 |
/images/archive/gallery/120/088.jpg ג'יידו קרישנמורטי.
 |
|
|
|
|
| כאשר אתה מתבונן מתוך חופש, מתהווה החדש. הבטוח בעצמו הוא ישות מתה. קרישנמורטי שוב מזכיר לנו את חשיבותו של לימוד עצמי המתחדש בכל רגע ואת מוגבלותו של האדם השבוי בתרבות האגו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ג'יידו קרישנמורטי
20/6/2005 13:50 |
|
|
|
|
|
|
|
אם הנך סבור כי הכרת עצמך היא דבר חשוב משום שאני או מישהו אחר אמר לך זאת - כל קשר בינינו אינו אפשרי. איני תובע את אמונך, איני מעמיד עצמי כסמכות. אין לי מה ללמד אותך - לא פילוסופיה חדשה, לא שיטה חדשה, ולא דרך חדשה אל הממשות. אין דרך אל הממשות באותה מידה שאין דרך אל האמת. סמכות, מכל סוג שהוא, ובעיקר בשטח החשיבה וההבנה, היא הדבר ההרסני והמשחית ביותר. המנהיגים הורסים את המונהגים, והמונהגים הורסים את מנהיגיהם. עליך להיות גם המורה וגם התלמיד של עצמך. עליך להטיל ספק בכל שהאדם מייחס לו ערך ונחיצות.
אם אינך הולך בעקבות מישהו, אתה מרגיש עצמך בודד מאוד. אם כך - היה בודד. מדוע אתה נבהל כאשר אתה נמצא לבדך? משום שאז אתה ניצב, כמות שאתה, עם עצמך ומוצא כי הנך ריק, קהה, חסר דעת, מכוער, אשם ומודאג וכי ישותך קטנונית, ירודה ונדושה. התייצב מול עובדה זאת, הבט בה ואל תברח ממנה. הרגע בו אתה מתחיל לברוח, הוא הרגע בו הנך מתחיל לפחד.
בעת שאנו לומדים את עצמנו איננו מבודדים מהעולם. בכל רחבי תבל שרוי האדם באותן בעיות יומיום, ועל כן חקירה עצמית אינה תהליך נוירוטי, משום שאין הבדל בין האינדיבידום והקולקטיב. זוהי עובדה. על כן אל לנו ללכת לאיבוד במאבק שמתנהל בין החלק והשלם.
עלי להיות מודע לכוליותי, שהיא תודעת היחיד ותודעת החברה, כאחד. ורק אז, כאשר אהיה מעל ומעבר לתודעה אינדיבידואלית וחברתית זאת, יכול אני לשמש
לעצמי אור שלא יכבה לעולם.
מהיכן אנו מתחילים להבין את עצמנו? כיצד עלי ללמוד את עצמי, להשקיף על עצמי, לראות מה קורה בתוכי? אני יכול להשקיף על עצמי רק מתוף זיקה, משום שכל החיים הם קשר וזיקה. אין כל תועלת בהתייחדות לצורך הרהורים על עצמי. איני יכול להתקיים לבדי. אני קיים רק בזיקתי אל אנשים, דברים ורעיונות, ורק תוך חקירת יחסי לדברים חיצוניים ופנימיים כאחד, אני מתחיל להבין את עצמי. כל צורת הבנה אחרת היא הפשטה בלבד, ואיני יכול לחקור את עצמי האבסטראקטי. איני ישות מופשטת, על כן עלי לחקור את עצמי במציאות - כפי ש ה נ נ י, ולא כפי שהייתי רוצה להיות.
