 |
/images/archive/gallery/380/592.jpg יעקב זנדמן
 |
|
|
|
|
|
|
| אם הגוף שלנו הוא רק חפץ עם תאריך תפוגה אז למה מכל החפצים רק את הגוף כל כך אהבנו. מחשבות של אב שאיבד את בנו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו מוקפים חפצים. מוקפים חפצים אישיים. השפע בו אנו חיים יוצר שפע של חפצים. החפצים שסביבנו מלווים אותנו לכל מקום. ללא קשר לסיבה שבגללה הגיעו אלינו, לערך שלהם, לייחוד שלהם, להיסטוריה שלהם - הם מצטרפים אלינו למסע בחומרי. הם במובן מסוים הרחבה של גופנו. הם סביבה, כלים, אמצעים שמרחיבים את התכולה של גופנו.
הם מסתופפים תחת הזהות שלנו. החולצה, השעון, המשקפיים, הסלולר, הדיסקמן, הכובע, האולר, הצעצועים, המזכרות, המשחקים - כל החפצים שאספנו, כל החפצים שאמצו אותנו מסתופפים תחת הזהות שלנו.
אנחנו משתמשים בהם, משנים אותם, יוצקים בהם משהו משלנו שהוא תוצאה של הקשר הייחודי אתנו. הם, בתמורה, מקבלים את הזהות שלנו. נושאים את הריח ואת טביעות האצבעות שלנו. מסגירים אותנו. מספרים איפה היינו ואיפה אנחנו כעת. הנעליים, שכבר הטמיעו את צורת הרגל, ואת צורת ההליכה, ואת ריח הזיעה שלנו - כשהן אינן בסביבה, סימן שגם אנחנו לא. כשהן מונחות ליד הדלת סימן שאנחנו כאן. מברשת השיניים, כשהיא רטובה, סימן שזה עתה צחצחנו את שינינו. המיטה החמה, הילקוט הזרוק בפינה, הדיסק בתוך הנגן - כולם מספרים עלינו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שארית
|
|
|
 |
|
|
|
בחשבון, כשמחלקים מספר גדול במספר קטן, והוא לא מתחלק בדיוק, מקבלים שארית. מה שנשאר. החפצים שלנו בדרך כלל חיים פחות מאתנו. כשהם מתבלים אנחנו מחליפים אותם באחרים. מברשת השיניים חיה רק חצי שנה? מחליפים בחדשה. השעון חי חמש שנים? מחליפים. הסלולר חי שלוש שנים? מחליפים. אנחנו ממשיכים, והחפצים מתחלפים. כמה פעמים מחליפים חפץ? צריך לחלק את ימי חיינו בימי חיי החפץ. אבל הם לא מתחלקים בדיוק. יש שארית. השארית היא החפץ האחרון בשרשרת, זה שנשאר אחרינו. כמה אכזרי - מברשת שיניים שחיה רק חצי שנה, מאריכה ימים אחרינו. אנחנו הולכים, והחפצים שסביבנו נשארים. זהו חלק מהזהות שנשאר אחרינו. מישהו עוזב אותנו, ומשאיר אחריו את החפצים. החפצים מספרים עדיין את אותו הסיפור, אבל עם סוף אחר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בולענים
|
|
|
|
|
|
|
במרכז נמצא אני. המהות. סביבו הגוף. סביבו החפצים. האני מקרין מהמרכז החוצה, מבפנים, אל הגוף, ואל הסביבה. המהות הפנימית משפיעה ויוצרת את התנהגות והפעולה של הגוף. הגוף מקרין הלאה, אל החפצים איתם הוא בא במגע. משתמש בהם, מעצב אותם, מחבר ביניהם, מבלה אותם.
בדרך אל המוות, הכל נעלם, גם כן מהמרכז החוצה. נעלמה ההכרה, התכנסה אי שם פנימה. נעלמה המהות, והותירה את הגוף, ממשיך מעט בתפקודו, ואחר כך חדל. נעלם גם הגוף, משאיר את החפצים שסביבו, מיותמים. לבסוף ייעלמו החפצים. חלל שמופיע לפתע בנקודה מסוימת, והולך ומתפשט ובולע את כל שמסביבו.
