 |
/images/archive/gallery/558/222.jpg שי אור.
 |
|
|
|
|
|
|
| מה באמת מבקש מאיתנו הילד הזה שנולד לתוך חיינו ובחר בנו להיות ההורים שלו? שי אור על שבע הבקשות. הורות כמעשה ניסים - פרק שני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איך שילד חי את חייו, זו אפשרות להתגלות וגם אפשרות שלא. איך שילד חי את חייו זו גם אפשרות למות, כלומר לשכוח, כלומר להתחבא חיים שלמים, מרגע לרגע, מארוחה לארוחה, מנסיעה לעבודה ובחזרה, מנשיקה לנשיקה.
 |
| הורות כמעשה ניסים |
|
ילד שהורגים אותו, ממשיך לחיות כמבוגר. מבוגר שמחיים אותו - מתחיל לחיות כילד. שי אור מצא את התדר הנכון שמאפשר להפוך את ההורות היומיומית לקסם צרוף |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מבין מאות הזחלים שיוצאים מביציהם ומתפתלים בתוך גוש זחלים הומה, טווים להם חוטים אל האור, אל האוכל, מכל המאות האלה אולי שניים, לפעמים רק אחד יפרוש כנפיים ויעלה לשמים כפרפר יפהפה, חופשי, כזה שיכול לחוש את האוויר הפתוח, לפגוש פרחים, לפגוש פרפרות, לעוף.
מבין מאות ילדים, אולי אלפים, רק אחד או שניים מגיעים לשמים בחייהם, מתגלים לעצמם כחופש ויופי. זה הסיפור שסיפרו לנו על התגלות, סיפור ישן ומוכר ובטוח. בסיפור שאני רוצה לספר, כל ילד וילדה יכולים להתגלות. הסיפור שלי הוא לא על זחלים ופרפרים. זהו סיפור חדש, עלינו ועל ילדינו.
בסיפור הזה כל ילד, הילדה שאת, הילד שאני, הילדים שלנו, כולם יסכימו להתגלות. כבר באביב הקרוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המקום שבו אנחנו נפגשים: התמקמות בזמן
|
|
|
 |
|
|
|
ילדינו באים אלינו כדי לחגוג איתנו אהבה ואמון. העולם שאליו אנחנו מזמינים אותם, העולם שבו אנחנו מקבלים את פניהם הוא (בינתיים) עולם שמושתת על שפיטה ופחד. זה המצב. זו התעלומה (בעיה?) וזה גם הקסם.
בכל שיחה או מחשבה על מנהגינו, רעיונותינו ובחירותינו כהורים כדאי - לפני הכל - לשאול: מי אני עכשיו? מה מנחה אותי? האם אני מגיע לשיחה הזאת, לסיטואציה הזאת, כאדם אוהב, כזה שנותן אמון, או שאני מגיע שיפוטי ומפוחד?"
הקרום העבה שהתאסף מעל האמת שלנו במשך אלפי שנים, הקרום שרקמתו שפיטה ופחד הינו בסך הכל קרום. כלומר זה לא
באמת אני ולא באמת את ולכן - כמו בגד שעשה את שלו - ניתן להסיר אותו.
זה מצד אחד. מצד שני - הקרום הוא קרום מאוד עבה ששזורות בו כמעט כל מערכות היחסים שלנו וכמעט כל הכלים שאספנו כדי להתנהל ולתקשר ולהצליח בעולם הזה. ולכן כדי להסירו, כדי להיפרד ממנו, צריך לתת לו הרבה הרבה כבוד ומרחב ולזכור שהרבה פעמים - כמו בגד שלובשים יום ולילה במשך שנים ולא מורידים - כבר קשה להבחין מה כאן הבגד ומה הגוף.
אהבה היא מצב שבו קיימת בחירה מוחלטת, מורגשת ופשוטה במה שיש עכשיו, ממש כרגע - בעצמי ובמי שאני, בך ובמי שאתה.
שפיטה היא המנגנון שמשאיר את האהבה מחוץ לחדר.
אמון זהו המצב שבו הכל נחווה כבית שטוב לי להימצא בו.