ההבנה אינה תהליך אינטלקטואלי - לצבור ידיעות אודות עצמך וללמוד אודות עצמך הם שני דברים שונים לגמרי, משום שידיעות שהנך צובר אודות עצמך, שייכות תמיד לעבר, ורוח המתקיימת על מטען העבר, רוח עגומה היא. אין הלימוד את עצמך דומה ללימוד שפה, טכניקה או ידע מסוימים - כאן מובן הדבר שעליך לצבור ידיעות ולזכור אותן, ויהיה זה אבסורד להסביר זאת מחדש - אולם הלימוד אודות עצמך במישור הנפשי מצוי תמיד בהווה, והידע שייך תמיד לעבר. ומאחר שרובנו חיים בעבר, ומסתפקים בעבר, הופך בשבילנו הידע לדבר החשוב ביותר. זאת הסיבה שאנו מעריצים את המלומד, את החכם ואת המחוכם. אולם אם הנך לומד בכל רגע על ידי התבוננות והקשבה, לומד מתוך ראייה ועשייה, אז תגלה שהלמידה הינה תנועה מתמדת ללא עבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אבד לנו טבע הפשטות
|
|
|
 |
|
|
|
אם הנך אומר כי תלמד אודות עצמך בהדרגה ותוסיף עוד ועוד ידיעות, טיפין טיפין, אינך מתבונן בעצמך כפי שהנך עכשיו, אלא מתוך הידע שרכשת בעבר. בלמידה מצויה רגישות גדולה. רגישות אינה קיימת כאשר קיים רעיון השייך לעבר ושולט בהווה, כי אז אין הרוח מהירה, גמישה וערה. רובנו איננו רגישים אפילו מבחינה פיזית. אנחנו אוכלים יותר מדי, לא טורחים למצוא את התזונה המתאימה, מעשנים יותר מדי ושותים יותר מדי, עד שגופנו הופך לגס וחסר רגישות, ועירנותו של האורגניזם נעשית קהה. כיצד יכולה הרוח להיות עירנית, רגישה, בהירה, כאשר האורגניזם קהה וכבד ?ייתכן שאנו רגישים לגבי דברים מסוימים הנוגעים לנו באופן אישי, אולם הרגישות לכל רמזי החיים דורשת כי לא תהיה הפרדה בין האורגניזם והנפש. זוהי תנועה שלמה.
על מנת להשקיף על תנועת מוחך וליבך, על ישותך כולה, אתה זקוק למוח משוחרר, ולא למוח שמסכים או מתנגד, לוקח צד בוויכוחים, מתווכח על מילים. עליך לעקוב על תנועת ישותך כולה על מנת להבין - דבר שקשה מאוד לעשותו, משום שרובנו לא יודעים כיצד להתבונן או להאזין לישותנו, כפי שאיננו יודעים כיצד להביט על יופיו של נהר, או להקשיב לאוושת הרוח בינות לעצים.
בשעה שאנו מגנים או מצדיקים, איננו יכולים לראות בבהירות, משום שאז איננו משקיפים על היש, אנו מסתכלים רק על ההשתקפויות אותן יצרנו על עצמנו
אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הוא התבוננות גרידא. מאחר שמוחנו כה מסובך, אבד לנו טבע הפשטות. אינני מתכוון לפשטות הלבוש או המזון אותם מטפחים "קדושי" הודו. כוונתי לפשטות בה אתה יכול להסתכל על הדברים באופן ישיר וללא חשש - פשטות הנותנת לנו את החופש להביט על עצמנו כפי שהננו, ללא עיוות - להודות בשקר כאשר אנו משקרים, ולא לחפות עליו או לברוח ממנו.
אנחנו זקוקים להרבה ענווה על מנת להבין את עצמנו. אם תאמר: "אני מכיר את עצמי", הרי שהפסקת ללמוד אודות עצמך, או אם הנך אומר "אין לי הרבה ללמוד על עצמי, משום שאני אך צרור זכרונות, רעיונות, נסיונות ומסורת", גם אז הפסקת ללמוד על עצמך. ברגע בו השגת דבר כלשהו, איבדת את התמימות והענווה, ברגע בו הגעת למסקנה או ברגע בו אתה מתחיל לבדוק את הדברים מתוך ידיעה ברורה - "נגמרת", משום שאז הנך מתרגם כל דבר חי למונחי הישן. בעוד שבשעה שאין לך אחיזה, ודאות או הישג, קיים החופש להתבונן. כאשר הנך מתבונן מתוך חופש, מתהווה החדש. הבטוח בעצמו הוא ישות מתה.
