 |
/images/archive/gallery/558/222.jpg שי אור
 |
|
|
|
|
|
|
| רוצים לחסל את החיזבאללה? שלא יהיו צרות? הרצון שמישהו יבוא ויסדר הכל הוא סימן שנתקענו בילדות. שי אור מזמין אותנו להתבגר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו ננצח. ומי יפסיד?
אנחנו כמובן. אנחנו נפסיד.
שוב ושוב, עוד סיבוב של אשליות, עוד מאמץ לקחת טיפקס ולמחוק מהמציאות את הכתם, את הלכלוך שמפריע לנו, שאז... שאז הכל יסתדר. אני לא מתיימר להיות הדלאי למה אבל לא צריך להיות הדלאי למה בשביל להבחין שהדרך שבה אנו מטפלים באלימות המופנית כלפינו אינה אפקטיבית. אולי צריך להיות אבא לילדה או שתיים כדי לראות שהקושי - שמתבטא עכשיו בתוקפנות איומה ובאובדן וכאב הולכים ומתרחבים - מבקש ריפוי. קושי לא מבקש שישפטו אותו. לא שימגרו אותו.אלא שיקשיבו לו. כדי שירפא.
 |
| הברית החדשה |
|
מה באמת מבקש מאיתנו הילד הזה שנולד לתוך חיינו ובחר בנו להיות ההורים שלו? שי אור על שבע הבקשות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
לפני כמה שנים נפגשתי עם אמא שהיתה ממש ביאוש מבנה בן ה- 8 . "הוא מלא בכעס, מתפרץ פתאום בלי סיבה, מתקיף את אחיו ואי אפשר לדבר איתו. מה לעשות? אני לא יכולה יותר!". לא ידעתי מה לעשות. אז שאלתי אותה מה היא מרגישה כשהוא מתפרץ בכעס. "אני מיואשת, אני חסרת אונים, זה מפחיד אותי." ומה את עושה?
" ניסיתי הכל, הסברתי, צעקתי, איימתי, הענשתי , התייאשתי, הלכתי מהבית, כלום לא עוזר".
וכשאת במצב הזה והבן שלך מתפרץ, מה את רוצה? "אני רק רוצה שיהיה לו טוב".
לא, באמת מה את רוצה?
"להבין אותו".
לא באמת באמת מה הרצון שלך האמיתי, הלא מעובד?
"טוב, מה אתה רוצה שאני אגיד?! שאין לי כוח אליו? שאני רק רוצה שיסתלק לי מהעיניים? שישתנה כבר, שיהיה ילד אחר, כזה שקל איתו?! הנה קיבלת, זה מה שאני רוצה!" אמרה במבט מתריס.
תודה רבה, אמרתי. עכשיו אפשר להתחיל. עכשיו שנתת לעצמך רשות להרגיש אפשר להתחיל להקשיב לילד שלך, לתת לו להרגיש את מה שהוא מרגיש בלי שפיטה. עכשיו כבר יכולתי לשאול את השאלה הבאה:
נגיד שהוא תמיד ישאר כזה מלא כעסים, מתפרץ ותוקפני ולא ישתנה, את עדיין רוצה אותו, עדיין מסוגלת לחוש את האהבה שלך אליו? בדמעות, היא אמרה שכן, והרגשתי שבשונה מהרבה מאיתנו ההורים, שעונים "בטח" בצורה אוטומטית כששואלים אותנו על האהבה שלנו לילדנו, התשובה שלה היתה עמוקה וכנה וגם חדשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בקשת העומק של ילדינו
|
|
|
 |
|
|
|
לא ניתן בעיני להקשיב באמת לילדינו כשרוצים שהם ישתנו. לכן סדר הדברים הוא מאד חשוב:
א. הכלה. עוצרים הכל ונותנים לקושי את המרחב הדרוש לו, ללא שפיטה.