והחיים הולכים ומתרוקנים לתוכו. אפילו החדר, כמו הגוף, בהתחלה נראה עדיין חי ופועם. ואט אט מתקרר ועומד מלכת. וגם כל הדברים שמסביב, הגרוטאות בחצר, מתרוקנים מתוך טעם החיים. וגם השעה היפה של מנוחה בשבת בצהריים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לעצור את הזמן
|
|
|
|
|
|
|
החפצים שנשארו, כמו מקפיאים את הזמן. הם נשמרים כפי שהיו. קופאים. לא משתנים. מעניקים עוד פעם את האשליה שאנחנו עדיין שם. לפני. שאם נשמור עליהם, יש עדיין סיכוי שלא יקרה כלום. לא כל עוד הם נשמרים. הסלולר עדיין פתוח. החשבון במחשב נשמר כפי שהוא, זוכר וצופן בתוכו את הסיסמא. הסיסמא שאף אחד חוץ מעמר אינו מכיר. וכל עוד החשבון חי, ואפשר להיכנס אליו, כאילו גם עמר עדיין חי, וברגע שהחשבון יימחק, והסיסמא תיעלם, גם עמר ייעלם איתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלג יורד
|
|
|
|
|
|
|
לפעמים נראה שחפץ אחד יכול למגנט אליו מערכת יחסים שלמה. בדרך כלל מתנה שניתנה ונשארה כמזכרת. בדרך כלל מזכרת מהעבר הרחוק. בדרך כלל היא מופיעה בסרטים, בגלל הסמליות החזקה שלה. בדרך כלל זהו כדור זכוכית שבתוכו נוף מיניאטורי, שאחרי שהופכים אותו, רואים פתיתי שלג נופלים. שלג יורד הוא תמיד איטי ומרגיע ועצוב אם צריך. בדרך כלל זאת מזכרת שהגיבור, הבוגר, קיבל מאביו כשהיה ילד קטן. כמעט אף פעם זאת לא מזכרת שהגיבור, הבוגר, נתן לילדו כשהיה קטן. לפני חמש שנים, טיילתי בערב אחד בעיר שוויצרית, וראיתי חלון ראווה שהיו בו תיבות נגינה זעירות. כאלה שפותחים אותן ושומעים מנגינה מתוקה. רציתי לקנות אחת לעמר. לא זוכר למה לא קניתי. לא נשארה לי תיבת נגינה קטנה, עם מנגינה מתוקה, שקניתי לעמר כשהיה ילד קטן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חפצים חיים
|
|
|
|
|
|
|
בתוך החפצים האופפים אותנו, מתקיימת הירארכיה של זהות. עד כמה החפצים מקבלים לתוכם את זהותנו. עד כמה הם הופכים לייחודיים. מחברת ריקה למחצה היא חפץ. אבל אם נמצאים עליה שרבוטים וקישוטים ובדיחות והערות שקשקשנו, היא מכילה הרבה יותר מרוחנו. היא ייחודית בזכות מה שקיבלה מאתנו. היא חפץ עם זהות. הזהות שלנו. הטלפון הנייד שלנו, הוא חפץ. חפץ עם זהות. הרבה זהות. עם הצלצולים והצלילים שאנחנו בחרנו. עם התמונה והרקע. עם ספר הטלפונים שלנו, שמחבר וקושר קשר עם החברים שלנו, ועם המשפחה שלנו, ועם התפקידים שלנו, ועם העיסוקים שלנו, עם החובות שלנו ועם הבחירות שלנו. עם רישומי השיחות האחרונות וההודעות האחרונות. עם השיחות האחרונות שחייגנו, ועם מי שדיברנו. עם השיחות האחרונות וההודעות האחרונות שקיבלנו. ולא ענינו. כי כבר לא היינו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוטף גוף
|
|
|
|
|
|
|
חזרנו הביתה מבית החולים. חולצה, מכנסיים, תחתונים, כפכפים, שעון, פלאפון, דיסקמן, מברשת שיניים. זהו. הגוף נותר שם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גוף
|
|
|
|
|
|
|
הגוף. האם גם הגוף שלנו הוא רק חפץ? האם גם הוא אסופה של חומר המשקפת את האישיות ולא יותר? חפץ עם תאריך תפוגה? חפץ ככל החפצים? אז למה מכל החפצים, רק את הגוף כל כך אהבנו. את הגוף חיבקנו, נישקנו, ליטפנו, הרחנו. עם הגוף צחקנו, בכינו, שיחקנו, טיילנו. הוא ליוה אותנו כל הזמן. תמיד משתנה, תמיד מפתיע. בשקט בשקט, מבלי שנרגיש, כמו הפרחים שנפתחים, הוא זה שגדל, מתפתח, מתבגר. הוא זה שנושא את הצחוק. הוא זה שחושף חיוך מלא שיניים. הוא זה שמתגלגל בקולו. הוא זה שרץ, קופץ ובועט. הוא זה שפורט באצבעותיו על מקלדת המחשב או על הפסנתר. הוא זה שאוחז בהגה. הוא זה שמשתרע על הספה. הוא זה שטועם ונהנה או מתלונן. הוא זה שזקוק לתיקון. הוא זה שנכנס לניתוח. הוא זה שנחתך, נשבר ונקרע. הוא זה שכואב. הוא זה שמפסיק לפעום. הוא זה ששוכב חסר תנועה, חסר הבעה, חסר אונים. הוא זה שנפרד מאתנו בדרך כל בשר. הוא זה שעכשיו חסר. והחפצים האחרים נשארו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סופו של יום
|
|
|
|
|
|
|
בלי גוף, הקיום צריך להמשיך. בתוך גופים אחרים, נושאים לב וזכרון. בתוך גופי הוא נמצא כל העת. איתי בכל מקום. בשכבי ובקומי, תמיד איתי ובתוכי. ובסופו של יום, אני מסתכל, והמיטה של עמר ריקה. בסופו של יום, עמר ישן איתי, כאן בליבי. הלב מלא, והמיטה שלו ריקה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דברים שחולפים במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17 | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