כיצד נוכל להתבונן וללמוד מתוך חופש, כאשר רוחנו מעוצבת למן הרגע בו נולדנו ועד ליום מותנו על ידי תרבות הבנויה על פי הדגם צר של "האני"? במשך מאות שנים אנחנו מותנים לחשוב במושגים של לאומנות, מעמד, מסורת, דת, שפה, חינוך, ספרות, אמנות, מנהיגים, מוסכמות. אנו מותנים על ידי תעמולה מכל הסוגים, על ידי לחץ כלכלי, על ידי המזון שאנחנו אוכלים, על ידי משפחתנו, חברינו וכל השפעה שאפשר להעלות על הדעת ועל כן תגובותינו כבר קבועות מראש לכל בעיה.
האם הנך ער להיותך מותנה? זוהי השאלה הראשונה שעליך לשאול את עצמך, ולא כיצד להשתחרר מהיותך מותנה. יתכן כי לעולם לא תשתחרר מן ההתניה, וכאשר אתה אומר "אני חייב להשתחרר ממנה", אתה עלול ליפול למלכודת שונה של התניה, רק בצורה אחרת. לכן השאלה שמן הראוי לשאול היא האם אתה ער להיותך מותנה? היודע אתה כי אפילו בשעה שהנך מסתכל על עץ ואומר, "זהו עץ אלון", או "זהו עץ הפיקוס", מוחך מותנה כך שהמילה באה בינך לבין הראייה הממשית - משום שכינוי העץ בשם הוא ידיעה בוטאנית גרידא. על מנת לבוא במגע ישיר עם העץ עליך לשים את ידך עליו, לגעת בו. ההגדרה כי זהו עץ אלון לא תעזור לך לגעת בו.
כיצד תדע כי אתה מותנה? כיצד תחוש ברעב? לא כתיאוריה אלא כעובדה ממשית של רעב? ובדומה לכך, כיצד תגלה את העובדה הממשית שהנך מותנה? האם לא תגלה זאת על ידי תגובתך לבעיה, לאתגר? ייתכן שכן שהרי אתה מגיב לכל אתגר באופן מותנה.
כאשר תהיה ער לכך - האם התניה זו של גזע, דת ותרבות מביאה עמה תחושה שהנך כלוא - טול רק צורה אחת של התניה, לאומנות למשל. היה ער להתניה זו ברצינות, בשלמות וראה האם הנך נהנה ממנה או מתקומם נגדה. אם הנך מתקומם נגדה, האם ברצונך לפרוץ בעד כל ההתניות האחרות? אם הנך מרוצה מהיותך מותנה, ברור כי לא תעשה דבר לשנות מצב זה. אולם אם בשעה שאתה מודע להתניה אינך מרוצה, או אז תגיע להכרה שמעולם לא עשית דבר ללא התניה. מ ע ו ל ם ל א! ואל כן אתה חי תמיד בעבר, עם המתים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עצם הטרדה מצביעה על כך כי הננו מותנים
|
|
|
|
|
|
|
רק כאשר מופיע קונפליקט בתוך רצף של הנאה, או בניסיון להימנע מכאב, רק אז תוכל לראות עד כמה הנך מותנה. אם הכל מסביבך כשורה - אשתך אוהבת אותך, אתה אוהב אותה, יש לך בית נאה, ילדים נחמדים וכסף רב - אינך ער להיותך מותנה. אולם כאשר מתגלה תקלה - אשתך מפנה לך עורף, אתה מפסיד את כספך, מלחמה מאיימת עליך, או כל כאב או דאגה אחרים צצים ועולים - מתגלה לך שהנך מותנה. כאשר אתה נאבק בהפרעה, או מתגונן בפני איום, חיצוני או פנימי, ידוע תדע, כי הנך מותנה.
ומאחר שרובנו טרודים רוב הזמן - באופן שטחי או עמוק - עצם הטרדה מצביעה על כך כי הננו מותנים. כל עוד מפנקים את החיה, היא מגיבה בחביבות, אולם ברגע שמתנכרים לה, כל האלימות שבה מתגלית.
אנו מוטרדים מן החיים, הפוליטיקה, מן המצב הכלכלי, מן הזוועות והברוטאליות, מן העצב הקיים בעולם ובתוכנו גם יחד, ואז אנו מגיעים להכרה כי אנו מותנים באופן כה צר ואיום. מה עלינו לעשות אם כך? להיכנע להפרעות אלה ולחיות איתן, כפי שרובנו עושים? להתרגל אליהן, כפי שאנו מתרגלים לחיות עם כאב גב? להשלים איתן?