ב. הקשבה. מביטים עמוק כל האפשר כדי לראות מה הבקשה העמוקה שאליה נועד הקושי הזה להפנות את תשומת לבנו ובאיזו רמת קושי
מדובר.
ג. ריפוי. נענים לבקשת העומק של ילדנו. מחוללים את השינוי גם בערוץ היחסים שלנו עם ילדנו וגם ביחסים שלנו עם עצמנו, במי שאנחנו.
ד. הרחבה. נותנים לשינוי שיתעצם ויתפשט עוד ועוד, אמונותינו השתנו, זהותינו חדשה, היחסים עם ילדנו שונים לגמרי והקושי... איננו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקץ לסבל!
|
|
|
|
|
|
|
כל כך אני רוצה שיהיה כבר שקט. ושלום. ובטחון.
כל כך אני רוצה שהילדה שלי תהיה בריאה. לגמרי. כל כך אני רוצה שהילד שלי יפסיק להרביץ ולקלל, לתמיד. כל כך אני רוצה כבר לזכות בטוטו. או בלוטו, ושיהיה לנו כסף סוף סוף. כל כך רוצה שיפסק זיהום האויר, שיפסיקו להתעלל בחיות, שלא תהיה אלימות בטלוויזיה. ובמדינה. כל כך רוצה להיות כבר באמת רוחני, להגיע לרמות הגבוהות, להגיע לאיזון , להפסיק להיות מושפע מכל דבר. כל כך אני רוצה שאשתי תשתנה כבר, שהגוף שלי יחזור לגזרה החטובה שהיתה לי פעם, כל כך רוצה שיפסיקו להתקיף אותי בתגובות למאמרים שלי (אולי הפעם, בבקשה?) וכל כך רוצה למגר את החיזבאללה. שיעלמו. וגם החמאס. וגם...
כל כך אני רוצה.
הדחף שלי לסלק מחיי כמה שיותר מהר כל קושי שמאיים עליי הוא לגמרי בריא ואנושי. לצד זה חשוב להזכיר שהדחף הזה לא מאפשר ריפוי. זה כן מאפשר לי לראות שהפכתי לילד ושאני (כמו ילד) מצפה לשינוי שיבוא מבחוץ. כשאל מול הקושי מה שמניע אותי הוא הדחף להיפטר ממנו - אני מאד משתדל לזוז הצידה מעמדת הרב חובל של חיי. אני משתדל להפסיק להשלות את עצמי שאני מוביל משהו לאנשהו. במצב הזה אני לא יכול להנהיג את ילדותיי ולא את משפחתי. כשאני זז הצידה אני יכול לפנות מקום בחיי למישהו אחר שממש עכשיו אל מול הקושי הזה מסוגל להימצא במלואו לחמול, להרגיש, להכיל ללא תנאי, למצוא את מקור הקושי ולהוביל לריפוי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ילד מגודל
|
|
|
|
|
|
|
אני נוסע באוטו, מקשיב לגלי צה"ל, שומע את יעל דן מדברת עם איזה מומחה צבאי. הוא מדבר בבטחון ובכובד ראש על העצמה של צבאנו ועל ההזדמנות המצוינת שיש לנו למגר את החיזבאללה. למרבה הפדיחה לבי מתרחב. כמה נפלא שאנחנו החזקים, פתאום אני מרגיש צודק ובטוח, גאה בצבא "שלנו", אנחנו ננצח והם ילמדו את הלקח ואז יהיה שקט.
מכירים את ההרגשה?
כשנבחרת ישראל בכדורגל מבקיעה גול מול צרפת? אולי בחג החנוכה כשמספרים על נצחונות המכבים? התשוקה הזאת, ההתרגשות וההזדהות עם הטוב (שהוא אנחנו) שינצח את כל השאר (שהם לא אנחנו) ואז... אז מגיעה האשלייה המתוקה, אז הכל יסתדר.
