 |
/images/archive/gallery/559/728.jpg
Massive, Flickr  |
|
|
|
|
|
|
| בהינדואיזם הנשמה חוזרת אל הבורא בסוף גלגולי חיים. ביהדות היא חוזרת אליו מדי לילה. מה שאומר שבכל יום ניתן לטהר אותה עוד ועוד. הרב יעקב נגן על הנשמה ההינדואיסטית והנשמה היהודית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ואני בתוך הגולה' (יחזקאל א א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איך', מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד...רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו.... נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא...אני ה'".
הרב אברהם יצחק קוק, אורות הקודש
התשובות השונות לשאלת מהותו הפנימית של האדם הן אחת הדרכים העיקריות להבחין בדמיון ובשוני שבין דתות. הזהות שמציג הרב קוק בין "האני הפנימי" של האדם ובין האלוהות יונקת מספר בראשית המספר על בריאת האדם "בצלם אלוהים", סיפור שכבר בידי חז"ל פורש כביטוי של נוכחות אימננטית של אלוהים באדם (ראה "צלם אלוהים", יאיר לורברבוים). תשוקתו של הרב קוק לגילוי האני הפנימי המזוהה עם האלוהות היא גם משאלת הלב העיקרית של האופנישדות, כתבי הקודש של הודו. על פיהן, יעדם של החיים הוא להכיר כי ה"אטמן", האני הפנימי, הינו אחד עם "בראהמן", האין הסוף.
 |
| תודה ותודעה |
|
יסוד האושר בחיים הוא היכולת לומר 'תודה'. יעקב נגן על הדרך להתחיל את היום ועל התפילה המיוחדת להתעוררות הרוחנית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
דווקא מתוך נקודת דמיון זו ניתן לחדד את השוני שבין היהדות ובין הדתות שצמחו על רקע האופנישדות, פער הנעוץ בתפיסות שונות את משמעותה של נוכחות האדם בעולם המוחשי. מהאופנישדות עולה כי מתוך מודעות עצמאית האדם משתחרר מעולם החומר, שאינו אלא אשליה, Maya (תפיסה זו בולטת במיוחד בפרשנות של שנקרה). מי שלא מצליח "להשתחרר" מהאשליה חייב לחזור אל המציאות החומרית בגלגול נוסף ולנסות שנית.
היהדות, לעומת זאת, רואה בירידת הנשמה לעולם שליחות. על האנושות מוטלת אחריות כלפי המציאות, החובה "לתקן עולם במלכות שדי" (תפילת "עלינו לשבח"). הזוהר הקדוש (לך לך, עז ע"ב) דורש את הפסוק "...לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א) כקריאתו של הקב"ה אל הנשמה לצאת ממרום מושבה ולרדת למציאות המוחשית. הקב"ה מוסר לנשמה את היכולות לקיום שליחות זו - לעבוד, לשמור ולתקן (זוהר שם). ירידה זו לעולם היא ברכה גם לנשמה עצמה, הפסוק העוקב את הציווי "לך לך ...אל הארץ אשר אראך" הוא "ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה". גם בקבלה (במיוחד בחלק הזוהר המכונה 'סבא דמשפטים' ובשער הגלגולים של האר"י הקדוש) קיימת אמונה בגלגול הנשמה לשם תיקונה, אך תיקון זה מחייב פעילות ועשייה. לכן, מסעה של הנשמה לעולם הוא חיוני לא רק עבור העולם אלא גם עבורה. בהמשך אותה הדרשה מתייחס הזוהר לכפילות הלשון "לך לך" כדרישה למסע של האדם לעצמו: "לך לך לעצמך... לדעת ולתקן עצמך". אין כל סתירה בין הדברים, האדם מגלה ומתקן את עצמו מתוך המפגש עם החיים והמציאות ולא מתוך התנתקותו מהם. כפי שהסביר ידידי ארז ניר, בגן עדן נטועים "עץ הדעת" ו"עץ החיים": עץ הדעת הוא המודעות והיהדות מאמינה כי המצב השלם הוא חיבורה של המודעות לעץ החיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מסע של נשמה