בכולנו קיימת הנטייה להשלים עם דברים, להתרגל אליהם או להאשים את הנסיבות. "אילו הדברים היו בסדר, הייתי אני שונה", אנחנו אומרים. או "תן לי הזדמנות ואגשים את עצמי". או "אני נשחק מחוסר הצדק שקיים סביבי". אנחנו תמיד מאשימים אחרים, מאשימים את הסביבה או את המצב הכלכלי.
אם התרגלנו להפרעות, רוחנו הופכת קהה, באותה מידה שאנחנו מתרגלים ליופי שמסביבנו עד שאנחנו לא שמים עוד לב אליו. אנו הופכים אדישים, קשים וקשוחים ורוחנו הולכת ומתקהה. אם איננו מתרגלים להפרעות, הרי שאנחנו מנסים לברוח מהן על ידי סם, מצטרפים לקבוצה פוליטית, צועקים, כותבים, הולכים למשחק כדורגל, לבית כנסת או לכנסיה, או מוצאים בילוי אחר.
מדוע אנחנו בורחים מעובדות קיימות? אנו פוחדים למשל מהמוות וממציאים תיאוריות, תקוות, ואמונות לסוגיהן, על מנת לשנות את פני המוות, אולם העובדה עדיין קיימת. על מנת להבין עובדה מסוימת, עלינו להתייצב מולה ולא לנוס ממנה. רובנו פוחדים מהחיים באותה מידה שבה אנחנו פוחדים מהמוות. אנחנו פוחדים ממשפחתנו, מדעת הקהל, פוחדים להפסיד את משרתנו, ביטחוננו, ועוד מאות דברים אחרים. העובדה הפשוטה היא שאנחנו פוחדים באופן כללי - וזהו לא פחד מדבר מסוים. מדוע איננו יכולים לקבל עובדה זו כמות שהיא?
להביט בפני עובדה כלשהי אפשר רק בהווה. אם לעולם לא תאפשר לעובדה להיות קיימת, מאחר שהנך תמיד בורח מפניה, לעולם לא תוכל להביט בפניה, ומאחר שטווית רשת שלמה של בריחות, נלכדת בהרגל הבריחה.
עתה, אם הנך רגיש ורציני, לא זו בלבד שתהיה ער להיותך מותנה, אלא תהיה ער אף לסכנות שהתניה זו מביאה עימה, לברוטאליות ולשנאה אליהן היא מובילה. מדוע, אם כן, בראותך את סכנת ההתניה, אינך פועל? האם משום שהנך עצל? האם זוהי עצלות הנובעת מחוסר אנרגיה? אם כך מדוע כשאתה נתקל בסכנה פיזית מיידית כמו נחש בשביל, או אש מתלקחת לא תחסר לך אנרגיה. כאשר אתה רואה את סכנת היותך מותנה, מדוע אז אינך עושה דבר? לו ראית בלאומנות סכנה לבטחונך האישי, האם לא היית פועל?
התשובה היא פשוטה - אתה אינך רואה. על ידי תהליך אינטלקטואלי של ניתוח, הנך עשוי לראות כי לאומנות מובילה להרס עצמי, אך אין בכך תוכן אמוציונלי. רק כאשר קיימת תכולה רגשית, אתה מתמלא חיוניות.
אם תראה את הסכנה שבהיותך מותנה כרעיון אינטלקטואלי בלבד, לעולם לא תעשה דבר כדי לשנות את המצב. כשאתה רואה סכנה כרעיון בלבד, קיימת התנגשות בין הרעיון לבין הפעולה, וקונפליקט זה נוטל ממך את האנרגיה. רק כשתראה את הההתניה ואת הסכנה המיידית שבה כהרף עין, באותו אופן בו היית רואה סכנה בתהום הפעורה תחתיך, רק אז תפעל. ועל כן ה ר א י י ה ה י א ה פ ע ו ל ה.
ברגע בו תיתן את תשומת לבך המלאה להתנייתך, תראה כי הנך משוחרר לחלוטין מן העבר, והא ייעלם ללא מאמץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