כילדים זאת היתה תשוקה פשוטה ובריאה. כשקשה לי, כשאני בחולשה, יבוא מישהו גדול וחזק, אמא או אבא, ויטפל בזה. יגן עלי, יחבק אותי, יסלק את האיום והכל יסתדר. אקבל בחזרה את תחושת הבית, תחושת הבטחון שלי.
כילדים אנו מבקשים להצטרף לעולם שיצרו אותו ומובילים אותו המבוגרים. אנו שוב ושוב מנסים להזכיר להם, לאמא ואבא שהם האחראים, הם היוצרים ואנחנו אחראים רק על מה שמתאים לנו לקחת אחריות. זאת בשבילנו ילדות בריאה שמאפשרת צמיחה.
כילדים אנו מרשים לעצמנו תלות, שהיא בריאה ונחוצה לצמיחה שלנו. לכן אנו מרשים לעצמנו לצפות שהמציאות החיצונית תשתנה, בלי שניקח בזה חלק.
כמבוגרים (כאלה שבאמת היו ילדים והתבגרו) אנו אמורים לראות את עצמנו כיוצרים, מסכימים לראות את העולם כביטוי מדויק של פנימיותנו. כשאנו חווים קושי שמגיע מבחוץ, אנו לא מנסים לסלק אותו או להתעלם ממנו אלא מקרבים אותו אלינו ומבקשים להקשיב לו וללמוד ממנו. הקושי שבחוץ תמיד נתפס אצלנו כהזדמנות לגדול מבפנים.
כיוון שלא קיבלנו בילדותינו את האפשרות להישען ולהיתמך עוד ועוד עד שימאס לנו, כמבוגרים אנחנו עדיין מנוהלים בהרבה מקרים על ידי אותם ילד או ילדה "שלא התבגרו", כאלה שעדיין מצפים שיגיע איזה מבוגר אחראי ויסדר כבר... שיעלים את הקושי. ילד או ילדה שתולים את ההרגשה הטובה, את ההתפתחות, את ההתקדמות במשהו או במישהו שחיצוני לנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיזבאללה זה אני
|
|
|
|
|
|
|
ילדה אומרת: בעלי לא נותן לי להתפתח, הוא לא רוחני והוא חוסם את הרוחניות שלי.
מבוגרת אומרת: המחסום שאני מרגישה הוא בתוכי, ובעלי משקף לי אותו מבחוץ.
ילד אומר: העולם מלא רוע, התרבות מסואבת. אבל יש תקווה. אני אשנה את דרכיי אגביר את אמונתי בגאולה, אשכנע עוד ועוד אנשים להאמין בדרך הנכונה ואז יבוא המשיח והכל יסתדר.
מבוגר אומר: העולם הזה הוא עולמי והתשוקה למשיח שיציל אותי היא אני ושניהם כאחד מאפשרים לי לראות את השפיטה שלי ואת התלותיות שלי. תודה רבה. אני המבוגר , אני האבא אני היוצר של עצמי. אין לי צורך בגאולה או בתיקון, העולם הזה הוא בית שלי, כמו שהוא. תודה רבה.
ילד אומר: נמאס לי מאשתי, היא לא מעריכה אותי ואת כל מה שאני נותן לה.
מבוגר אומר: חוסר ההערכה של אשתי עוזר לי לעצור ולראות את חוסר ההערכה שלי לעצמי ואת המאבק הילדותי שאני מנהל כדי לקבל הערכה מבחוץ.
ילדה אומרת: נמאס לי מהשומנים האלה, מכל הקילוגרמים המיותרים האלה, אני חייבת להתחיל בדיאטה להיפטר מהם!
מבוגרת אומרת: הקילוגרמים האלה הם אני, הם יצירה שלי הם מאפשרים לי לראות ולהודות מי אני באמת. כשאפרד בתוכי מאותה אחת שהמשקל הזה מבטא אותה, ילכו גם הקילוגרמים איתה.