פחד זה המנגנון שמשאיר את האמון מחוץ לחדר.
שפיטה ופחד בעולמנו (בינתיים) הם לא רק רעיונות או אפשרויות או תקלות. הם התשתית המחשבתית שמונחת ביסוד ההתנהלות של רוב האנשים והחברות - רוב הזמן.
אהבה ואמון הם אלה שברוב המקרים מקבלים מקום של רעיונות מפתים, של אפשרויות שבעיקר מדברים עליהם ובוחנים אותם ומשתוקקים אליהם, אבל לא ממש "בונים איתם מדינה", לא ממש "הולכים איתם למכולת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לגדול ביחד
|
|
|
|
|
|
|
ילדינו באים לחגוג איתנו, דווקא איתנו, אהבה ואמון. אנחנו נלך איתם ונקלף את קרום הפחד והשפיטה.
ניעזר בהם. בחיבור העמוק שלהם, במסירותם המולדת לאמת שלהם, לאמת שלנו. נעשה זאת באמצעות כל הסיטואציות שיווצרו בחיי המשפחה, כאלה ש"יקפיצו" אל פני השטח את השאלה:
"האם אנחנו אוהבים עכשיו?"
"האם אנחנו נותנים אמון עכשיו?"
בזכות ההקשבה החדשה הזאת, בזכות ההסכמה החדשה הזאת לצעוד יחד עם ילדינו, נחצה את הגשר. יד ביד נהלך על הגשר בין עולם ישן שעוצב בקפידה כדי להשכיח מילדים את האמת שלהם, לבין עולם חדש, שהוא עולם של ילדים שזוכרים שהם מלכים ומלכות, בני אלים.
כך נהפוך כהורים וכאנשים לשותפים בחגיגה הזאת שלשמה נולדו ילדינו ובאו אלינו, שלשמה נולדנו אנחנו, דווקא עכשיו...
שאלה : מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו?
תשובה : אהבה ללא תנאי. ב-7 גוונים.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/563/178.jpg
אלי אור |
|
|
|
|
|
|
|
|
מפת ההזדמנויות - 7 הבקשות שמבקש ילד מהוריו
|
|
|
|
|
|
|
כשמחליפים את הפחד באמון, כציר לתפיסת העולם שלנו, משתנים סדרי העדיפויות. עיקר תשומת הלב עוברת מ-לקוות (להתארגן, לחשוש, לדאוג) לטוב שיגיע בעתיד, ל-להיות (ליהנות , להרגיש, ללמוד, לשתף) בטוב שיש כאן. עכשיו. מסביבנו ובתוכנו.
אבל איך עושים את זה?
כהורים אנחנו יכולים לעשות את זה כשאנחנו מסכימים להקשיב לילדינו אחרת. המעבר מפחד לאמון מתחיל בשאלה חדשה:
מה בעצם מבקש מאיתנו הילד הזה שנולד לתוך חיינו, שבחר בנו כשותפים הבכירים לצמיחה שלו?
הבקשה הראשונה היא להרגיש בבית. הבקשה לביטחון.
להרגיש בטוח. להרגיש שמכילים אותו כמו שהוא ללא תנאי.
הבקשה השנייה היא לחוש את טעם החיים. הבקשה להנאה.
להרגיש שהעולם והחיים הם דבר מענג, משעשע, להרגיש שמשחקיות וחושניות הם החיבור הראשוני לכל דבר.
הבקשה השלישית היא להרגיש נפלא ומיוחד כמו שהוא. הבקשה לייחודיות.
להרגיש כמרכז של חייו, להתגאות בעצמו, לחוש שהעולם הוא מקום שתומך ללא מאמץ בדרכו היחודית.
אלה שלוש הבקשות הראשונות. הן שמאפשרות להצמיח שורשים כאן בעולם ולפנות ללא מאבק לגדילה והתרחבות ונתינה בו.
הבקשה הרביעית היא לחוש שבוחרים בו מהלב. הבקשה לקירבה.
בחירה אינטימית, בחירה אוהבת, כזו שמרגישים אותה בהווה, בלי ציפיות, בלי תנאים, בלי תפקידים, כלפי מי שהוא עכשיו, כלפי כל החלקים שלו.
