אתה מכנה בשם, מהו המרכז שתמיד מכנה בשמות, מדביק תוויות, ממיין ובוחר? אנחנו כולנו מרגישים שיש מרכז, מוקד, הלוא כן? ממנו אנחנו פועלים, ממנו אנחנו שופטים, ממנו אנחנו מכנים בשמות. מהו אותו מרכז, אותו מוקד? יש שיבחרו לחשוב שזוהי מהות רוחנית, אלוהים, או משהו כזה. אז בואו נגלה מהו אותו מוקד, אותו מרכז, שמכנה בשמות, מדביק תוויות, שופט. לבטח אותו מוקד הוא הזיכרון, הלוא כן? סדרה של תחושות, מזוהות ומקובצות יחד - העבר, שניתנים לו חיים דרך ההווה. המוקד הזה, המרכז הזה, ניזון מההווה על ידי כינוי בשמות, הדבקת תוויות, שמירה בזיכרון.
אנחנו נראה מיד, כאשר נחשוף את זה, שכל עוד המוקד הזה קיים, לא תיתכן הבנה. רק עם המסמוס של המוקד הזה שישנה הבנה, משום שאחרי הכל, המוקד הזה הוא הזיכרון; הזיכרון של חוויות שונות שניתנו להן שמות, תוויות, אותות זיהוי. עם החוויות האלו, שמכונות בשמות ומתויגות בתוויות, מתוך המוקד ההוא, ישנה קבלה ודחייה, הנחישות להיות או לא להיות, הכל לפי התחושות, התענוגות והכאבים של זיכרון החוויה. המרכז הזה אם כן הוא המילה. אם לא הייתם מכנים את המרכז הזה בשם, האם הוא היה מרכז? כלומר אם אתם לא חושבים במילים, אם אתם לא משתמשים במילים, האם אתם יכולים לחשוב? החשיבה מקבלת קיום על ידי המילול, או שהמילול מתחיל להגיב לחשיבה. המרכז, המוקד, הוא הזיכרון של אינספור חוויות של עונג או כאב, ממוללות.
התבוננו בזה בעצמכם, בבקשה, ותראו שהמילים נעשו יותר ויותר חשובות, התוויות נהפכו יותר ויותר חשובות מאשר המהות. ואנחנו חיים על המילים. בשבילנו, מילים כמו אמת או אלוהים הפכו למאוד חשובות - או הרגשות שהמילים הללו מעוררות. כאשר אנחנו אומרים את המילה "אמריקאי", "נוצרי", "הינדי" או את המילה "כעס" – אנחנו הופכים להיות המילה שמייצגת את הרגש. אבל אנחנו לא יודעים מה הוא הרגש הזה, כי המילה הפכה להיות כל כך חשובה. [...]
המרכז שלנו, המוקד, הוא המילה, התווית. אם התווית לא משמעותית, אם מה שחשוב הוא מה שמאחורי התווית, אז אתה יכול לחקור. אבל אם אתה מזוהה עם התווית ותקוע איתה, אתה לא יכול להתקדם. ואנחנו אכן מזוהים עם התווית: הבית, הצורה, השם, הרהיטים, חשבון הבנק, הדעות שלנו, הגירויים שלנו וכו' וכו'. אנחנו כל הדברים האלו - כל הדברים המזוהים על ידי שם. הדברים הפכו להיות חשובים, השמות, התוויות; ולכן המרכז, המוקד הוא המילה.
אם אין מילה, אין תווית, אין מרכז, הלוא כן? ישנה התמוססות, ישנה ריקות. לא הריקות של הפחד, שהיא דבר שונה לחלוטין. ישנה תחושה של קיום כשום דבר; משום שהסרת את כל התוויות לתחושות ולרעיונות ואתה לגמרי חדש, הלוא כן? אין מרכז שממנו אתה פועל. המרכז, שהוא המילה, נמס. התווית הוסרה ואיפה אתה עכשיו כמרכז? אתה שם, אבל היתה טרנספורמציה. הטרנספורמציה הזאת היא קצת מפחידה; לכן אתה לא ממשיך עם מה שכרוך בה, אתה כבר מתחיל לשפוט אותה, להחליט אם אתה אוהב אותה או לא אוהב אותה. אתה לא ממשיך עם ההבנה של מה שמגיע אבל אתה כבר שופט, וזה אומר שיש לך מרכז שממנו אתה פועל. [...]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא לכנות בשמות, לא לכנות בשמות"
|
|
|
|
|
|
|
כאשר אתה לא מתייג רגש, כלומר אם המחשבה לא פועלת רק בגלל מילים, או אם אני לא חושב במונחים של מילים, דמויות או סמלים (כפי שרובנו עושים) מה קורה אז? לבטח אז המיינד אינו רק הצופה. כאשר המיינד לא חושב במונחים של מילים, סמלים, דמויות - אין חושב שנפרד מהמחשבה, שהיא המילה. אז המיינד שקט, הלוא כן? לא עושים אותו שקט, הוא פשוט שקט. וכאשר המיינד באמת שקט, אז אפשר להתייחס מיד לרגש שעולה.
