 |
/images/archive/gallery/319/223.jpg
 |
|
|
|
|
| האנונימי מגיח שנית ותוקף את סוגיית הרצון החופשי - האם האדם פועל כגורם בלתי תלוי או שמא הוא לא יותר מכדור ביליארד שנמצא באינטראקציה מתמדת עם חבריו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
האנונימי
28/6/2005 22:08 |
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה בדבר קיומו או היעדרו של רצון חופשי יכולה להיעשות הרבה פחות מסובכת אם רק נשנה את זווית הראייה שלנו ביחס למרכיביה. אנחנו מתלבטים בין שתי אפשרויות: או שלאדם יש רצון חופשי, כלומר אפשרות לפעול כגורם בלתי-תלוי, לכפות את רצונו על סביבתו, לבחור בכל רגע ורגע מבין אפשרויות פעולה שונות ולהחליט על דרכו באופן עצמאי; או שהאדם אינו אלא חלק נוסף בתוך יקום דטרמיניסטי לחלוטין, מכונה בתוך עולם של מכונות, ומעשיו כפויים עליו, ולא רק זאת אלא שניתן אף לחזותם מראש, מראשית הזמן.
לכאורה אין הגיוני יותר מאשר לאמץ את ההנחה הדטרמיניסטית:
היקום כולו איננו אלא אוסף של חלקים, קטנים ככל שיהיו, המשפיעים זה על זה בצורה קבועה, על פי חוקים מדויקים, והאדם הינו פשוט עוד אוסף של חלקים שכאלה, שכמו כדורי ביליארד על שולחן, נמצאים באינטראקציה מתמדת עם חבריהם.
אלא שמשהו בנו מתמרד מול תמונת העולם הזו. משהו בנו אינו מוכן להשלים עם המחשבה שהוא נשלט על ידי חוקים ומנגנונים הקבועים מראש. דבר זה מרוקן מתוכן כל תורה של מוסר, וכמובן, הנחה זו היא בניגוד מוחלט להרגשה שיש לבני האדם, הרגשה ברורה של יכולת להחליט לפעול בצורה מסוימת או בצורה ההפוכה לה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פורץ, ושוב נעלם
|
|
|
 |
|
|
|
אותה הרגשה פנימית ומהותית כל כך של רצון משלנו שחופשי לפעול כך או אחרת בכל רגע, מביאה אותנו לאמץ את תמונת העולם שבה לאדם יש רצון חופשי. כבני אדם יש לנו את החופש לבחור, החופש להחליט בעצמנו על גורלנו, להיות אחראים למעשינו ועתידנו. מצטייר מצב בו האדם הוא, כפי שכינו זאת בימי הביניים, ממלכה בתוך ממלכה: ממלכת הטבע פועלת בצורה מכאנית וקבועה מראש, ואילו האדם, שהוא חלק מהטבע וכפוף לרוב חוקיו, ניחן גם בתכונה ייחודית, סגולת ה"רצון החופשי" - כישרון בלעדי של האדם שמאפשר לו לפרוץ החוצה ממעגל הדטרמיניזם ולבטא את האינדבידואליות שלו ביחס לסביבתו. כברק מסנוור הפורץ ממעטה עננים שחורים - פורץ, ושוב נעלם - כך הוא רצונו החופשי של האדם בתוך הטבע. תמונה כזו בוודאי תואמת את הרגשתנו הסובייקטיבית וגם מאפשרת - ואף מחייבת - תורת מוסר. אולם היא אינה מתיישבת עם חוקי הלוגיקה.
דבר אחד משותף לשתי ההשקפות האלו: ההתמקדות באינדבידואל, באדם הפרטי, ואף יותר מכך - ב"אני" של האדם. שתי הגישות עוסקות למעשה בהגדרת יחסי ה"אני" וסביבתו.
גישת הרצון החופשי מציבה את ה"אני" של האדם, של כל אדם, כנפרד מסביבתו. ה"אני" לא פועל על פי אותם חוקים, הוא לא כפוף לתנאים שאליהם כפופים שאר ה"דברים". הוא עצמאי. הוא בלתי תלוי. והוא גם יכול להשפיע על שאר העולם. כלומר לא רק שהוא אינו מושפע מההתרחשויות שבסביבתו, הוא אינו נשאר צופה פאסיבי ומנותק - הוא משפיע על המציאות. הוא קובע את המציאות. הוא לא רק שונה מסביבתו, הוא גם עליון לה. בגישת הרצון החופשי ה"אני" הוא מלך. ה"אני" הוא ישות ריבונית, נבדלת מעל לטבע העיוור והמטומטם. הוא צופה במתרחש, מקבל החלטות מתוך חופש בחירה ומביא אותן מן הכוח אל הפועל על ידי השפעה ישירה על המאורעות.
