 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| היו דמעות. היה מפגש עם אובדן ובדידות. בדידות של מי שנשאר בחוץ, במקום בו כולם הולכים פנימה. יעקב זנדמן על מסיבת הסיום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לשנה של ילדים יש התחלה מאוד ברורה וסיום ברור לא פחות. החופש הגדול הוא מחוץ לתחום, עומד בפני עצמו. חוגגים פרידה קטנה, עד לשנה הבאה. קבוצה אחת, שהשלימה י"ב שנות לימוד, חוגגת את הפרידה הגדולה. פרידה משלב הילדות, מהתלות במבוגרים, מהפטור מאחריות, מהקלות חסרת הדאגה, וחילוף תפקיד, חבישת הכובע והפסיעה אל תוכו של האדם המבוגר. פרידה ממסגרת, מטקס יומי קבוע שמוביל מהשכמה כפויה אל הספסל בכיתה. פרידה מחברה יומיומית ומחברים לשעה. פרידה שיש בה צער ויש בה סיום, ויש בה התחלה. נקודת ציון. נקודה ראויה לציון.
 |
| מארג אחד |
|
כל הדברים כרוכים זה בזה, אבל רק לעתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לראות כיצד נראה אותו החיבור |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
היינו בבית הספר, בביצפר של עמר. נכחנו בערב הסיום של המחזור שלו. באנו לפגוש את קו הגמר. היינו שם. ועמר, לא היה, אבל גם היה.
היו רגעים שעמר השתתף בטקס, ממש. הוא היה שם, בתוך שתיקתם של מאות אנשים. התלמיד היחיד שתמונתו הוקרנה ברקע ומילאה את הבמה, עת חבריו שרו לכבודו. ואחר כך, מכוחם של החיים, המשיכו בדרך של סיום והתחלה, חגיגה ופרידה.
היו רגעים שגם עמר השתתף, כמעט כמו כולם. דימיתי לנגד עיני את עמר, ניצב בין חבריו. הולך איתם. ניגש בתורו לקבל את ספר המחזור. עומד בביישנות, כדרכו. לא מתבלט, ורק קומתו, למעלה מכולם. יושב לידנו, שותק, מביט בבמה בעניין, או בחוסר עניין. או ליד החברים, מפטפט, מתלחש, מצחיק, מצחקק.
היו דמעות. היה מפגש עם אובדן ובדידות. בדידות של מי שנמצא מחוץ למעגל. שנשאר בחוץ, במקום בו כולם הולכים פנימה.
והיו רגעים של סרטים, או שירים, או ברכות, שבהם גם אני הייתי בסרט או בשיר, ולרגע שכחתי. ועמר, אם היה, היה בזכות עצמו, בתוך עצמו. לא בתודעתי. כן בליבי.
במקום מסוים הייתה תחושת גאווה. הגאווה הקולקטיבית. הגאווה של ההשתייכות. זה לא היה אירוע פרטי של אף אחד. אירוע משותף של בני נוער שנולדו יחד, ועשו כברת דרך יחד, והגיעו לשלב הסיום יחד. ברגעים מסוימים היתה גם לנו אותה תחושת גאווה, של "הגענו עד הלום". כאילו שגם אנחנו הגענו. שגם עמר הצליח להגיע. הרי גם הוא חלק מהקולקטיב הזה.
התחושה הזאת היא תוצאה של המסע המתמשך, עם עמר נישא בליבנו. כאילו שלא הנחנו לו להישאר במקום שבו אזלו כוחותיו. המשכנו לשאת אותו כל הדרך, עד לכאן. כאילו הבאנו אותו עד לקו הסיום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להחזיק? להרפות?
|
|
|
 |
|
|
|
כעת, לאחר המאמץ העילאי הזה, אופסים הכוחות. נשאנו והתמדנו תוך ידיעה שזהו מאמץ זמני, מוגבל בזמן. שזאת דחייה של הקץ. כמו בסרט קאגאמושה, שם מגייסים כפיל של המצביא הנערץ, כדי להסתיר את דבר מותו וליצור מראית עין שהוא עדיין ממשיך ומוביל. מראית עין שדוחה את הקץ, שמסתירה את האמת הבלתי נמנעת. או כמו בהשכמת הבוקר, ביקיצה מתוך חלום, כשמנסים בכוח לדבוק בשינה לעוד כמה דקות. להמשיך את החלום. לא לאבד. לא להפסיק במקום שבו התעוררנו. עוד קצת. לקרוא עד סוף הפרק. להקשיב עד סוף השיר. לנסות להגיע לנקודה שבה ההפסקה יותר טבעית. להפסיק שם.
או כמו מי שתלוי באוויר, תהום תחת רגליו, והוא נאחז בכל כוחו בענף של שיח, או נתלה על
זיז קטן. תלוי באוויר, ללא יכולת לטפס חזרה, בלי תקווה לעזרה או הצלה. נאחז, דוחה את הקץ. עוד קצת. עד כלות הכוחות. האחיזה מתרופפת. הכוחות כלים. עוד רגע נשחרר את הענף, נניח לעצמנו לצנוח מטה, אל הבלתי נמנע.
אולי כעת, כשהגענו לאותו קו סיום, נניח לאחיזה הזאת. אולי זאת באמת נקודה שבה אפשר לסכם, להישען לאחור, לנסות להירגע. אולי בנקודה הזאת יותר קל להיפרד. ואולי עוד פרק? אולי לנסות להחזיק לעוד פרק אחד?
היד הכואבת, המתאמצת, תשמח לרגע הזה, של שחרור והקלה. אבל הגוף, שהיה תלוי בזכותה, נופל, ושוב אין מה שיוכל לעצור אותו עד סוף הנפילה. להחזיק? להרפות? אלו שתי הברירות שעומדות בפני מי שתלוי מעל התהום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