רק כאשר אנחנו נותנים שמות לרגשות ובכך נותנים להם כוח, הרגשות מקבלים המשכיות; הם נאגרים בתוך המרכז, שממנו אנחנו ממשיכים ומחלקים תוויות, כדי לחזק אותם או לדבר עליהם.
כאשר המיינד אינו המרכז יותר, כחושב שעשוי ממילים, מחוויות עבר - שהן כולן זכרונות, תוויות שנאגרות ושאנחנו מסדרים בקטגוריות, בכוכים - כאשר הוא לא עושה אף אחד מהדברים הללו, אז בבירור המיינד שקט. הוא לא כבול עוד, אין לו עוד מרכז שהוא האני - הבית שלי, ההישג שלי, העבודה שלי - שהם עדיין מילים, שנותנות דחיפה לרגש ולכן מחזקות את הזיכרון. כאשר אף אחד מהדברים האלו לא מתרחש, המיינד שקט מאוד. המצב הזה הוא לא שלילה. להפך, כדי להגיע לנקודה ההיא אתה צריך לעבור דרך כל זה, שזה מבצע אדיר. אין מדובר רק בלמידה של כמה מילים חדשות וחזרה עליהן כאילו אתה איזה תלמיד בבית הספר - "לא לכנות בשמות, לא לכנות בשמות". ללכת בעקבות כל ההשלכות של זה, לחוות את זה, לראות איך המיינד עובד ועל ידי כך להגיע לנקודה שבה אתה לא מכנה בשמות, שזה אומר שאין יותר מרכז שנפרד מהחשיבה - כל התהליך הזה הוא מדיטציה אמיתית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהמיינד שקט הוא יכול לקבל את מה שנצחי
|
|
|
|
|
|
|
כאשר המיינד באמת רגוע, מה שהוא בלתי-מדיד יכול לבוא לידי קיום. כל תהליך אחר, כל חיפוש אחר המציאות הוא רק השלכה מתוך עצמנו, הוא "תוצרת בית" ולכן הוא לא אמיתי. אבל התהליך הזה הוא קשה ומשמעותו היא שהמיינד צריך להיות כל הזמן מודע לכל מה שקורה בתוכו. כדי להגיע לנקודה הזאת אסור שיהיו כל שיפוט או הצדקה מן ההתחלה ועד הסוף - לא שזה הסוף. אין סוף, כי עדיין יש משהו יוצא דופן שמתרחש.
זו לא הבטחה. אתם צריכים לראות אם זה נכון, לצלול אל תוך זה עמוק יותר ויותר ויותר, כך שכל השכבות של המרכז יתמוססו, ואתם יכולים לעשות את זה מהר או בעצלתיים. זה מעניין בצורה בלתי רגילה לצפות בתהליך של המיינד, איך שהוא תלוי במילים, איך שהמילים נותנות כוח לזיכרון או מנשימות את החוויות המתות ונותנות להן חיים. בתהליך הזה המיינד חי או בעתיד או בעבר. לכן למילים יש חשיבות אדירה, מבחינה נוירולוגית וגם פסיכולוגית. ובבקשה - אל תלמדו את כל זה ממני או מספר. אתם לא יכולים ללמוד את זה מאדם אחר או למצוא את זה בספר. מה שתלמדו או תמצאו בספר לא יכול להיות האמיתי. אבל אתם יכולים לחוות את זה, אתם יכולים להתבונן בעצמכם תוך כדי הפעולה, להתבונן בעצמכם חושבים, לראות כיצד אתם חושבים, כמה מהר אתם נותנים שם לרגש כאשר הוא עולה. ולראות את כל התהליך משחרר את המיינד מהמרכז. וכשהמיינד שקט הוא יכול לקבל את מה שנצחי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על הכינוי בשמות. מתוך הספר The First and Last Freedom.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