הדטרמיניזם שומר על ה"אני" כנפרד מסביבתו, אך הפעם בדמות עבד. ה"אני" בעולם המכאניסטי חסר כל חופש ובחירה. המאורעות נכפים עליו. כדורי הביליארד רצים ומתנגשים אחד בשני, נזרקים לכל עבר בסדר מופתי המבוסס על חוקי הפיזיקה הניוטונית, והוא, ה"אני" הקטן, אינו אלא עוד אחד מאינספור הכדורים, אלא שלכדור המסוים הזה יש הכרה. ה"אני" הוא פשוט עוד חלק מהטבע המתנהל בכפוף לחוקים, אלא שלטובתו או שלא לטובתו (ובכל אופן בוודאי בלי שום קשר לרצונו), חלק זה גם מודע לסובב אותו, ולעצמו. כך נשרך לו ה"אני" אנה ואנה, חסר אונים וחופשי רק לצפות בסבילות במתרחש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדטרמיניסטית והרצונחופשיסטית
|
|
|
|
|
|
|
אז זו הבעיה: גישה אחת, הדטרמיניסטית, מתיישבת למופת עם ההגיון. יקום מכניסטי פשוט "מסתדר" טוב עם החלק הלוגי שבנו. אבל לא עם הרגשתנו הבלתי אמצעית את העולם. כאן אנחנו מרגישים כי בנו ורק בנו, ב"אני" הקטן שבתוכנו, תלויה פעולתנו הבאה. לגישה השנייה, ה"רצונחופשיסטית", תמיכה מלאה מהרגשתנו הפנימית הסובייקטיבית, אך חוסר תיאום מושלם עם חוקי הלוגיקה, אלא אם כן, כמובן, אנו טורחים להמציא לעצמנו מערכות מטאפיזיות מסועפות של "עצמים" אישיים, נשמות ומהויות שאינן ב"התפשטות" ושאר מני דואליזם המסבך את עצמו לדעת.
האם ייתכן שמקור הבעיה נעוץ בהתמקדות של שתי ההשקפות האלו ב"אני" ובגורלו? ההתמקדות הזו היא שמונעת השלמה בין ההיגיון מחד וההרגשה הסובייקטיבית מאידך. לעומת זאת, בראייה חסרת מרכז של המציאות אנחנו יכולים לדבר רק על מצבים מסוימים של העולם, של הקיום כולו.
נדמיין לנו אדם המצחצח את שיניו לעת בוקר. האיש עומד מול המראה ומניע את ידו במהירות ימינה ושמאלה על הציר האופקי. לפתע נשמטת מידו מברשת השיניים ונופלת לכיור. הוא מביט בה, שולח ידו, מרימה ומחזירה אל פיו. האם הוא בחר לעשות זאת?
על פי שתי השיטות הקוטביות, הדטרמיניסטית וה"רצונחופשיסטית", זו בדיוק השאלה: האם הוא בחר מרצונו להרים את המברשת, או שאולי נכפה הדבר עליו. ההתייחסות כאן היא כמובן לאותו מרכז בקרה, החלטה ופעילות הנקרא "אני". בראייה חסרת מרכז זו אינה שאלה לגיטימית. עתה אין לנו יותר עניין במרכז כזה או אחר. אנחנו מתבוננים במערכת כולה, במצב כולו. בראייה כזו המציאות כולה בנויה משרשרת סיבות ותולדות, כאשר מצב היקום בכל רגע מוליד את מצבו ברגע הבא. אין זה משנה היכן או אם בכלל אנחנו מחלקים את העולם ל"דברים" או לאטומים, משנה רק שמצב מסוים מוביל, ומוביל בהכרח, למצב מסוים שונה. מצב היקום כעת הוא תוצאה ישירה של מצבו לפני רגע, והוא התוצאה היחידה האפשרית. בראייה כזו הכל קורה וקורה וקורה. הכל קורה, אך לא למשהו ועל ידי משהו, מפני שאין כלל "משהויים". יש רק את המצב השלם הכולל האחד. כל חלוקה פנימית שלו ל"דברים" היא על פי ראות עיניו והגות שכלו הסובייקטיביים של המתבונן בלבד. כדי לדבר על התרחשות מסוימת אנחנו, לנוחותנו, אכן נחלק את המציאות לחלקים מוגדרים, אך עלינו לזכור שזו חלוקה פיקטיבית. האיש בחדר האמבטיה אינו ישות הנבדלת מסביבתה, משום שאין איש ואין סביבה. המצב כולו, אם כן, הוא זה שפועל, מתפעל ונפעל, והרמת המברשת (אם נבחר לכנות כך את מה שקורה) פשוט מתבצעת. היא אינה מתבצעת על ידי מישהו. היא אינה נכפית על מישהו. אין מישהו. יש רק את המצב. יש רק את הפעולה עצמה. לכן מצד אחד העולם הוא דטרמיניסטי: הכל קורה מכורח, הכל מתרחש רק כפי שחייב ללא אפשרות לשינוי חיצוני, אך מצד שני אין שום ישות הכלואה בסבילותה, כאשר הכל פועל עליה והיא מנועת כל אפשרות של פעולה - אין "אני" מפוחד, ידיו ורגליו כפותות, המביט בעיניים פעורות איך הכל קורה לו והוא אינו יכול לעשות דבר. הכל קורה וגם הרצון של האדם הוא משהו שקורה. אפילו ההרגשה של האדם כאילו הוא בחר את פעולותיו וגורלו בעצמו היא פשוט משהו שקורה. בחדר האמבטיה התרחשו מאורעות מסוימים. אנו יכולים לבחור להגדיר את מה שקרה כך: מברשת נפלה, הורגשה הרגשה של בחירה, התבצעה פעולת הרמה של המברשת. כך האדם לעצמו עדיין הרגיש שהוא פעל מרצונו החופשי, אך הרגשה זו לא היתה אלא חלק ממכלול הדברים שקרו במצב שהיה.
בראייה כזו אין שום נגיעה ואין שום ננגעות - יש נגיעהננגעות. אין שום דחיפה ואין שום משיכה - יש דחיפהמשיכה. אין שום לחיצה ואין שום הלחצות - יש לחיצההלחצות. זאת מפני שבראייה כזו אין שום "אני" ואין שום "אחר" - יש תהליך אחד שקורה, אירוע אחד שקיים. יש רק את המצב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