הבקשה החמישית היא להרגיש חופשי לתת את עצמו. הבקשה לחופש ביטוי.
לחלק ולבטא את כל מה שבתוכו, את כל חלקיו, ועם העולם שבחוץ ולחוש שזה רצוי ומבורך.
הבקשה השישית היא להרגיש חסר גבולות. הבקשה לחופש המחשבה.
לחלום בחופשיות, להאמין בדמיון ובאינטואיציה שלו, לראות בנוסף למה שיש גם את מה שמעבר לאופק - ללא מאמץ.
הבקשה השביעית והאחרונה היא להרגיש אלוהים. הבקשה לחופש ההוויה.
להרגיש שותף אינטימי של הכוחות היוצרים ביקום.
אלה הבקשות. כל קושי שמביאים ילדינו לחיינו הוא ניסיון שלהם להביא לתשומת לבנו את אחת מבקשות העומק שלא נענתה.
מנקודת המבט של "הורות כמעשה ניסים" ההקשבה שלנו לילדינו מתחילה בתשומת לב להתנהגויות שעל פני השטח, ובמקרה של קושי צוללים עם תשומת הלב מפני השטח יותר ויותר לעומק עד שמגיעים לבקשה, אחת משבע הבקשות - שלא נענתה.
כשאנחנו מסכימים שלא לפתור אן לסלק את הקושי אלא להקשיב לו, אנחנו מגלים את הקשר בין הגלוי לסמוי, בין בקשות העומק לקשיים שעל פני השטח. וכך נגלה (לדוגמא) שילד (בן 6) ש"מכור" לסרטים אלימים למעשה מנסה להביא אל פני השטח את הבקשה הרביעית, הבקשה לקירבה, שלא נענתה, וילדה (בת 4) שמסרבת להיפרד מהוריה בגן למעשה מנסה להביא אל פני השטח את הבקשה השלישית, הבקשה ליחודיות, שלא נענתה, וילד (בן שנתיים) שבשיטתיות הורס ומחריב את הסלון של הוריו מבקש להביא אל פני השטח את הבקשה השנייה, הבקשה להנאה, שלא נענתה, וילד בן (14) שנפגע ונפצע כל הזמן מבקש לאותת על הבקשה הראשונה, הבקשה לבטחון, שלא נענתה, וילדה (בת 11) שסובלת מעצירות כרונית כמו קוראת להוריה לשים לב לבקשה החמישית, הבקשה לחופש ביטוי, שלא נענתה.
ילדינו אמנם הגיעו לכאן עם ידיעה עמוקה שהם מיוחדים, אהובים וחופשיים לחלום, אבל כילדים בריאים הם מרשים לעצמם להיות תלויים בנו ולבקש מאיתנו, הוריהם, מרחב לחוות ולהתנסות בכל האיכויות האלה.
מרחב כזה נחוץ להם כדי שיוכלו לחיות באהבה, בחופש ובמלאות. אז למה שלא ניתן להם? הרי כל כך אנחנו אוהבים אותם?
אולי כי אנחנו בעצמנו לא ממש מורגלים בזה, אולי כי הפנמנו יותר מדי טוב את מה שלימדו אותנו?
לימדו אותנו שלא באמת ניתן להרגיש בבית כאן בעולם, וגם לא ניתן לחוש הנאה ולחגוג את הייחודיות שלך ולחיות בקירבה מוחלטת ולבטא בחופשיות וללא מאמץ את פנימיותינו ולתת חופש מוחלט לדמיון ולאינטואיציה שלנו ולהיות אלוהים...
וכך אנחנו מתקשים לתת להם את מה שמבקשים, כי ... אי אפשר לתת מה שאין.
בפעם הבאה: קווים לדמותה של הורות בוטחת בעולם מאיים, או: איך גדלים אנשים שאין להם צורך להשליך קטיושות או להפציץ כפרים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | נשוי לאורית, אבא של נעם בת ה-10 ואלי בת ה-4. מלווה מבוגרים בתהליכי שינוי. מלווה ומנחה הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם ומעביר קורסים בגישת ''הורות כמעשה ניסים'' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