|
|
|
 |
|
|
|
בתפילות הראשונות של היום, יש תפילה המתארת את המסע של הנשמה. ניתן להשתמש בה כדי להיזכר כל בוקר מחדש מי אני באמת:
אלהי
נשמה שנתת בי טהורה היא
אתה בראתה
אתה יצרתה
אתה נפחתה בי
ואתה משמרה בקרבי
ואתה עתיד לטלה ממני
ולהחזירה בי לעתיד לבא
כל זמן שהנשמה בקרבי
מודה אני לפניך ה' א-להי וא-להי אבותי
רבון כל המעשים
אדון כל הנשמות
ברוך אתה ה'
המחזיר נשמות
לפגרים מתים
תפילת "אלהי, נשמה" מספרת על מסעה של הנשמה. המסע מתחיל למעלה, בעולמות העליונים ובעוד הנשמה טהורה, היא יורדת משם למטה, אל העולם הגשמי. שלושת הפעלים: בראת, יצרת ו-נפחת מרמזים על ירידת הנשמה דרך שלושה "עולמות" רוחניים: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה, שעל פי הקבלה נמצאים מתחת לעולם של מעלה, עולם האצילות, ודרכם מגיע השפע לעולם שלנו. בעתיד הקב"ה ייקח את הנשמה חזרה, ו-"לעתיד לבא", יחזיר אותה "לפגרים מתים".
ננסה להעמיק במילות התפילה באמצעות הדמיון: נחוש את הנשמה כשהיא עוברת את השלבים השונים של המסע הזה - היא מתחילה ממקום קדוש וטהור ויורדת דרך עולמות רוחניים שונים, המכונים "בריאה", "יצירה" ו"עשייה", כל אחד מהם מוגבל וקונקרטי מקודמו וכל אחד מהם מקביל לאחד משלושת כלי הביטוי של הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה. עד שה' נופח אותה לתוך גופנו. הגוף אכן נמצא למטה,
אבל כעת טמונה בו הנשמה שמקורה גבוה, והיא, יותר מכל דבר אחר, ה-"אני" האמיתי של האדם. אני, אתה ואת, שורש כולנו הינו גבוה.
לכאורה, נטילת הנשמה והחזרתה מתארים את המוות ותחיית המתים. אולם קביעתה של התפילה דווקא בזמן ההתעוררות מהשינה רומזת כי זהו תהליך המתרחש מדי יום. נמצא שכל יום הוא תחיית המתים, כל יום הוא יום הולדת.
לפעמים התנהגותו של האדם בעבר מייצרת אצלו הנחות יסוד אודות עצמו שמחלישות את אמונתו ביכולתו להיות טוב, ולעתים מזומנות זוהי "נבואה המגשימה את עצמה". הידיעה כי מדי יום האדם מקבל את נשמתו מחדש, טהורה, יכולה לשחרר אותו מן המטענים המעכבים אותו מלהתפתח ולהשתנות, ולאפשר לו לומר לעצמו - "אני טהור".
תפילת "אלהי נשמה" מתארת את הנשמה בעת קבלתה על ידי האדם מאת הקב"ה כטהורה. אבל מצבה כשייטול אותה הקב"ה בחזרה, תלוי רק באדם. הזוהר הקודש (פרשת צו כט ע"ב) ממשיל את חזרת הנשמה לאלוהים בלילה להקרבת קרבן. רק מעשי האדם במהלך אותו היום קובעים את איכות הקורבן, האם הוא תמים או שמא נפל בו מום.
אילו היה מסע הנשמה משלים את מחזורו לאורך תקופת כל חיי האדם, היה ניתן לדחות את ההתבוננות במצבה של הנשמה למחר, לשנה הבאה, או לשלב הבא של החיים. אבל כבר הלילה חוזרת הנשמה אל קונה, ולכן, כבר עתה צריך האדם לכתוב את התפילה "אלהי, נשמה שאני מחזיר לך…" .
|
|
|
|
|
|
|  | | הרב יעקב נגן
| /images/archive/gallery/458/150.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אב לחמישה, מכהן כרב מחנך בישיבת הסדר עתניאל, ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית, עוסק בחיפוש רוחני, קבלה ותלמוד. בימים אלה כותב ספר על יחסה של היהדות לדתות המזרח. מתפלל לעולם בלי ניכור | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