ילד אומר: נמאס לי ממאבק ההישרדות הזה ומהשיעבוד לעבודה, אני רק אחכה עוד חודשיים שהחברה תימכר ואז אקח לי את המיליונים שלי ואסע עם כל המשפחה לניו זילנד.
מבוגר אומר: מאבק ההישרדות הזה הוא אני. בשיעבוד שלי לעבודה אני חווה את האמונה שלי שאני לא באמת ראוי להנאה ולחופש. כשבתוכי אסכים שאני ראוי, לא אזדקק לשיעבוד וגם לא למיליונים בשביל להרגיש חופשי.
ילד אומר: אני אמגר את החיזבאללה ואז יהיה לי שקט.
מבוגר אומר: החיזבאללה הם חלק מחיי, מרכיב משמעותי במציאות שאני יצרתי. אתן מקום לכאב, לאלימות, אסכים לקחת אחריות על אותו חלק בתוכי, המסתגר, המפוחד, הלוחמני, אותו חלק שנחוץ לו אויב בדיוק כמו החיזבאללה כדי להתממש ולהתבטא.
ילד אומר: נתאסף כולנו, נלבש לבן, נתפלל, נעשה מדיטציה והשינוי יגיע.
מבוגר אומר: המלחמה, המאבק, הפירוד, הם בתוכנו. הם מי שאנחנו גם היום. גם עם נלבש לבן או חום או בז' עם פרחים סגולים. הם מבקשים שנכיר בהם ולא שנסלק אותם. השנאה שבתוכי, הטינה שבתוכך, תחושת הבדידות שבתוכנו, זועקים מגרונות ניחרים של מוסלמים קיצוניים ומשפתיים קפוצות ועיניים חמורות סבר של שרים וגנרלים ישראלים. הם עוד כאן, והם לא ילכו מכאן לפני שנפסיק לנסות לסלק אותם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להרוג את השליח
|
|
|
|
|
|
|
כמו הקילוגרמים המיותרים, כמו האוברדרפט, כמו האשה שלא מעריכה והבעל שלא מבין וכל הדברים שאנו מתגייסים כל בוקר לסלק מחיינו ובכל זאת נשארים, בבחינת "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". הכאב, כמו אותם נרות יומולדת מעצבנים שמכבים אותם ושוב נדלקים, שוב ושוב, הכאב, לא מבקש שיסלקו אותו, הוא מבקש להראות לנו את מקור הקושי ואת האפשרות לריפוי. אפשר "להרוג את השליח", ולהרוויח כמה שעות של סיפוק, אשליית ניצחון, ואפשר גם לתת לו, לשליח, כמה שעות לנוח ואז להקשיב לו. אם זו הילדה שלי שנושכת את החבר שלה, החיזבאללה, או אותם שמאלנים או ימנים שבזים לי ולדעותי - במקום לשלוף עוד נימוק משכנע לצדקתי, אפשר לעצור. מאיפה בא הכעס הזה, מה אני לומד ממנו על עצמי, על העולם שבו אני חי, מה החלק שלי בעוינות הזאת כלפיי?
החלק המבוגר שבי אומר: מה שיש לא נועד שיסלקו אותו. אין צורך, במציאות הברוכה שבה בחרנו לחיות, לא בקלינט איסטווד ולא בברוס ויליס שיגיעו ויעשו סדר. הכל מסודר כבר בדיוק לפי מידתנו. בדיוק בדיוק כמו שזה נראה עם כל הכאב והפדיחה שבדבר. המבוגר שאני מעיז להגיד: עם מה שיש ממשיכים להתרחב. ממציאות אחת שהתאימה לי, למציאות אחרת שמתאימה לי יותר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | נשוי לאורית, אבא של נעם בת ה-10 ואלי בת ה-4. מלווה מבוגרים בתהליכי שינוי. מלווה ומנחה הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם ומעביר קורסים בגישת ''הורות כמעשה ניסים'' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
